בדק בית, לפני ואחרי הבחירות.
אם נברור סימן המאפיין את אפסות תרומתה של מערכת בחירות לדורותיה, ודאי נבחר בנתק/ ואו בפער שבין מצעי המפלגות למימושם. בין אם הללו מיועדים להסדר מדיני, וכמותם אלה המיועדים לפתור סוגיות פנים - כביטחון חברה וכלכלה.
מאחר ולנגד עיננו קרס הניסיון להסדר המדיני, ועל אף הטיפול בסוגיות הפנים שכולו בידינו. קשה עד בלתי אפשרי שלא לתהות, שמא לוקה ישראל באופני תפקודן של מערכותיה, לכדי כך שאין ביכולתם לממש כהלכה את "עשיית השלום", וממלא לעמוד בהתחייבותם של המפלגות לטפל כהלכה בסוגיות שמבית.
לכאורה את מחיר הפער בין מצעי המפלגות למימושם משלם הבוחר מכיסו, שלעיתים מוסיף ומקלל בחרש את הממסד ונבחריו.
אך אם הרוטן יעמיק חקר לסיבות, יסתבר לו כי גם נבחריו עקודים לאותו פגע, בדמותה של תפיסה בולשביקית, השולטת בישראל מתקופת המנדט ועד היום. למרות הפיכתה של ישראל למדינה ריבונית, ומהפך פוליטי שהתחולל ב 1977, עדין שרירות כבעבר עקרונותיה של התפיסה, הרואה כראש וכראשון את "עליונות המפלגה". דהיינו, מחויבותו של הפרט לתנועה ולנבחריה, וההקפדה להעלים כשלים שמע תפגע המפלגה. מה שהפך למורשת המשתקפת  עדין כמחויבות הציבור לשרת את הממסד, ובכלל זה, הימנעות מהפקת לקחים בכל המערכות האזרחיות, וביתר חומרה בצה"ל.
והרי אם תהליכי הפקת הלקחים היו מבוצעים כהלכה, נתן היה לסמן "כחסם על" את חסרונה בממסד של אחריות אישית כפגע שאין רע ממנו. המונע משילות נאותה, מעלים בצורך לשדרוג מערכות הפעולה הלאומיות, ומקבע את תפקוד הממסד הציבורי כשליט מנוכר, חליף לייעודו כמשרת ציבור של ממש.
 
אכן קשה לבוא חשבון לאי מי ובכלל זה ליורשי מפא"י מפ"ם ואחדות העבודה, משום שאימצו והשרישו את התפיסה הבולשביקית. אלא שבשונה מהעבר, שם היו מעלימים כשלים ומקפיצים את האחראי לתפקיד אחר, ואו שהיו מאתרים שעיר לעזאזל. נוצק בשנות ה 70 הליך בדמותה של וועדת חקירה ממלכתית, שלה ורק לה הסמכות להטלת אחריות אישית. מה שקיבע בתודעה הלאומית את מהותה כמתן דין. בלי דעת לנזק משולש בעטיה של זו:
באחת, ולמרות איוש הוועדות בטובים שכולם מורמים מעם, איש/ה מהם לא נתן דעת לפרדוכס, הנוצר מהטלת אחריות אישית בגין אירוע שבדיעבד, ובד בבד מותיר את חסרונה עד לכשל הבא.
בשנייה, קביעת הוועדה להטלת א.א., עומדת בסתירה לזכותו הטבעית של האדם לשגות. לכדי כך שמקבל ההחלטות בכל דרג,יעשה ככל שלאל ידו להימנע עד כמה שאפשר ליזום מהלכים,  זולת "למובן מאיליו". וגם זאת יעשה בלוויית יועצים משפטיים, שבפועל הפכו למנהלי המדינה.
ובשלישית, ראיית אחריות אישית כמתן דין, מעלימה את מהותה, דהיינו: כחתירת הממונה להשגת המטרה, באמצעות איתור ושקלול המשתנים, כתנאי להשלמתה במיטב האפשרי.
אומנם נכון כי מאז תחילת הציונות המעשית, ולמרות דחיקת האחריות האישית, נחזית ישראל כפלא, וממלא כאות הערכה למנהיגות שהובילה יש מאין, לבנין הכוח הצבאי, להתיישבות, לקליטת עליה, ולתיעוש ומה לא.
אלא שברבות השנים כאשר נפרמו כבלי הממשל, העמידו הטובים שבייננו רובם ככולם בסקטור הפרטי, קנה מידה אחר ואמיתי לטיב העשייה, וכהוכחה להיותה של אחריות אישית מכפיל כוח ותפוקה. מה שאפשר ומאפשר להשוות באיכות תפקודם של אלה, לעומת תפקודן הלוקה של הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה צה"ל המשטרה ויחידות סמך אחרות.
 
