נולד בי"ד בתשרי תשי"ג - 03.10.1952
נרצח בכ' במחשון תשל"ט - 19.11.1978
אריה נולד להוריו חיה וזלמן בן-טובים, תינוק חייכן, חסון וזריז.
אבל עד גיל חמש היו לו כ-20 מטפלות והחליף בתי ילדים שש פעמים. בכיתה א' התקשר מאוד למורה. כשלא המשיך איתה בכיתה ב' עבר משבר - ומרד. סירב לשתף פעולה, עד סוף בית הספר העממי. כשעבר לישיבה התיכונית בכפר הרא"ה היה תלמיד טוב, אך חזר לבית הספר ביבנה, בגלל לחץ חברתי.
כבר בגיל צעיר התמצא בידיעת הארץ, גיאוגרפיה וצפרות. התגייס לסיירת "שקד" תחת פיקודו של אריק שרון, ופעל בטיהור עזה ממחבלים. במקום קורס קצינים, העדיף להמשיך לשרת בסיירת.
במלחמת יום הכיפורים עסק באימון חבלני. בתום שירותו הצבאי, עזב אריה את הקיבוץ, ועסק בעבודות עפר באילת, שם התמודד עם בעיות כשרות. אריה, חקלאי בנפשו, מחפש את עצמו - קורס צלילה, חזרה ליבנה, ושוב - לעיר. עובר ל'רמת-מגשימים', ומשם ל'קשת', ומתאכזב כשהישוב הופך למושב שיתופי. אריה חיפש קיבוץ המשלב עבודה ולימודי גמרא. השכים ללימודי חברותא, והשקיע בעבודה החקלאית 12-10 שעות ביום. ב'קשת' לא הבינו אז את חשיבות העבודה, לכן עוזב אותם.
לימים מצא בקיבוץ 'מצפה שלם' אנשים לרוחו, גם אם אינם מקיימי מצוות. שם גם פגש חברה שאיתה התכוון להקים משפחה. אריה עוסק שם בחקלאות, אוהב מאוד מוזיקה ומתעניין במחשבת ישראל (ליד מיטתו - ספרו של פרופ' שוייד...) ונראה, כאילו שהותו במצפה שלם היתה רק פסק זמן מבחינה דתית.
בין גידול לגידול, רצה לצאת לטיול קצר בקפריסין. לפנות בוקר, כשבתרמילו כמה מטלטלין, וביניהם - התפילין, הוא עולה על אוטובוס לכיוון לוד. בדרך - פיצוץ חבלני באוטובוס! ואריה עולה למרום כעולה תמימה.
חברים שסיפרו עליו ביום הזיכרון הדגישו שבכל מקום שבו שהה אריה, השאיר אחריו חברים - לאהבה.
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
