"שקדניק" האתר של סיירת שקד 424

אתר שקדניק גאה לשמש במה לחשיבה איסטראטגית:

מאמר ביקורת חריף של תא"ל (מיל. )אמציה (פאצי) חן:

                                           
                                                           
 ראש בריא במיטת חולה
שלשה אירועים בסוגיית מיומנותו של צה"ל, בלטו לאחרונה בשיח הציבורי:
באחד פתח רא"ל מיל דני חלוץ במסע ציבורי, לקראת השתלבותו במערכת הפוליטית. בשני התקשקשה התקשורת, בעניין הדחתו של מצה"ל של תא"ל ציקו תמיר. ובשלישי,ה-"לוטו/טוטו לזהות את הרמטכ"ל הבא. אכן כולם מושכי עין ולב, אלא שתרומתם לביטחון הלאומי קרובה לאפס. מה שאמור ללמד, כי המיקוד אל אלה מסיח דעת מבעיית הבעיות של ישראלהמְשַקפת קבלת תמורת ביטחון זעומה ולעיתים גם שלילית מהשקעות העתק בצה"ל, ולא בכדי. כפי שנחזה, נמנע הצבא מאז מלחמת העצמאות מהפקה אמיתית של לקחי המלחמה – ללא הבנה לערכם, לא כל שכן לעלותם בדמים ובדם. מה שגרם ואפשר את הצטברותם של קלקולי המלחמות למסה מזיקה - שקיבעה את תפוקת הלחימה, אל מתחת לסף היעילות. מתחתיו עולה בברור, כי שיטות הפעולה וההחלטות לקראת, במהלך המלחמות, ואחריהם, הפכו מתכון להתשתה של ישראל מידי עצמה.  ששת הימים. אך כהרגל מתש"ח, קידש הצבא את "מבחן התוצאה", בלי דעת לגורמים להשגתה - ולצורך בניתוחם של אלה כדי הפקת לקחיה. אם כזאת היה עושה, היו  תחקירי המלחמה מסמנים את נקודות התורפה מבעוד זמן. ראה למשל,  את מחיר ההימנעות מעשיית תחקירי "הקרב ב- עמק דותן". באמצעותם, נתן היה לאמוד נכונה את יכולת הלחימה של צבא ירדן, ובעיקר את מגבלות הלחימה של צה"ל ולתקנם מבעוד זמן. והרי שם בעמק דותן, מנע מפקד חטיבת השריון הירדני את התקדמות כוחותינו - עד לפקודתו של מלכו/ מפקדו המלך חוסין לסגת מזרחה לירדן. ואכן, (בעבור ששה חודשים במבצע "תופת") אותו מח"ט ירדני הכה שוב - והפעם את טובי היחידות בהם חטיבה 7 ( שריון ) וחטיבה 35 (צנחנים), שנחלו מפלה כואבת בכפר "כרמה" בירדן. כדי כך, שכבר למחרת המבצע, רוממה תבוסתם את רוח הפלסטינאים, בהנעת  רבבת בני נוער להתנדב לארגון "פתח" – במהופך למטרת המבצע, שנועדה לפגיעה משמעותית בארגון. אלא שגם הפעם, נמנע הצבא מניתוח המבצע ומהפקת לקחיו – מבוא, להשתקפותם במלא החומרה והכאב במלחמת יוה"כ. זאת ועוד. כיבוש סיני ורמה"ג, העמיד לידי ישראל עומק אסטרטגי, כמענה מושלם לחסרונו הקריטי מלפני המלחמה.
אלא שמצביאי ישראל לא הבינו את משמעות מרחבי התמרון, להפעלת אוגדות צה"ל המשוריינות: ובאין שכל, פרסו את הכוחות ממש על קו התעלה – טרף לאש הנק"ל וארטילריה קצרת טווח.
מה שאפשר לאויב המצרי שזה אתה הובס, לנהל מלחמה מול הצבא המנצח כשווה לשווה - מתכונת "כחול לבן" להתשה עצמית, במחירי עתק של דם ודמים. ואם לא די ברע הזה, שכחו אבירי הציונות להתכונן להגנה!!!. והראיה לכך עומדת כעמוד דרך חבוי הממתין לחשיפה, ומסמן לכל בר דעת – כי מעת כיבוש סיני (יוני 67 ) ועד פרוץ מלחמת יום כיפור  ( אוק 73 ), התעלם הצבא שלנו מהכנות לניצול שטחי סיני להגנה. לא תוכננו וממלא לא היו תוכניות מבצעיות, לא בוצעו סיורי מפקדים, כל שכן לא בוצע ולו תרגיל אחד להגנת סיני. עולה השאלה: האם לא הגיע הזמן לקבוע כי לא ה- הקונספציה", וגם לא האויב המצרי והסורי הפתיעו את צה"ל?. וכחליף: להכיר בכך כי צבא ישראל הפתיע את עצמו עד כדי איבוד שליטה, ( ראה למשל כיצד קורקע/נוטרל חיל האוויר בידי כוחותינו, וביתר פירוט בספרו של אל"מ גורדון "30 שעות באוקטובר" ) משהבין כי שכח להתכונן, ואיננו מוכן ומיומן לנהל קרב הגנה.
