חבר מישראל הגיע כשגרנו בסינגפור. המסע מזרחה, הכל כך נדיר באותם ימים, היה  מתנת יום הולדת שהחבר העניק לעצמו.

ביום ההולדת אמר לו פואד: ’אני לוקח אותך הלילה למקום שיש בו את הבחורות הכי יפות באסיה. זה סודי, מפה לאוזן, רק גברים. 

  ’אתה פולט מילה אחת לדולי, אפילו רמז אחד קטן, ואתה לא קיים בשבילי יותר. אני לא מכיר אותך.’

המום, נרגש ומסוחרר ישב החבר על כסא קטן בבית – קפה קטן ברחוב הקטן וצפה בנשימה עצורה במצעד ראווה גדול של בחורות מהממות, אחת יותר יפה מהשניה, יותר יפות מכל בחורה שהוא ראה אי פעם בחייו פנים אל פנים , לבושות היטב, מטופפות באלגנטיות על נעלי עקב גבוהות, מאופרות למשעי. 

המראות, המוסיקה הקיצבית בווליום גבוה  וענני הבושם שהתעגלו מסביב לראשו כל כך בלבלו אותו עד כי התְּאַבּן ולא היה מסוגל לבחור את דוגמנית העל היפה ביותר.

לבסוף, אחרי כמה כוסות בירה גדולות שהפשירו את ההלם המוחי, החליט. ’איך מתקרבים, מה עושים? מה אני אומר?׳ שאל את פואד.

׳מה זאת  אומרת׳  ענה פואד. ׳ניגשים, אומרים הלו, ושואלים אם אפשר להזמין אותה למשקה או לקחת אותה לאיזשהו מקום. מה, אני צריך להסביר לך? אותו דבר בכל מקום בעולם׳. 

׳אתה מחכה לי, כן?’ ביקש החבר.

׳לא יכול. אני חייב לקום נורא מוקדם ולהיות כבר בשבע וחצי בבוקר במשלחת לתדריך בּטחוני חשוב.׳

כה אמר הפואד, התנצל, שילם  לבית הקפה והלך.

…. אני מרחפת בעולם של צמר גפן מסוכר בטעם  פאפאיה ואננס… בחודש הראשון בסינגפור, הכל חדש… הכל שונה… הלם תרבות מבורך נטול הלם, שאני מחבקת בשתי ידי ומטביעה עצמי בתוכו… בעונג… כל יום הוא תגלית מופלאה… 

אני מודדת חזיה, ובתא המדידה הסמוך גברים… מדברים ומצחקקים..  גברים… על בטוח…

כביכול אני מחכה למישהי סיימתי את המדידה ונעמדתי על יד התאים רק כדי לראות מי יוצא …

ורק נשים יצאו. חתיכות יפיהפיות אמיתיות. מאופרות בכבדות, מבושמות בהפרזה, נעולות בנעלי עקב הכי גבוהות שאפשר למצוא.  דיברו וצחקו וקישקשו בקולות רמים, קולות של גברים. 

הזוי…. לא מן העולם הזה…  ב – 1970..

עוד באותו ערב, אחרי שסיפרתי לפואד על האירוע המוזר, הוא לקח אותי ל׳בּוּגי סטריט׳ – רחוב הגברים שהפכו את עצמם לנשים –גברים.

 המין השלישי…

עוד שנים על שנים סיפר החבר שוב ושוב איך 

 ברגע הקריטי… בחברת מלכת היופי הנבחרת.. והריח הכבד של זיעה ודוּריאן (פרי טרופי) … משהו לא צפוי הזדקר ממלכודת הדבש של גופה החטוב עם החזה הנדיב, המפתה… טריטוריה הפוכה נחשפה… בחסות האפלולית… סצנה הזויה…  ונמלט על נפשו…  לא לפני שקול בס גברי פרץ מגרונה של היפיפיה, שהיתה אילמת עד אותו רגע, ונבח  עליו שלא יעז לצאת מהחדר בלי לשלם….

דירה צנועה בבנין קומות בשכונה צדדית ישנה היתה הבית שלנו כשהגענו ב–1970 לסינגפור לשליחות צה’לית. 

היו בדירה ליקויים וחפצים ורהיטים שלא מתפקדים ומעצבנים לאללה.

התלוננו שוב ושוב בפני מנהל הבנין, מיסטר טאן, שהיה אחראי על התחזוקה, ומנטרה שחזרה על עצמה בלי שינוי התמוללה בפיו ללא הרף: טוּמולו. טוּמולו. יענו – מחר. 

