"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424
דף הבית >> סיפורים מרתקים >> אמנון שחם
אמנון שחם          
 


 

יצאנו לסדרה, לאימון כיתה ומחלקה בשטח קלאסי שבמורדות המזרחים של גבעות טובאס בואכה בקעת הירדן. מהו שטח קלאסי? אסביר: באימון כיתה אתה מוליך כיתה בואדי ומטרות דמות מקרטון פותחות עליך באש מפעם לפעם. אתה מסתער בדילוגים כששניים מחפים ואחד מתאבד ומזנק קדימה למחסה עד שכולם קרובים מספיק להסתערות עלמטרת הקרטון. לפעמים אפשר אפילו להשאיר רֶתֶק (אלה שנחים עם מקלעון אפ. אן ומודאגים רק מהכָנוס שיהיה כאין וכאפס לעומת הכָנוס באימון מחלקה עם מאג), לאָגֶף ולחסל את מטרת הדמות מהצד של הקרטון בלי הצבע הירקרק.
אני סתם חושף כאן את תורת הלחימה הצהלית במקום להסביר מהו שטח קלאסי. סליחה.
בכדי שניתן יהיה להסתיר מטרות דמות אחרי עיקול בוואדי (כידוע כיתת חיילים צועדת תמיד בוואדי) ובכדי שניתן יהיה לתפוס מחסות, להתקדם בדילוגים למחסה הקרוב ולבצע הסתערות תוך כדי יישור קוו, צריך וואדי מתאים: עם מחסות. אבנים גדולות עדיף אבל גם סירה קוצנית עמידה בפני קליעים של מטרת דמות ממוצעת. צריך שיהיו עיקולים ואסור שיהיה תלול מדי בכדי לאפשר הסתערות ושטיפת היעד תוך כדי שימוש בכידונים בשלב המגע עם מטרת הדמות.
כאמור המורדות המתונים והחשופים ממזרח לטובאס עוצבו לצרכי החי"ר הצה"לי. לא ברור לגמרי מה קדם למה: קודם היה שטח "קלאסי" ועליו נבנתה התאורייה או שקודם הייתה התאורייה והשטח ה"קלאסי" עוצב לטובתה. איני נכנס לויכוחים כאלה.
בהגיענו למקום הקמנו אוהלי סיירים (לכל לוחם יש חצי אוהל מה שמכונה פלג אוהל) וכל שניים מקימים אוהל שחייב, כמובן, להיות על הקוו הישר שעובר בין שתי נקודת: האוהל מימין והאוהל משמאל.
יצאנו לאימון באחד מהואדיות הקלאסיים הפזורים סביבנו, כשנפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות שוטף ונדיר גרם למטרות הדמות להפוך לעיסת נייר ולנו לפתח זימים וסנפירים. כשהצלחנו לשוב למאהל ז"ל התברר שפלגי האוהל עם כל הציוד שלנו, נשטפו בזרם אדירים ועשו דרכם לבקעה, לנהר הירדן.
פשטנו וסחטנו את המדים ונכנסו לחאמאם אל מליח שם בילינו את הלילה לאור נרות במים החמים.
בבוקר נקראנו לצאת לאימונים. מרעיד מקור במדים הרטובים הסתכלתי מעבר לכתפו של המ"מ אל קימורי הגבעות ונתתי דרור לעיני העייפות להתפזר כאוות נפשן בשאלי אותו: " אני רואה מטושטש, משהו לא בסדר בעיני?" המסכן נבהל ושלח אותי מיד, על הקומנדקר, לבסיס האם, לרופא.
הרופא שאל אותי ממתי אני פוזל. סיפרתי לו את האמת שאימא שלי סיפרה לי שבגיל שנה וחצי בערך קדחתי מחום ואח"כ היא שמה לב שאני פוזל. כילד הרכבתי משקפיים עם חסימות על כל עין בנפרד עד גיל ,14 כשחשבתי שזה מה שמפריע לי עם בנות.לא שזה עזר אבל למדתי שיתרונות, כמו גם חסרונות,  צריך לדעת לנצל.
הד"ר הנכבד שאל אותי מדוע סיפרתי סיפור כזה למ"מ והסברתי לו את הנסיבות המצערות שהביאוני אליו: לילה בחאמאם, מדים רטובים ומסלול כיתה בוואדי מבוצבץ. הוא ציין שאני חצוף אבל אם כבר הגעתי עד אליו אולי כדאי שאסע לרמבם כי "היום אפשר לטפל בבעייה כזו" . אמרתי לו שאני רואה מצויין, אמנם שש לפה ושש לשם אבל אין צורך בסכין מנתחים במקרה שלי כי מדובר בנזק מוחי ואני רואה מצויין למרות שכל פעם עם עין אחרת. הד"ר התעקש שאין לי מה להפסיד וכדאי שאסע. נכנעתי באומרי שבמילא יום שלישי ויש סרט בקיבוץ  (הקיבוץ שלי, שריד, התמקם כבר ב-1926 על אם הדרך לחיפה, מעפולה) אז אסע אבל לא מבטיח שאגיע לרמבם.
ביום ראשון בשבוע נפגשנו שוב בצומת מגידו (לא להאמין אבל נסענו אז בטרמפים: לג'נין, לצומת הטנק ליד קבטייה ולזבבדה תחתית) והד"ר קרא לי אליו ושאל: שחם, כרגיל יום שלישי? כן? הנהנתי ובאתי מאז למרפאה, מדי שבוע, לקבל הפנייה לסרט בקיבוץ.
אמנון שחם