כאן המקום לבאר כי אין המדובר בסמנטיקה, אלא בעניין קיומי שגרם לנזקים במלחמות שבאו אחרי יוה"כ. כי זאת לדעת:  לאחר המלחמה ועל סמך לקחים חסרי בסיס, השקיעה המדינה קרוב לעשרים מיליארד דולר בשילוש מספר האוגדות, בהעצמת מערכת המודיעין, ברכש אדיר של ציוד, בשיקום ח.אוויר וחיל הים. וכל זה כדי העלמת קלקולי המלחמה שהסתימה, ומניעת הישנותם במלחמה הבאה.
בפועל חזרו כשלי מלחמת יוה"כ ודווקא היותר מהותיים במלחמת של"ג ( יוני 1982), ובדרך כלל ביתר חומרה. והמשתמע מזה: בהוספת נדבך עתיר משאבים, ופוגעני כקודמיו בביטחון ישראל. וגם שם בהרי לבנון, על פי מסורת ההכאה העצמיתולאחר גירוש ערפת מאדמתה, שובטו קווי הגנה בתואם ל-"קו בר לב" – כמכלול מוצבים, מאגרי לוגיסטיקה, מתקני תקשורת וניצול מסיבי של צירי התנועה בין אלה ומהם לישראל. לא צריך להיות אסטרטג כל שכן היסטוריון כדי להבחין ולקבוע, כי גם הפעם כמו בקו המטופש בסיני - העמיד צה"ל לאויב את מתקניו כמטרות רכות לפיגוע, וכמתכונת קלאסית להתשתו שלו, עד לבריחתו המבישה בעבור י"ח שנים. 
בין לבין ולאורם האפרורי של המכות אותם ספג צה"ל בלבנון, פרצה האינטי פדה השנייה (הראשונה, לאחר רצח בני משפחת ארויו הי"ד בשלהי 1971).
האם שאלת קראת ואו שמעת, התייחסות אמיתית לסיבות העצמתה לכדי מרי של ממש?.
והרי ידוע כי בעקבות תאונת דרכים בעזה ( 8 דצמבר 87) , הפגינו שכנים ובני משפחה בסמוך למחסום ארז.
אלא שנוכח פוטנציאל הנפיצות, נמנעו אבירי הביטחון שלנו מלקיחת יוזמה להשבת הסדר. וכחליף, בחרו להגיב בתואם להתפתחויות בשטח – בתגבור מדורג ואיטי מכתה למחלקה ומהם לפלוגה, ומשם לגדודים חטיבות ואוגדות מרחביות.
כלומר צה"ל הריבון בשטח שימר לעצמו את "זכות התגובה"!!!, ובכך העביר את היוזמה לפלסטינאים - כדי הפיכתה של תקרית נקודתית להתקוממות של ממש.
ואם לא די במעשה האווילי:משזההפך למרי אזרחי, פעל צה"ל      ב "שיטת השיטור" שהבטיחה את כישלונו. וזאת משום התעלמותו מלקחי אינתיפאדת 1971/1972- ובראשם, היעילות המופקת מריכוז כוח, ניצול ההפתעה והשגת הכרעה של ממש. בשונה מאלה הופעל רק 4%  מסדר הכוחות של הצבא כ- "הפגנת נוכחות" בסמטאות הערים והכפרים, בחוליות בודדות של 4/5 חיילים. פעילות אווילית שכזו השתקפה כחולשה "מזמינת תוקפנות" בעיני אוכלוסיה אזרחית, שמנתה מאות ולעיתים אף יותר. ובכך העצימה עוד, בתחושת הפלסטינאים על יכולתם להכות בצה"ל - בעוד חיילינו נאלצים לירות מדי יום על אזרחים, כדי להישרד!!!. כלומר גם הפעם בחר הצבא בשיטה, שכולה התשה עצמית, וגם מקור וסיבה לפגיעה בשמה הטוב של ישראל. ואם לו די ברעה המתמשכת, באה
"מלחמת הגליל השנייה" ושיקפה את אותם כשלים כבקודמותיה . אלא שלהבדיל מאלה ומה שהביא לראשונה לתבוסה של ממש, נבע מהימנעות הממשלה מגיוס מלא העוצמה: כמהלך שאפשר במלחמות ישראל הקודמות, להשיג הכרעה נקודתית. שהיה בה די על פי "מבחן התוצאה" המטמטם, כדי להעלים את הכשלים מעיני הממסד התקשורת והציבור בישראל.
ואחרון אחרון בהכאה העצמית, בא במבצע "עופרת יצוקה".
לאחר שנים שבהם עמדו ישובי עוטף עזה, תחת ממטרי טילים נק"ל ומרגמות. החליטה ישראל להכות בחאמס, בזירה עתירת אוכלוסיה. 
לפי כך ומהעדר רצון לכיבוש כולל, נקבעה " התודעה" כמטרת המבצע. אלא שמתודעתם של הממסד הצבאי ובעיקר האזרחי, נעלמה דעת הקהל הבינ"ל כחלק מהמיועדים "לתודעה
האם שאלת קראת ואו שמעת, התייחסות אמיתית לסיבות העצמתה לכדי מרי של ממש?.
והרי ידוע כי בעקבות תאונת דרכים בעזה ( 8 דצמבר 87) , הפגינו שכנים ובני משפחה בסמוך למחסום ארז.
אלא שנוכח פוטנציאל הנפיצות, נמנעו אבירי הביטחון שלנו מלקיחת יוזמה להשבת הסדר. וכחליף, בחרו להגיב בתואם להתפתחויות בשטח – בתגבור מדורג ואיטי מכתה למחלקה ומהם לפלוגה, ומשם לגדודים חטיבות ואוגדות מרחביות.
