מפנה היסטורי שסוכל (1): הקרב של "כוח רומאי" לחיסול הקומנדו המצרי סמוך ל"יוקון"
באוגוסט 1973 נשלחתי לבית הספר לפיקוד ולמטה. בשבת של יום הכיפורים, סמוך לצפירה שסימנה את פתיחת המלחמה, התייצבתי במפקדת אוגדה 143.
לאחר שלושה ימי קרבות עקובים מדם הגיעו למפקדת האוגדה בטסה כעשרה קצינים וסמלים שבעברם שירתו בסיירת שקד. יחד איתם ביצעתי את פעולות הגמול בערבה ובתעלת סואץ ויחד איתם השתתפתי בהכרעת הטרור בעזה. אני ראיתי בהם את הטובים מכולם.
הרס האוגדה הקבועה (שהוקמה אחרי מלחמת ששת הימים כחלופה לאוגדה המשימתית) וצירוף יחידות מכל הבא ליד הבהירו לי כי חזרנו לימי האלתור, מורשת תש"ח. לפיכך, וברוח האבות המייסדים, בניתי מערך תצפיות (על בסיס פלוגות הסיור של חטיבות השריון שעמדו ללא מעש ואיתן שתי פלוגות משקד) כדי לאבטח את העורף ואת אגפי האוגדה ולאתר חדירות של קומנדו ושל קציני תצפית מצריים. לשם יירוט החודרים בניתי כוח נבחר שניתן לו שם הקוד "רומאי". הכוח הזה הורכב מחבריי בשקד ונויד על נגמ"ש ועל שני ג'יפי סיור.
יומיים לפני צליחת התעלה, סמוך לעלות החמה, קיבלתי מאחת התצפיות הודעה על נחיתת כארבעה מסוקי אויב סמוך ל"יוקון", שבו רוכזו כל אמצעי הצליחה. יצאנו למפגש עם אנשי התצפית כדי לתחקרם ולהתחיל במלאכת היירוט. התצפיתנים הצביעו על מקום הנחיתה המשוער, שהיה לדעתם כשבעה ק"מ דרומית לציר "עכביש". מאחר שלא הבחנו בפעילות האויב, בחרתי לנוע מגבעה לגבעה בהנחה כי מאחת מהן אבחין בכוח המצרי. ואכן בגבעה האחרונה הבחנתי להרף עין בחייל מצרי, שמייד נעלם. טעונים במידע חלקי המשכנו להתקדם בפריסה רחבה, כשמימיני, כ 200 מטר ממני, נע ג'יפ בפיקודו של שמוליק ארד ז"ל (לימים אלוף), ו 200 מטר משמאלי נע הנגמ"ש. מאחר שהכוח מנה תריסר לוחמים, בעוד שמולי התייצבה קיבולת של ארבעה מסוקים - כ=130 אנשי קומנדו - ביקשתי ממפקד האוגדה לתגבר אותי בכמה טנקים. וכך, בעוד הטנקים שביקשתי דוהרים לחבירה, עצר הנגמ"ש, ודני שדה (בעברו סמ"פ בשקד) סימן לי כי לפניו עקבות של שלושה חיילים (מאוחר יותר יתברר כי היו אלה קציני תצפית). לפיכך הוריתי לדני וליתר הכוח להמשיך בתנועה הסריקה לפנים. כעבור 50 מטר, בעוד הג'יפ שלי מגיע למרכזה של גבעה עתירת שיחים, הוזזו אלה, ומתחתם בטווח של מטרים בודדים התרוממו קני רובים ו=RPG, והתופת חשפה את פניה. השבנו באש מדויקת (זה המקום והזמן לציין כי מאחוריי בג'יפ ישב ולחם משה ספקטור, מחליפי בשקד, ולימים תת=אלוף) ותוך כדי כך הוריתי לשלומי גרונר (בעברו מ"פ בסיירת) שנהג בג'יפ לסגת אחורנית.
לאחר שנותק המגע קראתי לג'יפ של שמוליק והובלתי את הכוח כולו באיגוף שמאלי אל נקודת הכינוס. שם חברנו לכוח התגבור שמנה שלושה טנקים, ולאחר תדריך נכנסנו למבנה קרב והתחלנו לנוע. תוך כדי ההסתערות והירי על לוחמי הקומנדו המצריים הבחנתי שטנק אחד נפגע מפצצת RPG, אך המשיך לנוע.הנגמ"ש עמד והעלה עשן כשצופרו זועק ללא הרף. שלושת הטנקים חצו את המתחם והתייצבו בעורפו, וקבוצה של כ=20 מצרים ברחה מערבה. יתר המצרים, חפורים ומצוידים במיטב הנשק, המשיכו לירות, ואילו אנו - שני הג'יפים - טיהרנו את השטח עד להשמדת אחרון המצרים באמצעות תנועה ואש מדויקת.
כשהסתיים הקרב, התחלנו לפנות את הנפגעים - כולם מלוחמי הנגמ"ש: שני הרוגים (סגן שאול אפריק וסגן איתן ניר זיכרונם לברכה) וארבעה פצועים שפונו במסוק.
את הרוגינו נאלצנו לפנות לתאג"ד הקרוב ומשם נסענו כ=35 ק"מ חזרה לבסיס בטסה. אך מבחינתי הקרב לא הסתיים. אחרי התארגנות קצרצרה לקחתי פלוגת ג'יפים (ממאגר הפלוגות שעמדו לרשותי) וחזרתי למקום האירוע, משום שבשתי בעיות לא הספקנו לטפל: בשלושת קציני התצפית ובלוחמי הקומנדו המצרי שנסוגו מערבה ועדיין יכלו לפגוע באמצעי הצליחה.
