שירו היפה של חיים גורי מהדהד לא רק לדורו - דור הפלמ"ח ומלחמת השיחרור, אלא לכל דורות לוחמי ישראל. גם שקד לדורותיה צברה גחלי זכרון שהזמן עוממן, אבל רמץ מתלקח ללהבה דקה של כאב האבדן צורבת ממש מתחת לסף ההכרה של כולנו."הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ארוכה..." - 'מגש הכסף' של אלתרמן מתורגם אצלנו מייד לשמות: אריק כץ, שוקה כץ, בן גולן, גד כהנא .... כאורך הרשימה גם אורך הכאב הכוסס. והגעגוע. ויש מן תחושת אשמה כביכול, למה זכיתי אני והוא לא, וקצת אי נוחות ביחס למשפחתו - הוריו אחיו וכו'. מחוייבות לילדיו - לספר להם או לעזור, לפעמים הפתעה כשהם אינם מגלים עניין. כי בעצם הזכרון שלו הינו סובייקטיבי שלי, החאפלה והצחוקים, והעזרה שהעניק לי מתחת לאלונקה, או מה שאני השקעתי בו, או זכרון האירוע בו אבד לי, לנו, למשפחתו, המארב או הפשיטה או... זה בעצם תמונה רגשית שלי, שאין לילד שלא הכיר אותו חלק בה, ולכן, אולי אינה מעניינת אותו. ואולי הוא אפילו קצת עויין, קצת מאשים את האב שנהרג, שלא הכיר בחסר שהיה לו לדמות אב? "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו..." בניו ובנותיו. זה הבטוי ההולם מכל. גם משום שהם לנצח ישארו צעירים, גם בעת שאנחנו מקריחים ומסתרבלים במשקל עודף, הזכרון נשאר רענן: "איך אפשר לשכוח את הסבוב בכביש הכניסה לנוה ירק?אני נוסע עם איצלה רוזנשטרייך ז"ל הי"ד (השם ינקום דמו) ולפני הסבוב הוא מאיט ומצביע על תמרור העיקול בחיוכו הממזרי: אני מציץ - כולו מנוקב כדורים - מיקבץ מדהים מעשרות נסיעותמהירות עיקול כששמאל אוחזת בהגה וימין יורה מעליה". "זו היתה שיטתם של המונגולים" הוא מחייך בפה מלא. פלא שהפך למפקד קורס צלפים? נו, ומי היה מתפרץ בזיוף נוראי מלא רגש מלאנכולי של Killing me softly with his song סכאריני? נכון, שוקה כץ. זה כמובן היה לפני ששימש GR באל על וניפצע באמסטרדם כשהגן על צוות האויר מחבורת שודדים שפרצו למלון והוא סבר שהינם טרוריסטים. לאנגר ג'ינג'י חייכן ורציני. נהרג במלחמת יום כפור בזמן שעסק בחילוץ צוות מטנק בוער. הספיק לחלץ את חלקם כשהטנק התפוצץ ושוקה נספה. אבל הוא איתנו כל עת שאנו שרים בג'יפ בחולות, וכל אימת שאנו שומעים את הניגון שאהב. ובימי זכרון. ולפעמים סתם כשיורד גשם ואני מול חלון רטוב חושב...וניזכר...ומנגב דמעה סוררת והבת שלי שואלת: למה אתה בוכה, אבא, ואני עונה: סתם, נכנס לי משהו לעין... ומי היה הקצין שהיה עורך לחניכיו היכרות עם הבוטניקה של הסביבה בה התאמנו, שהיה צועק - "זהירות מאיר, לא להתיישב על אירוס הנגב, הוא פרח בר מוגן" נכון, זה היה רמי סידון ז"ל הי"ד. הינו בניווטים באיזור יד מרדכי כשאבא של אחד החברה לקח אותנו ברכב עד סמוך לנקודת הסיום בגברעם. זה היה קצת מהיר, לא פלא שהסמ"פ אריה פרלמוטר ז"ל ניגש לחייל ואמר לו בקולו העמוק: "את האמת , זה היה ניווט רגלי או רכוב"? החיל בחיוך רחב ענה לו: "ניצחתני אריה"!
סרטונים מיום האזכרה לשוקה כץ ז"ל ביום הזכרון בנוה ים.
לזכרו של "גיבור על" רס"ן מיל יהושע כץ ז"ל, שנפל במלחמת יוה"כ.
