מסרטי הבורקס ועד הפסטיבלים הבינלאומיים: המסע של הקולנוע הישראלי

הקולנוע הישראלי הוא אחד מסיפורי ההצלחה התרבותיים המפתיעים של המדינה. תעשייה שהתחילה בסרטים דוקומנטריים צנועים שנועדו לספר לעולם על המפעל הציוני, הפכה לאורך השנים לקולנוע עשיר ומגוון, שמתמודד עם שאלות של זהות, מלחמה, משפחה ומעמד. סרטים ישראליים זכו בפרסים בפסטיבלים החשובים בעולם, הגיעו לשלבים המתקדמים של תחרויות האוסקר והפכו לחלק מהשיח הקולנועי הבינלאומי. כדי להבין את הקולנוע הישראלי של היום, כדאי להכיר את התחנות המרכזיות בדרכו.

הראשית: קולנוע בשירות החזון

בשנים שלפני קום המדינה ובעשור הראשון שלאחריה, רוב הסרטים שהופקו כאן היו בעלי אופי אידאולוגי. סרטי תעודה וסרטים עלילתיים ספורים תיארו את החלוצים שמייבשים ביצות, את הקיבוץ, את קליטת העלייה ואת המאבק על הארץ. הסרטים נועדו לעתים קרובות לגייס תמיכה בקהילות היהודיות בעולם, והדמויות בהם היו גיבורים חסונים ונחושים, בלי הרבה מקום לספקות.

בתקופה זו הופקו גם כמה סרטים שזכו להכרה, ובהם יצירות שעסקו בשואה, במלחמת העצמאות ובקשיי הקליטה. אבל התעשייה עצמה הייתה קטנה, התקציבים זעומים והציוד מוגבל. מי שרצה לעשות קולנוע בישראל באותן שנים נדרש לאלתור רב, והרבה מהמשאבים הגיעו מגופים ציבוריים או מתורמים מחו"ל.

עם זאת, כבר אז ניכרו סימנים ראשונים של קול עצמאי. יוצרים צעירים, חלקם ילידי הארץ וחלקם עולים שהביאו איתם מסורות קולנועיות מאירופה, החלו לחפש דרכים לספר סיפורים אישיים יותר, והניחו את היסודות לגל שיבוא אחריהם.

שנות השישים והשבעים: הבורקס והרגישות החדשה

בשנות השישים והשבעים התפתחו בקולנוע הישראלי שני זרמים מקבילים. הזרם הראשון היה "סרטי הבורקס", קומדיות ומלודרמות עממיות שעסקו לרוב במפגש בין אשכנזים למזרחים, בין עשירים לעניים ובין ותיקים לעולים. הסרטים האלה, ובהם כמה מהלהיטים הקופתיים הגדולים בתולדות הקולנוע המקומי, נשענו על הומור, על סטריאוטיפים ועל סוף טוב שבו הפערים מתגשרים, לרוב באמצעות חתונה.

במשך שנים זכו סרטי הבורקס ליחס מזלזל מצד המבקרים, שראו בהם קולנוע פשטני. אבל בדיעבד, חוקרים ויוצרים רבים מעריכים אותם מחדש. הם מזהים בהם תיעוד חשוב של החברה הישראלית בתקופה של שינויים גדולים, ומשקפים את המתחים העדתיים והמעמדיים שליוו את המדינה הצעירה. כמה מהם הפכו לקלאסיקות שמשודרות בטלוויזיה שוב ושוב ומצוטטות עד היום.

הזרם השני היה "הרגישות החדשה", קבוצת יוצרים צעירים שהושפעו מהגל החדש הצרפתי ומהקולנוע האירופי. הם עשו סרטים אישיים, אינטימיים ולעתים ניסיוניים, שעסקו בבדידות, בחיפוש עצמי ובחיים בעיר. הסרטים האלה לא תמיד הצליחו בקופות, אבל הם פתחו את הדרך לקולנוע ישראלי אמנותי ומורכב יותר.