פאן אחר הנפגע מחסרונה של א.א, אך כזה שאיננו נופל בחשיבותו מיתר מפגעי העשייה, מצוי בתחום היחסים הבלתי נסבלים שבין האזרח לממסד, המשתקף: בקיבוע  מעמדו של הציבור כמשרת שלטון, בסתירה לעקרון הדמוקראטי על היותו ריבון, בעוד הממשל לרבות אגפיו ומערכותיו אמורים לתפקד כמשרתי ציבור - ותו לא.
הפגיעה כפולה: מצד אחד נפגע הציבור בכבודו משום "שאיננו נספר", נלווה לשאיבה בלתי פוסקת של דמים מגופו ומכיסו, בעוד התמורה שהוא מקבל זעומה ובלתי מספקת.
מהצד שני, נשחק וגולש אמון הציבור בממסד, לרף נמוך. הנושק מזה זמן ארוך את הסף התחתון, זה שמתחתיו חבוי איום של ממש על המשטר הדמוקרטי בישראל.
על אף זאת. אין ולו שמץ של ספק בדבר יכולתם האישית כולל מוטיבציה במידתה, של נבחרי העם ובכלל זה כל/רוב העובדים בשרות הציבורי. אך מהיותם נטולי אחריות אישית, ובעצם  חרדים וחוששים מהטלתה. מובטחת העצמת  הבירוקרטיה, נלווה לגידול בנטל המיסים הרבה יותר מהקיים, הנלווה להרחבת הפער החברתי, ולרפיון במתן ביטחון מבית ומחוץ.
מה שמסמן כבעבר את מצעי הבחירות כקשקוש, ואת מנסחי המצעים כקשקשנים. ובכלל זה את אותם "אידיוטים מועילים" (מימין ומשמאל), ההולכים שבי אחריהם.
 
לפי כך עלינו החובה להפנים בצורך לשנות פאזה, דהיינו, להתעלם ממצעי המפלגות משום הצבעתם הקבועה "על מה שצריך לעשות", במקום לבאר "את הלמה ובעיקר את ה -איך".
מה שמאפס בסיכוי למיצוי הפוטנציאל המצוי בממסד, שווה ערך למיליארדי שקלים. כמקורות שכולם בהישג יד, לצמיחה כלכלית, לסגירת  פערים בחברה, לשיפור תשתיות, לחינוך, לצבא מיומן, ולמשטרה יעילה.
 
מנגד ועל אף שסוגיות אלה נתפסות ככבדות משקל ומורכבות, מצוי פתרון פשוט מהיר שאיננו מחייב השקעת משאבים, ובלבד ונכיר בחובתנו להשריש בממסד, אחריות אישית כדבר שבשגרה. את זאת נתן לממש באמצעות חוק ובשמו (שם זמני) "חוק התכנון, הבקרה והדיווח".
על פיו:
כל בעל תפקיד בממסד מכל דרג ביצועי, יחויב בהכנת תוכנית עבודה שנתית לרבות הצגתה קבל עם ועולם. ומדי רבעון ידווח לציבור על השגת היעדים, בהדגשת כשלים שאותרו, ואופני העלמתם עד הרבעון הבא.
מכך, כל בעל תפקיד בממסד (מכל דרג), יהפוך מדעת/ ואו מחסרונה לאחראי אישית על הוצאתה אל הפועל.
מה שיביא להפעלת הכפופים לממונה כבקרה אורגאנית, כמשוב מידי ומלמד, לעידון והתאמת תוכנית העבודה בהתאמה למשתנים.
חקיקתו של זה והוצאתו אל הפועל הינה קלה זולה ומהירה, והרי:
קבילות החוק מעוגנת בתכניו, המהווים אבן יסוד בארגון וניהול מערכות . הגם שרובם מצויים מזה זמן, בחוק "החברות" וחוק "חופש המידע".
לביצוע החוק - מעמידה הטכנולוגיה אגד של מערכות (אינטרנט) לדיווח וקליטה, המצויות בכל משרד ובכל בית בישראל. כך שהעלויות במימושו אפסיות, וההשקעה היחידה הנדרשת הנה קורטוב של רצון טוב ותו לא.                                 
החוק המוצע חף מכל הפרמטרים הפוליטיים המקובלים בישראל. אין בו רבב של פגע בתפיסת עולמם של מצביעי שמאל והימין, בעדות ובמעוטים, בנשים ובגברים, בעניים ובעשירים, בשומרי מסורת ובחילונים,  משום שכולו למענם.
 