נכתב ע"י פאצי "לשקדניק"
בחמישה/ששה עשר לאוקטובר 1973 לאחר קרבות בלימה בסיני ובטרם התנועה לצליחת התעלה, פנה אלי סא"ל עמי מורג (לימים תא"ל ) שהיה לעת ההיא מג"ד 599 בחטיבת שריון 421, להעמיד סייר כדי לסייע למ"פ ( רס"ן מיל. יוחאי גלעד ז"ל ) בניווט פלוגתו על ציר "עכביש" בואכה צומת "לקסיקון - לקקן" – ככוח חיפוי ואבטחה, לחטיבת הצליחה בפיקודו של אל"מ ( לימים אלוף ) דני מט .
הטלתי משימה זו על כץ הגיבור, בלוויית הנחיה להמתין לנו בצומת ( לשם היינו אמורים להגיע לאחר סימון תוואי לגשר הגלילים) בכוונה לחבור אליו ולהמשיך יחד במשימות.
הכוח שלנו ("כוח רומאי" ) הורכב מקצינים וסמלים ששרתו כלוחמים ומפקדי פלוגות ב"סיירת שקד", כשאלה הגיעו אלי מכל קצווי תבל! האחרון שבם היה יהושע כץ ז"ל, שתפקד כמאבטח במטוסי אל על. שלשה חודשים בטרם המלחמה, פרצו שלשה פורעי חוק למלון באמסטרדם שם התאכסן צוות המטוס, ופתחו באש לכל עבר. כץ שהיה בעברו מטובי הלוחמים ומפקד פלוגה מצטיין ב"שקד", השיב באש מדויקת ולמרות שנפצע ניטרל את הפושעים. לאחר מכן פונה לבית חולים בישראל, ומשהחלים חזר לאבטח – ושם באחת הטיסות תפסה אותו המלחמה. מה שהביא לחזרתו לארץ והצטרפותו אלינו כלוחם בכוח "רומאי". כץ הוא זה שהתנדב להובלת פלוגת הטנקים, ובמשימה זו נפל חלל כגיבוראמיתי. וזה סיפור נפילתו:
משהסתיימה פעולת הובלת הצנחנים לאתר הצליחה, עברה פלוגת הטנקים של יוחאי (פלוגה ח/ 599), להיות ת"פ חטיבה 14 כדי לסייע בהרחבת המסדרון. משהגיעה לצומת "טרטור לקסיקון" ובניגוד לסיכום שלי (מן הסתם תחת הפצרתו של המ"פ), המשיך כץ לנוע על גבי טנק המ"פ. וכך בסביבות אחד ממתחמי " החווה הסינית" ומצפון לצומת נפגע הטנק מטיל סאגר. מעדות הנהג שחולץ הסתבר כי כץ עף מהטנק, התאושש וחזר לשם חילוץ הנהג. לאחר שפינה אותו למרחק ביטחון מהטנק הבוער, חזר כדי לחלץ את יתר אנשי הצוות. משהגיע בסמוך לדופן, התפוצץ הטנק – ויהושע כץ במעשה גבורה שאין רבים כדוגמתו, נהרג. בעבור שלש שנים בהיותי אלוף משנה וסגן מפקד אוגדת סיני, ניתחתי "בפעם האלף" את אותו אירוע. ולראשונה שאלתי את עצמי מדוע הייתי צריך להעמיד סייר למ"פ טנקים?. וכל זה בציר כביש המצוי בשטחי סיני, שם שלט הצבא היקר שלי מאז יוני 1967. מה שאמור היה כמקובל בכל צבא מקצועי, להערך נכונה מול כוונות ויכולת האויב. כלומר לתכנן את הגנת סיני, לבצע תרגילי מגננה, להכין מכשולים, ולבצע סיורי מפקדים להכרת השטח. כל שכן כאשר מולו מתאמן המצרי בצליחת התעלה - בהתאמה להצהרות נשיאו ( אנואר סאדת ) קבל עם ועולם- על כוונותיו לצאת למלחמה מוגבלת, " במטרה להביא להפשרת הקיפאון המדיני", בסוגיית סיני ותעלת סואץ.
ומאז. כאשר מאחרי ניסיון ויוקרה כמפקד וכלוחם, העזתי ל "להרים את השמיכה" המכסה את ביצועי צה"ל לדורותיו. משם זיהיתי למרבה הפליאה כי עיקר המסד שעליו בנוי הצבא נשען על מיתוס, בעוד לקחי אמת במלחמות אינם מופקים !.
לשם סיכולו של הרע הזה, פיתחתי במהלך השרות ולאחר מכן כאזרח, שיטות ותובנות כמענה הולם - לתת-התרבות שנוצרה ומוכרת כ "ישרא-בלוף", הפוגענית יותר מכל אויב.
לדידי אין דרך זולת זו, כדי לממש את צוואתו של יהושע כץ הגיבור, שלו ושל חבריו הנופלים אשר "במותם, ציוו לנו את החיים".
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