שנות השמונים והתשעים: קולנוע של שאלות

בשנות השמונים הקולנוע הישראלי הפך פוליטי וביקורתי יותר. סרטים עסקו בסכסוך הישראלי פלסטיני, בכיבוש, בחוויית החייל ובמחירי המלחמה. דמות הגיבור הצבר הבטוח בעצמו פינתה את מקומה לדמויות מסוכסכות, פגועות ומתלבטות. במקביל, הוקמה הקרן לקולנוע ישראלי, שהחלה לתמוך בהפקות באופן מסודר יותר.

בשנות התשעים נוספו לקולנוע קולות חדשים: נשים יוצרות, יוצרים מזרחים שסיפרו את סיפורם מנקודת מבט פנימית, ועולים מברית המועצות לשעבר שהביאו איתם מסורת קולנועית עשירה. נושאים כמו פריפריה, משפחה ודת קיבלו ביטוי רחב יותר, והקולנוע החל לשקף את הפסיפס האנושי של ישראל. גם הקולנוע התיעודי צבר תאוצה, ויוצריו הפנו את המצלמה לקהילות ולסיפורים שלא זכו קודם לכן לייצוג.

שנות האלפיים: הפריצה הבינלאומית

בתחילת שנות האלפיים נחקק חוק הקולנוע, שהבטיח מימון ציבורי קבוע לתעשייה. התוצאה הורגשה במהירות: מספר הסרטים שהופקו גדל, האיכות עלתה והקולנוע הישראלי החל לככב בפסטיבלים הבינלאומיים. סרטים ישראליים זכו בפרסים בפסטיבלים כמו קאן, ונציה וברלין, וכמה מהם הגיעו לרשימה הסופית של המועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

בין הסרטים שזכו להכרה בתקופה זו היו יצירות שעסקו במלחמת לבנון מנקודת מבטם של חיילים, סרטי אנימציה תיעודיים שפרצו גבולות של ז'אנר, ודרמות משפחתיות קטנות שזכו לקהל ברחבי העולם. ההצלחה הבינלאומית הביאה איתה גם הפקות משותפות עם מדינות אירופה, שהגדילו את התקציבים והרחיבו את ההפצה.

כמה מאפיינים בולטים של הקולנוע הישראלי העכשווי:

• עיסוק עמוק בזהות, בזיכרון ובהשלכות של המלחמות על הפרט.
• מגוון רחב של קולות, ובהם יוצרות, יוצרים מזרחים, דתיים, ערבים ועולים.
• שילוב בין דרמה להומור, שמאפיין גם את הטלוויזיה הישראלית.
• סרטים תיעודיים חזקים, שזוכים להכרה בינלאומית רבה.
• עלויות הפקה צנועות ביחס לעולם, שמחייבות יצירתיות.

הקולנוע הישראלי היום ואיך להכיר אותו

היום פועלת בישראל תעשיית קולנוע תוססת, עם פסטיבלים מקומיים בירושלים, בחיפה ובערים נוספות, סינמטקים שמקרינים סרטים ישראליים ותיקים וחדשים, ובתי ספר לקולנוע שמכשירים דורות חדשים של יוצרים. במקביל, התחרות עם הסדרות ועם שירותי הסטרימינג מאתגרת את בתי הקולנוע, והיוצרים מחפשים דרכים חדשות להגיע לקהל.

מי שרוצה להכיר את הקולנוע הישראלי יכול להתחיל בסרטים הזוכים והמוכרים, ולהמשיך לקלאסיקות הבורקס, לסרטי הרגישות החדשה ולסרטים התיעודיים. ארכיוני סרטים, סינמטקים ושירותי צפייה מקוונים מאפשרים כיום לצפות ביצירות שקשה היה למצוא בעבר. צפייה כזו היא גם שיעור בהיסטוריה של החברה הישראלית.

לסיכום, הקולנוע הישראלי עבר דרך ארוכה, מסרטי תעמולה ציוניים, דרך קומדיות עממיות ועד יצירות שזוכות לכבוד בפסטיבלים החשובים בעולם. לאורך כל הדרך הוא שיקף את השינויים בחברה הישראלית, את המתחים ואת החלומות שלה. הכרת ההיסטוריה הזו מעשירה את חוויית הצפייה ומאפשרת להבין טוב יותר לא רק את הסרטים, אלא גם את המקום שבו הם נוצרו.