כלומר צה"ל הריבון בשטח שימר לעצמו את "זכות התגובה"!!!, ובכך העביר את היוזמה לפלסטינאים - כדי הפיכתה של תקרית נקודתית להתקוממות של ממש.
ואם לא די במעשה האווילי:משזההפך למרי אזרחי, פעל צה"ל      ב "שיטת השיטור" שהבטיחה את כישלונו. וזאת משום התעלמותו מלקחי אינתיפאדת 1971/1972- ובראשם, היעילות המופקת מריכוז כוח, ניצול ההפתעה והשגת הכרעה של ממש. בשונה מאלה הופעל רק 4%  מסדר הכוחות של הצבא כ- "הפגנת נוכחות" בסמטאות הערים והכפרים, בחוליות בודדות של 4/5 חיילים. פעילות אווילית שכזו השתקפה כחולשה "מזמינת תוקפנות" בעיני אוכלוסיה אזרחית, שמנתה מאות ולעיתים אף יותר. ובכך העצימה עוד, בתחושת הפלסטינאים על יכולתם להכות בצה"ל - בעוד חיילינו נאלצים לירות מדי יום על אזרחים, כדי להישרד!!!. כלומר גם הפעם בחר הצבא בשיטה, שכולה התשה עצמית, וגם מקור וסיבה לפגיעה בשמה הטוב של ישראל. ואם לו די ברעה המתמשכת, באה
"מלחמת הגליל השנייה" ושיקפה את אותם כשלים כבקודמותיה . אלא שלהבדיל מאלה ומה שהביא לראשונה לתבוסה של ממש, נבע מהימנעות הממשלה מגיוס מלא העוצמה: כמהלך שאפשר במלחמות ישראל הקודמות, להשיג הכרעה נקודתית. שהיה בה די על פי "מבחן התוצאה" המטמטם, כדי להעלים את הכשלים מעיני הממסד התקשורת והציבור בישראל.
ואחרון אחרון בהכאה העצמית, בא במבצע "עופרת יצוקה".
לאחר שנים שבהם עמדו ישובי עוטף עזה, תחת ממטרי טילים נק"ל ומרגמות. החליטה ישראל להכות בחאמס, בזירה עתירת אוכלוסיה. 
לפי כך ומהעדר רצון לכיבוש כולל, נקבעה " התודעה" כמטרת המבצע. אלא שמתודעתם של הממסד הצבאי ובעיקר האזרחי, נעלמה דעת הקהל הבינ"ל כחלק מהמיועדים "לתודעה".
שלדידם גם שימש אסמכתא, להשרשתה של תורת המלחמה שאותה יצרו באוהלי גוערה!!!. ( כעדות רבין ז"ל, בספרו "פנקס שרות").ועל אף זאת, רובם הכירו בחסרונה של המקצוענות הצבאית. ומכך, דרשו ואפשרו לפתח שיטות פעולה ואמצעי לחימה, כולם בתחומי פעולת היחידה. מה שהביא לתנופת פיתוח והרכשת איכות בחיילות,בזרועות, וביחידות העילית. במהופך, מהקיפאון ששרר במטכ"ל בהפעלת הצבא כמכלול. וזאת, כהשרשה עמוקה יותר ומזיקה, של תפיסות הפעלת הצבא בשגרה ובמלחמה, בהתאמה לזו שהייתה בתש"ח.
בהנחה (נכונה) כי הקברניטים בצה"ל ובממסד האזרחי, אינם נופלים באיכותם האישית מכל אחד מאתנו. כל שכן, אין ערעור על אומץ לבם ונאמנותם למדינה – עולה השאלה, כיצד אלה נכשלים פעם אחר פעם, ללא ביקורת פנימית וציבורית?. מה שמותיר כהסבר בלעדי, את  שליטתה המוחלטת של מורשת תש"ח (נאמנות למסגרת, ותגובה לעכשווי/ למובן מאיליו/ ומהגלוי לעין ) על כל "עם ישראל". בממסד, בתקשורת ובציבור – והראייה:
בהעתקה תמידית של השיח הלאומי אל סוגיות גלובליות/קוסמיות/ ואסטרטגיות, ואו ברכילות סתמית לגופם של מפקדים. בעוד הברור על טיבם ואופני תפקודם של מערכות פעולה מורכבות המתנות את פעולתם התקינה בשילוב נאות, נדחק לקרן זווית.
מה שמעניק חסינות:
א) לתהליכי קבלת ההחלטות מהבטן (נוהלי קרב), המשתקפים תמידית במלחמות ישראל כפגע רע.
ב) לאופני עשיית האימונים, המנציחים את קלקולי המלחמה שהסתימה בבאה אחריה – לרבות העמדת נתוני כשרות וירטואליים, הקורסים בטרם קרב.
ג) לתוכנית העבודה השנתית, שבה מהווה הגדוד את "עוצבת היסוד" בשגרה, חליף לאוגדה המהווה את "עוצבת היסוד במלחמה".
ד) מקור לבזבוז משאבים,
ה) לניצול חלקי של אפקט ההרתעה,
ו) ולתפקוד בינוני של החטיבות/ ופחות מזה באוגדות/ המחמיר בפיקודים וככזה החסר ערך בתפקוד המטכ"ל במלחמות.
ז) ולהעדר נוהל אחוד קבוע ותורם להפקת לקחים - בטרם, במהלך, ואחריהמלחמה.
       מנגד וכדי סיכולן של הרעות האלה, אמורות להימצא בכספות המטכ"ל תוכניות מפורטות. באמצעותם נתן יהיה להפוך את צה"ל היקר תרתי משמע, לצבא של ממש. עקרם:
 