 

 
משום מה שקד
 
בחמישי לנובמבר גמרתי (סליחה, ב-1970 עוד נהוג היה לומר 'גמרתי' שלא כמו היום שאנחנו הגברים מנסים ללא כל סיכוי לשמר מילה זו שנמחקה על ידן) בחינת בגרות אקסטרנית אחרונה. בלשון. למחרת, בשישי, כבר התגייסתי לגיבוש בחיל האוויר.
היינו המחזור הראשון במשק ש"עשה בגרות" אבל בכדי לא לחבל באושיות החינוך השווה לכל, ובזכות כל ילוד בקיבוץ להיות מושלך ל-12 שנות חינוך 'עיוני', לא הוגשנו על ידי המוסד (אופס, הרמת גבה ? סימן שאינך שמוצניק/ית ועוד נשוב אליך עם הסברים ותירוצים ממצים), ובמקום להקדיש את כל זמננו לעבודות השדה, בריכה, ויחסים בין לאומיים בחברת מתנדבות בהירות עור ושער, עם אפון קטן וסולד ועוד יתרונות שבעת ההיא, בלי חזיות, הזדקרו לעיני כל.
 
Shooting an elephant או, ייבדל לחיים ארוכים The Devil and Daniel Webster ואפילו Ode to the wind הייתה האנגלית שלמדנו בעת שסביבנו נפתחו קורסי ערב אטרקטיביים של 'English in bed' עם מיטב המורות.
 
עד אוגוסט היו התמונות, במסגרות השחורות, והקטעים האחידים בהיקפם, שהופיעו כמעט יום יום בעיתונים. באוגוסט, בעודנו טוחנים את ספרי 'דובשני' עד דק, הושגה הפסקת אש בתעלה. למרות תמיכתנו ב"מכתב השמיניסטים" לגולדה, התנדבנו למיטב היחידות הקרביות מבלי לתת דעתנו לחלקנו ותרומתנו לטכסי העקידה והקרבת הקורבנות, הלאומיים כל כך.
אפילו אני שכבר בגיל שנתיים הרכבתי משקפי מתכת עגולים, שלימים נודעו כמשקפי ג'ון לנון (זה מה שקורה כשאינך ער לשמירה על זכויות קניין), והיום 'עיגולדים' של לפלפים, הלכתי לבדיקות לצוות אוויר, במהלך י"ב, ולמרות שגם בין עין לעין אין אצלי כל קשר, הספיק, כנראה, השארם של בן 18 לשכנע את הבודקות שאי יכולתי לראות ככל האדם אינה חסרון.
בחזרה לבקו"ם אחרי שבועיים בנגב, שבסופם עפתי מהגיבוש (לנוחותי תליתי הדחה מוקדמת זאת בעיני), ישבנו באוטובוס צבאי ועם החברים החדשים והמגובשים כל כך, דנו במכלול האפשרויות הבלתי מוגבלות העומד לרשותנו.
בהיותי מקיבוץ שבעמק, נטיתי לסיירת גולני אבל השתכנעתי על ידי ידיד לאוהל, בגיבוש, לרשום כעדיפות ראשונה את סיירת 'שקד' שעלילות גבורתה, בקרבות ההתשה, על הסוללה בתעלה, סופרו מפה לאוזן.
 