אחרי שבוע–שבועיים הבנו שטוּמולו יכול גם להיות בעוד חודשיים  או יותר אצל האיש הצנום והממוזער  שהחזיק אותנו בגרון, היתל בנו וצחק עלינו בגדול, והסוף של ההתעללות הזו לא נראה באופק.

 מה עושים?  הרי צ׳פחה אחת הגונה היתה מסדרת לו את עמוד השידרה בסידור חדש  וגורמת לזעזוע מוח קל שהיה מבהיר לו שככה לא מתנהגים לאורחים של משרד הביטחון של המדינה שלו.

אבל שתתחיל לרוץ שמועה שקציני צה׳ל הם אנשים לא מתורבתים שמתקשרים במכות? לבייש את צה׳ל והמשלחת?….

הידיים של פואד רעדו בכל פעם שהוא ראה את מיסטר טאן והדם עלה לו לראש. ופתאום, יום אחד הוא אמר בחיוך ממזרי: ׳עכשיו אני עושה פה סדר. את תראי׳. 

נכנסנו למשרד של טאן  ופואד שלף מהכיס האחורי של  המכנסיים את תלוש המשכורת של מת׳ש ( שהיה בעברית, כמובן), פתח בזהירות את הקיפולים, הניח אותו על השולחן של טאן ואמר:

׳אתה יודע, מיסטר טאן, שאנחנו דיפלומטים׳. 

’כן, כן, אני יודע’, ענה טאן ונעץ מבט מתעניין בתלוש. 

׳ובתור דיפלומטים אנחנו לא כפופים לחוק המקומי׳.

׳כן?׳  ענה טאן, הרים את מבטו מהתלוש והתבונן בפואד במבט חשדני. 

׳ואנחנו יכולים לעשות פה מה שאנחנו רוצים לפי החוקים של המדינה שלנו, אז אימצנו אותך׳ ירה פואד.

׳מה׳ ?? הזדעק טאן והתרומם ממושבו

׳אימצנו אותך׳, ירה פואד שוב בהנאה גלויה, ׳הנה, זה מסמך האימוץ. וזאת אמא שלך!’ אמר כמנצח והצביע עלי. ׳ואני אבא שלך. אתה מבין את זה ??׳ הוא שאג. ׳אני אבא שלך’!

יצאתי מהמשרד במהירות כי לא הייתי מסוגלת לעצור את נחשול הצחוק האדיר שהציף אותי,  בעוד מיסטר טאן מיילל ׳לא. לא. לא’. פואד יצא מהמשרד בצעדים קלילים, מפנים באושר את ההלם וזעקות השבר של טאן, ונסענו לבית קפה טוב לצחוק עם קפה ועוגות מופצצות קלוריות.

כשחזרנו העוזרת אמרה שמיסטר טאן השתגע ופרץ לדירה באמוק והחליף ותיקן וסידר הכל הכל. לדבריה הוא היה נראה כמו מישהו שעל בטוח ראה שֵד, או רוח, ודירתנו החדשה נעשתה מתוקתקת למהדרין וריח של רהיטים חדשים וחפצים חדשים נישא באוויר… 

את טאן לא ראינו תקופה  ארוכה. הוא היה מתאדה ונעלם כשאני או פואד ירדנו או עלינו במעלית ועברנו  על יד המשרד.

קריעה שותתת דם נקרעה בליבת חיי. 

הוא לא יבוא הביתה יותר, הילד שראה איך מגהצים לנשים יהודיות את השׁדיים, ושהיה אמור להיות בן 81 בעוד כמה ימים.  

והמוות שלו מכאיב לי כמו פיגוע אטומי בנשמה,  כמו טבלו אותי  בחבית של חומצה  במרתפי האינקוויזיציה של הגהינום.

באותו יום זוועות, אז, בשנת 1941, בבצרה, בימי פרעות ה׳פרהוד׳ ביהודים, כשברחבי עירק נשמעו זעקות המעונים, המוּכּים, הנרצחים, הנאנסות, ומגוהצות השׁדיים הנאנסות וגוססות, באותו יום נולד הלוחם הפוליטיקאי שהבין  שהוא חייב להגן על חייו, על חיי משפחתו ועל עמו. אין ביטחון. החיים הפכו לשדה קרב  בגיל חמש.

וההפנמה הולכת ומתחדדת. 

אני יוצאת לאט מתוך הזיה שנולדה אצלי ביום הראשון כשהמוות היכה, כשהמוח סירב בעקשנות להפנים את האסון: אולי הוא רק נסע לאנשהו, ומתישהו יחזור. כי הרי הכל שם: המיטה, הבגדים שלו, החפצים, כלום לא השתנה, הכל מוכן לבואו. 