א. שיטה חדשה לאימון הצבא – המבוססת על לקחי משל"ג, ומלחמות ישראל הקודמות. המאמתים כי המקור לשימור הכשלים, מצוי בתכני שיטת האימונים הקיימת – שימיה כימי צה"ל מאז נוסד ועד היום.
ב. פיתוח שיטה מהפכנית וזולה ("מטה דוד" ), לאמון מערכות הפיקוד והשליטה ( המפקדות ), התואמת ככפפה למתרחש בשדה הקרב - וכמענה אופטימאלי, להעלמת כישלונם התמידי בניהול המלחמה.
ג. תוכנית ("קלע דוד"),  בהפעלת צה"ל בשגרה באותם מסגרות (האוגדות ) כבמלחמה - אלטרנטיבה לתוכנית העבודה השנתית, השלטת למרות השינויים המבניים בצה"ל מאז הקמתו ועד היום. 
ד. הגדרת לקח צבאי ודרכי הפקתו, הממתין מאז 1991 להכניסו ל- הפ"ע (הוראות פיקוד עליון ).
     אלא שלמרות חשיבותם, ברי כי החלק הרע במורשת גיבורי תש"ח, השולט בחשיבה הלאומית ימנע את קבלתם - זולת שני תרחישים, אשר באמצעותם יבוצע השינוי המתבקש:
הראשון (בעצמו בלתי נסבל), יבוא לאחר אסון בקנה מידה אדיר ממד. למשל: בהגשמת תחזיתו של סגן שרהב"ט לצפוי במלחמה הבאה, שם צופה ה"חזאי" !!! פגיעה מסיבית של האויב אם ירצה, בכל אתר ואתר בישראל. חדשות ה 6 למאי 2010 מאששות קביעה זו עם התפרסם הדו"ח על הטילים שברשות חיזבוללה. צבר )
והשני "מעשה ידינו להישרד", מחייב כל אזרח להפנים כי שנאת היהודי באשר הוא, שרירה וקיימת – ובהתאמה לזו, מתעצם האיום על קיומה של ישראל.
     מה שחייב בעבר כל שכן היום לאמץ את קריאתו/ נבואתו של מרדכי גיברטיג משורר השואה (השיר הידוע נכתב במקורו באידיש ונקרא "ברענט ברידערלאך". צבר) : "מרחוק אל תעמודו - כי האש עולה - אל נא תחבקו ידיים - השרפה גדולה".
     משמע לצאת לרחוב, לתקשורת למגוון ערוציה, ולזעוק - במטרה לחייב את הממסד להסיט את החשיבה הלאומית בקשור לצה"ל, מרכילות סתמית לחקר יסודי - על מנת להביאו ומיד, לרמת תפקוד אופטימאלית. תמורה נאותה להשקעות, ומסד איתן לתהליכים מדיניים עתירי סיכון.
                                        אמציה חן (פצי) תא"ל מיל.
 