היינו שניים עשר "נפלי טייס" (מה שעשה אותנו 'מובחרים' ורצויים בכל מקום) שרצו "שקד". אבל לצבא כבר אז הייתה מחשבה נועזת ומרחיקת ראות ושיקולי 'אינטגרציה' איפשרו ל'שקד' לקבל רק שניים מאתנו.
איך בוחרים? כמו בימים הטובים, בספרטה :
התבקשנו להוריד חולצות ולרוץ בעקבות קצין מרשים (שלימים יתברר לנו שיש לו אוסף עצום ומרהיב של מקפלות מצנחים בתל-נוף, לא כולל החלפות) במסלול חולי של בחינת טנקים, עד שיישארו שניים בלבד.
כולנו בוגרי גיבוש, האמונים על עזרה הדדית, הפעם התחפושת היא של גלדיאטורים – יש סיכוי להצליח כשחברך נופל מאפיסת כוחות.
 
בחורף של י"ב היינו הולכים בלילות לשחק קט רגל באולם הספורט. שלושה נגד שלושה. אין אאוטים, אין התקפה, או הגנה. כדורגל טוטאלי במיטבו, שאומץ אחר כך על ידי נבחרת הולנד ב-1974 . התאחדנו עם כיתה מקבילה לנו במוסד של ילדי עליית הנוער ובינם היו שחקנים מעולים אבל
מברזיל ורומניה בעיקר.
כל כך טובים היינו, בעינינו, שהפכנו את מגרש האתלטיקה בקיבוץ למגרש כדורגל והזמנו את נבחרי הקיבוץ לשמש בשר תותחים, שבועי, נגדנו בשבתות בצהרים. כל הקיץ שיחקנו בצהריי שבת, למרות מחאות הנערות בביקיני המבוזבז בבריכה. כך שהמיון האכזרי ב'שקד' התאים ללב/ראות שהוכנו מבעוד מועד.
לקחתי הביתה, לשבת, את הקיטבג החדש כשאני בתוך הנעליים האדומות עם סוליות הקרפ שנתנו לי הרגשת עוצמה, דריכות וגמישות כשל נמר בנגלי המשחר לטרף.
עם אותה הרגשה קרעתי רצועה בקרסול בכדורגל של שבת בצהרים וביום ראשון הנמר הבנגלי התעורר כגריגורי, לתוך עורו של קנגורו המקפץ עם נעל אחת בלבד, וקיטבג, להתחיל טירונות בדרום, ב"שקד".
לאחר כמה ימי התארגנות בבסיס היחידה ליד באר שבע הגענו לשפת הים בחאן יונס.
בעזרת מי ים ותחושת שליחות ניקינו ושטפנו ביתנים נטושים של הצבא המצרי על שפת הים והכנסנו מיטות ברזל מצריות כבדות ומגושמות בפעם הראשונה לביתנים.
קשה לדעת במה היה חטאנו, ומהר למדנו שיש לנו סמל שישן ביום בכדי להעניש אותנו בלילה, אבל כבר בלילה הראשון התבקשנו, על ידו, להעביר את "הבית" (מיטת האפיריון וכל ציודנו הצבאי) למרגלות אחת הדיונות עליהן ישב ושיחק בעצבנות עם סכין שהוריד מקלאץ' של ענק סודני אותו חיסל בקרב פנים אל פנים על הסוללה בגזרה הצפונית של התעלה.
 
בבוקר בעודנו ישובים בח' על שפת הים ועל פלג האוהל פזורים לפנינו כל חלקיו, רבי החן, המעורטלים והמתמסרים בכל עת לחלודה או לגרגר חול מזדמן, של ה-FN האימתני.
בין ניקור לניקור שמענו מילדים בני 20 שברובה צריך ל"טפל כמו באישה",
לאהוב, לפנק, ללטף, לנהוג בזהירות ולצפות לתמורה.
 