 אבל כדור הארץ סטה ממסלולו: פואד לא יהיה בבית לעולם. לא יהיה. 

  לא יהיה. 

והבית מת.

אימת הימים הנוראים שבלעדיו, החיים שהתמוטטו אל תוך בולען. החלומות הקצרים של שֵינות חטופות שבהם הוא חי והיקיצות  אל האָיִן. הרִיק.

 פרקים קצרים של שינה רדודה, מבוהלת.

כל כך הרבה פעמים הוא סיפר לֹי את היום שבו ראה פראים צמאי דם מגהצים שׁדיים, עד שכמעט חוויתי את התופת  בעצמי, ואז הוא חדל. הצליח להעביר אלי חלק ממועקת הזיכרון של הטראומה המכוננת ההיא, היום שבו נולד בארץ המדבַּר לוחם בן חמש, בן דת משה.

ונשארו  תמונות שלו מאז שהיה תינוק ועד גיל 80, ואני לא יכולה להתבונן בהן כי הן מחדדות את הסופניוּת של המצב, אילמות, קפואות, דוקרות. מקפיצות לי את הלב. הוא כל כך שופע חיים בתמונות, כשבעצם הוא כבר לא.

רוב שנות חיי בעולם הזה, בגלגול הזה, היו איתו.   

ופתאום, פוף, הכל הפך לזיכרונות וכאבים. 

ואני לומדת לאט לשרוד את אוקיינוס הכאב הזה. 

זה אבֵל? 

זו אלמָנוּת?

מתים נטועים בי ולא נמחקים. 

 ככה רפי כץ, בעלי הראשון, נשאר בי זכוּר לגמרי. לא היטשטש. בדיוק כפי שהיה, נשען על עמוד ב – 6:30 בבוקר בתחנה המרכזית באילת, לבוש במכנסיים שחורים וחולצת כפתורים שחורה עם שרוולים ארוכים מקופלים לשלשת – רבעֵי, ומבטו העצוב נעוץ היה בחלון של האוטובוס הנוסע לתל אביב, החלון שעל ידו ישבתי. האוטובוס זז ואני סובבתי את הראש  לאחור והמשכנו להביט האחד בשני עד שנעלמנו לנו.  ב– 8:30 בבוקר, באוטובוס, הודיעו ברדיו שהמלחמה פרצה. מלחמת ששת הימים, יוני 1967, שממנה רפי לא שב. 

ופואד אהובי יהיה שלי ויחיה מול עיני עד שאסיים פה את השנים שעוד נגזרו לי, ואצטרף אליו בבית הנשמות.

דולי 

גלעד דיגיטלי לפואד 

אני מתכוונת מעת לעת, ככל שמוּזת הכתיבה תאיר לי פנים, להעלות רגעים, אפיזודות מחיינו, ואני מקווה נורא שהמלים יזרמו בי.  לא בשבילי, אלא בשבילו. להנציח אותו ככה,  מנקודת מבט אישית,  

זיכרון דברים שהיו, שקרו. 

אבל איך בכלל אפשר לומר פואד בלי כמה מילים על שקד:

יש אנשים מבורכים שהתמזל מזלם לעשות משהו שמבטא באופן הכי מדוייק ונכון את נשמתם, את מה שהם ואת מי שהם. הרבה פעמים  אלה אמנים גדולים, יוצרים, סופרים, מוסיקאים, ציירים, שהם ואמנותם חד המה ואי אפשר בכלל להפריד את האמנות מיוצרה, ואת היוצר מאמנותו. 

סיירת שקד היתה עבור פואד  המשהו הזה שדרכו הוא בא לידי בטוי הכי הכי.

קסם. תפארת. הוד והדר. זמן היותו הכי הוא, הכי פואד.  

ובזמן המופלא ההוא,  זמן ההקרבה שבקדוּשה, זמן העשיה שבקדוּשה, זמן הרעוּת הקדוֹשה, כאשר הכל היה בהיר וידוע ומוחלט וברור בלי שום פיקפוקים, 

כאשר הילה גדולה של אור מיוחד וחן וחסד עטפה את כל מי שהיה בשקד, 

נפגשנו וכּוּשפנו זה לזו, וזו לזה, לפני ארבעים ותשע שנים.

וידענו מיד שזה מפגש של גורל בגורל, ושרק המוות יפריד ביננו. זה היה ברור. 

להתראות כאן שוב בשבוע הבא, לקראת יום הולדתו של פואד.

דולי בן אליעזר