 
 
התחברות לחברים

פורומים

 דפי זכרון פעילים לחללי סיירת שקד הכניסה לפי שמות משפחה
     
 א-ב הקלק   ג-ד-ה הקלק

ו-ז-ח הקלק
 ט-י-כ הקלק

  ל-מ-נ-ס הקלק  ע-פ-צ הקלק 

 ק-ר הקלק     ש-ת הקלק


באפשרותכם להוסיף תמונות וסיפורים,לדף יקירכם.
.yossi42445@gmail.com
 
   מצבת זכרון לחללי שקד באופקים.

תודה לשאולי מהנצחת החייל על עזרתו בהשגת החומר.


 

תאריך ושעה
 

מונה:


                  
   נוסטאלגיה ומחשבות 
 לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת  השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
 במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע!  היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
     חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
מגש הכסף, והיום הינכם חוליית החבור בשלשלת הדודות. אנחנו מפצירים בכם ליטול יוזמה, לשגר חומר, זכרונות,
 אירועים, הפניות וגם כתובות שלכם ושל חברים שעדיין אין ברשותנו. שתפו אותנו, זה יותר קל מאשר לכתוב ספר לבד.
 איש לרעהו יאמר חזק. שלכם באהבה - אתר שקדניק. למשלוח yossi42445@gmail.com 
  
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום
מילים: דליה רביקוביץ'
לחן: רפי בן משה
בסיירת שקד,
מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.

בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.

בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.

בגזרה הצפונית...

בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.

בגזרה הצפונית
[Top]
          אתר נבנה ע"י ,חברת  קידום ובניית אתרים.  המתמחה  בבניית   אתרי מורשת 0522500575