משהגענו למקום זיהינו את טביעות רגליהם של קציני התצפית, ולאחר שאותרו חיסלנו אותם במטח אש קצר ומדויק. משם שמנו את פעמינו אל הנסוגים. אלה לא נכנעו והתמידו בלחימתם עד שחוסלו.
מהאירוע הזה ניתן להפיק שלושה לקחים, שראוי לשננם גם היום:
· ככלל, אלתור כוחות במסגרת ממוסדת אינו רצוי, בין היתר משום שהכוח המאולתר חייב להשקיע יותר מכל כוח אורגני בתיאום, בסיוע ובתחזוקת עצמו. עם זאת יכולת האלתור, במיוחד בתנאי לחץ, עשויה להיות נכס חשוב. אולם בהקשר הזה חשוב לציין שהצורך לאלתר במלחמת יום הכיפורים נבע מכך שמאז כיבוש סיני התעלם הצבא מהצורך להכין את כוחותיו לקרב הגנה. הוא זה שהוציא את המערכת משיווי משקל ובכך היה המסד האמיתי להפתעה - מעשה ידינו להתבייש.
· משימה מסתיימת רק אחרי שהיא מושגת במלואה. כלומר, אם המשימה היא ליירט אויב, הרי שזו מסתיימת רק לאחר שכל אנשיו נוטרלו: נהרגו או נשבו.
· תוך כדי הלחימה קשה לעיתים לזהות נקודת מפנה היסטורית. עם זאת יש לדעת שתחילתן של ההכרעות הגדולות נעוצה תמיד בנקודה כלשהי. על המפקד לשאוף בכל מאודו להימצא ליד אותה הנקודה כדי שיוכל להשפיע.
מפנה היסטורי שסוכל (2): הפעולה של "כוח רומאי" לפתיחת ציר אלטרנטיבי לציר "עכביש"
48 שעות חלפו מאז הושמד כוח הקומנדו המצרי שנחת כדי לפגוע באמצעי הגישור, וצה"ל החל בתנועה לצליחת התעלה. באין מעש אחר ובחיפוש אחרי משימות ירדנו אל "מצמד" כדי לסייע למפקד האוגדה שהיה תחת אש. נכנסנו למוצב שהיה מחורר מאש ארטילרית, העמסנו פצועים ככל שרק יכולנו ופינינו אותם מזרחה לשטח שהיה נקי מאש התותחים. לקראת ערב חזרנו לשטחי הכינוס, שם פגשתי את סא"ל פוטש ז"ל שהיה סמח"ט 421. הוא עמד לצידו של טור בן מאות מטרים של כלי רכב משוריינים. אלה היו אמורים לנוע על ציר "עכביש", לצלוח את התעלה ולתגבר את כוחותינו שבגדה המערבית של התעלה. מאחר שציר "עכביש" נסגר (לפתיחתו יצאו הצנחנים לחווה הסינית) לא ניתן היה להעביר את הכבודה, שבלעדיה עלולים היו הכוחות שמעבר לתעלה להישאר ללא די ציוד וכוח אדם.
כמו גיבורי ילדותי, שאיתרו את דרך בורמה כדי לשבור את המצור על ירושלים, הצעתי את עזרתי לפתרון הבעיה. באמצעות הובלת השיירה בציר שראיתי בדמיוני משטח הכינוס דרך החולות הטובעניים באזור "כישוף" ומשם למוצב "לקקן" מדרום ובסמוך ל"מצמד". הסתבר כי סא"ל פוטש התקשר לחיים ארז מפקדו, וזה שאל את אריק אם זאת הוראתו. מה שהביא מיד את מפקד האוגדה להתקשר אלי, ולהתריע מפני סכנת השקיעה בחולות, בהדגשת הניסיון כהימור – בהעברת הדרגים הלוגיסטיים דרכם.
"הסר דאגה מליבך", עניתי, "השיירה עבור תעבור בלוויית הווגוניר (רכב המפקד) שלך, שלא יידרש ולו פעם אחת במהלך הנסיעה לשלב להילוך מיוחד (המיועד לצליחת שטחים קשים). אריק קיבל את עמדתי ונתן את אישורו ואת ברכתו למהלך, ולא בכדי. במשך שלוש שנים בשדות הקרב בתעלה, בערבה וברצועת עזה נוצק בסיס לאמון הדדי, שכמותו לא הכרתי בכל מהלך שירותי בצה"ל.
עם רדת החשכה יצאנו אט, חיוור היה הליל. כאשר מאחורינו נעה השיירה ובתוכה גדוד טנקים בפיקודו של עמי מורג (לימים תא"ל), גדוד צנחנים בפיקודו של סא"ל צביקי ואחריהם שיירת הדרגים הלוגיסטיים. בסוף השיירה נסע הווגוניר של אריק. ואכן, עוד בטרם עלה השחר הגענו לתעלה. הכוחות שהובלנו עלו על הגשר ונעו מערבה בתוככי מצרים, ואילו "כוח רומאי" כדרכו ועל פי תפיסתו לממש את תוכנית הפעולה האוגדתית במיטבה , המשיך במשימותיו.
פצי