אם זה יעשה יזכה הציבור ברווח כפול, ואולי אף יותר.
תחילתו, בתפוקה אופטימאלית של הממסד, הממוקדת בו ובצרכיו.
ובשנייה, כפועל יוצא ממחויבות הממסד לדווח קבל עם ועדה, נוכח מיקוד הביקורת בעושים במלאכה - יומחש מההלכה למעשה מעמדו כריבון.
 
                                               *       *       *
 
 
לסיום שני מסרים.
ראשון. ספור אישי ובצידו לקח, כעדות אישית וכמסר לחברי לשרות בצה"ל וגם לאזרחים מהשורה, שהפקיעו לעצמם את מעשה "השלום", בלי תת דעת לזיהוי ולהפקת לקחי "אוסלו"  המשתקפים תדיר מאז חתימתו, כשפך גואה של דמים ודם. מה גם שסיבות קריסתו, זהים לכשלי הממסד בכל תחומי העשייה למגוונם,
צא/י וראה/י:
 
ב 13 לספטמבר 1993, זומנתי לאולפני הטלוויזיה ברוממה לתוכנית "פופוליטיקה", אשר שודרה במקביל לטכס חתימת הסכם אוסלו בבית הלבן. מן הסתם זומנתי לשם איזון הדיון בין מתנגדי ההסכם לתומכיו.
בפועל ישבתי כמתנגד בודד, ומסביבי שני אלופים (עמית ז"ל ורשף יבדל"א) תת-אלוף (טרנר) השחקנית (גילה אלמגור), הסופר(אפרים קישון ז"ל), הפרופסור (מיכאל הר-סגור ז"ל) אם שכולה מבית שמש, שני המנחים, כולם תומכים בהסכם. 
בתחילה הדיון וכבוגר מלחמת יום כיפור, הצבעתי על שתיקת הקצונה הבכירה במיל', כגורם שסייע רבות להפתעה שאותה יצר צה"ל בעצמו ולעצמו. וזאת כלקח, להימנע משימוש בדרגות כאסמכה מקצועית למהלך אסטרטגי, ללא שמץ של ידע לפרטיו ולהשלכותיו.
לגופו של העניין אמרתי כדברים האלה:
"אין לנו צבא מיומן דיו לעשות שלום, כלומר, כזה שעוצמתו ומוכנותו תרתיע מפני הפרתו. כי אם יופר, משולה חתימתו של רבין (ז"ל), להסכמה בלי דעת להמשך מלחמת העצמאות מנקודת סיומה  ב- 1949 ".
את זאת ביססתי על חולשתו של צה"ל, כנגזר מלקחי המלחמות שמעולם לא הופקו, ובהתאמה לאמירתו של בריגדיר גנרל א.ב.ד.ח, הקובעת:
"כי כל רעיון מדיני ואו אידיאל, אינם עומדים בפני עצמם, משום התנייתם: בתכנון ובהשרשת התוכניות, באמצעים במידתם, במיומנות ובמוטיבציה להגשמתם במיטב".
 
הלקח שעמד אז וככזה שריר גם היום, מחייב את חברי לנשק שהוכיחו אומץ ושכל ישר, להזניח קמעה (לקדנציה) את העיסוק בפתרון המדיני, ולהתמקד בכלל הגורמים המתנים הישרדות של ממש. משום שרק בהשגתה, אפשר ויושג שלום אזורי אם בכלל.
מסרון שני.
אם הסכמת לצורך במפנה וליכולת השגתו, בשינוי סדר היום הציבורי מסיסמאות סרק לשדרוג מערכות של ממש.
ראוי להעביר לחבריך את המסר, ומהם כמשוב מסיבי דיו, נתן יהיה להביא למפנה המיוחל.
 
אמציה חן (פצי) תא"ל מיל'.