התעוררתי בבהלה למשמע הציווי "טוס לים ובחזרה" שמשמעו שבכדי להחדיר בי מעט יותר ערנות אני מתבקש להתעלם מהקור של נובמבר, לאחוז באישתי החדשה בידים מונפות מעל הראש ולהסתער בעזוז אל תוך גלי הים עד אשר ייווכח המ"כ שרק הרובה נשאר יבש (למעט אותן טיפות מי ים שתהינה החלודה של מחר).
השיטה עבדה. חזרתי לח' רועד כולי, בגדי נוטפים, ובתוך הנעליים האדומות מפרפרים נואשות דגיגונים שנשבו – אבל ער לחלוטין.
 
עם הדוקים בכיסים
 
את אימוני הצליחה עשינו בצפון. שבוע שלם הוקדש לתרגולת של חציית התעלה על ידי סירות גומי (זודיאק) והעלתן על קיר, שהוא העתק מדויק של הקיר בגדה המערבית של התעלה.
באותה עת כבר היינו באימון סיור, עם החריצים הראשונים בקת, אחרי תעסוקה מוצלחת ורטובה, בג'בליה, אל-בורייז', אל-מואזי ונוציראת.
איש לא העלה בדעתו אפשרות שהמצרים יחצו את התעלה, והאימונים שלנו יועדו לתסריט האחד והיחיד אנחנו חוצים קודם.
יצאנו צפונה נלהבים לתרגול של הקמת ראש גשר חי"רי. עצם הנסיעה צפונה הייתה חוויה עבורנו, והקמנו מאהל של אוהלי סיירים בתוך נמל הקישון, לגדות הנחל שסרחונו, כבר אז, גירש יתושים גם אם הצטיידו במסכות.
יציאה לאימונים הייתה בבגדי ים ולמרות שצחקנו שאסור לעשן ליד המים פן ידלקו, תרגלנו הרצת הסירה, במלוא המנוע, אל תוך הקיר, הקפצת שניים, עם החבל, רגע לפני הנגיעה, לגובה של מטר וחצי וניסיון להעלות את הסירה, ואותנו, בתוך שניות מעטות ככל האפשר.
 
בטירונות למדו עבודת צוות מהי, עת הסתובבנו לילות שלמים על הדיונות, שבין חן-יונס לים, נושאים עמוד חשמל על כתפינו, ומאזינים לסיפורי גבורה ועזוז של סמל המחלקה.
את הקורה נשאו בעצם רק שני הגבוהים ביננו (הח"מ היה השני..) אבל כל אחד מהאחרים חשש מ"מקל הפיקוד" הארוך והמגולף, שיוכנס במפתיע, בין כתפו לקורה בליווי הערכה על תרומתו למאמץ הצוות, ועל היותו "חרה קטן" שדופק את החברים שלו ולא עוזר.
וחברינו, הקצרים, היו נתלים על הקורה, לשם בטחון, ומוספים עול על שתי הכתפיים הדואבות שגרביים משומשות, מתחת לחולצה, היו המגן האחרון שלהן.
 
כששוועתנו הגיעה עד לאוזני ירום הודו היה פותר אותנו תמיד באותה אמירה : "מה אתם מקטרים, אנחנו שיחקנו דוקים עם קורות כאלו, כשהיינו בגילכם".
 
אותו סמל היה עומד עם שעונו על גדת תעלת הדמה ומחזיר אותנו שוב ושוב למים ולניסיון מחודש לשיפור הזמן.
 
כשהגענו ל-18 שניות וחשבנו שנזכה במילה טובה, מים של ממש, או אולי אפילו איזה הפסקה קטנטונת אמר : "מה קרה לכם? אנחנו עשינו זאת ב-12 שניות"
וכששאלתי : "עם הדוקים בכיס?" ידעתי שהלך הצ'אנס לאפטר ומוניתי מיד לשומר מאהל, בערב.
                           אמנון שחם נובמבר 70
 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
          אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575