בסיום מלחמת ששת הימים מיהרתי לשוב מת׳א לאילת, שבה גרנו בחודשים האחרונים לחיי רפי.
דלת הדירה היתה פתוחה ובדירה הסתובב חתול שחור.
חטפתי שוק.
השכן אמר שזה נמשך ככה כבר יממה. הוא מסלק אותו וסוגר את הדלת והדלת נפתחת והשחור חוזר.
כשנרדמתי חלמתי שהשמש שקעה במזרח, מעל הרי אדום, ורפי עמד שם על ראש הר, כולו נוטף דם, עוד רגע יפול.
התעוררתי מבועתת בידיעה ברורה ומוחלטת שרפי נהרג.
רפי, חובש קרבי, סוכך בגופו על פצוע וחטף במקומו את כדורי המוות.
עיטור העוז הוענק לו לאחר מותו.
התחלה:
כבר ביום הראשון להיכרותנו עלם החמודות סיפר שהוא עושה מילואים בסיירת מהוללת שפועלת במדבר. לא היו בדבריו יוהרה או חשיבות עצמית אלא ההיפך, הרכנת ראש אצילית ותודה עמוקה על כך שהוא בר מזל להשתייך ליחידה יוצאת הדופן הזו שאחד ממאפיינה הוא קשר רופף ומקרי בלבד עם נורמות צהליות נפוצות, כמו, למשל, איך אתה נראה ומה אתה לובש. התגלחת? הסתפרת? למה להציק לבני אדם בשל הענין הלא מהותי הזה.
ולא שמישהו נורא צבאי וחשוב מלמעלה נתן אישור חתום להקלות הללו. הבחורים הם פשוט אחד אחד יצירתיים, מקוריים, עזי נפש, עשויים ללא חת, אף אחד לא יכול להכתיב להם איך לעשות את מה שהם צריכים לעשות אלא רק השטח וכושר ההמצאה, מה שלא ממש נחוץ ותורם למשימה נִזנח.
והם מחוברים ואסופים אחד לשני בקורים חזקים של אהבה ונאמנות בעוצמות השאובות מעולם הדמיון.
הוד והדר דיברו מגרונו, נוף המרחבים הפתוח, האוויר הספוג באבקת חול ואבק, ריח הגריז והרֵעוּת ושמי החסד הפרושים כיריעת הגנה על העושים במלאכה הקדושה, חבורה של אנשים נבחרים ומבורכים.
שירטט במילים גיבורים יוצאי דופן נטולי שמות, גם את השם ׳שקד׳ חשף רק אחרי כמה חודשים,
וראיתי בעיני רוחי חבל טבור מוכסף שמתוח על פני אלפי שנים, ומחבר את לוחמי המדבר לגלריה מיתולוגית של לוחמים גדולים מהחיים כדוד, גדעון ושמשון, המכתיבים נורמות – על ופתרונות יחודיים:
כִּי בְתַחְבֻּלוֹת, תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה; וּתְשׁוּעָה, בְּרֹב יוֹעֵץ (משלי כד׳ ו׳).
דיבר על הסיירת ומתוך כך, בעקיפין, הרי סיפר על עצמו ועל מאפייניו, וזה התחיל בקוו 4 ברח׳ בן יהודה בתל אביב.
רפי התיישב על ידי באוטובוס, ושלושת גבירות – הגורל שעל פי המיתולוגיות האירופאיות יושבות בשמיים וטוות על נוּל את מַאֲרָג גורלות האנשים, חיברו מיד את חיינו בפּתיל משותף ולא איפשרו לנו להיפרד, לא באותו יום ולא בימים הבאים.
ירדנו בתחנה הסופית, ואולי לא צחקתי אף פעם קודם לכן כל כך הרבה כמו שצחקתי באותו יום במערכת עיתון באיזור התחנה המרכזית הישנה. רפי כתב ב׳לאשה׳ באותם ימים ועשו לו במערכת כבוד גדול, ומחול עליז של צחוקים ובדיחות ומצב רוח מרומם טופפו בקלילות במיתחם האושר הזמני הזה באותו יום.
חזרנו לקוו 4 אחרי סידורים ונסענו אלי הביתה, ובתוך רבע שעה רפי כבר היה החבר הכי טוב של אמא שלי, והיא – שלו. היא צחקה איתו הרבה בקול פעמונים, וזה היה מדהים לגמרי. איזה בּדַל זיכרון עמום יש לי שהוא גם הצליח לגרום לאימי, זמרת האופרה, לשיר לו באותו מפגש.
משם באוטובוסים לרמת – החייל לאמא שלו, להתענג על ערימה היסטרית של לביבות תפ׳א בשמנת בטעם גנעדן, ולהכיר את מנחם, האח היקר שכל כך היה מחובר אליו.
וכך נסגר לנו היום הראשון עם כל ההכרויות המשפחתיות הנחוצות, התוודעויות שלפעמים לוקחות המון זמן. זירזנו הכל. בראנו את העולם שלנו ביום אחד כאילו חשנו שלא נגזר לנו זמן ארוך.
וסיפורי שקד ברקע יום הבריאה הזה, ובימים שלאחריו, על סיורי ג׳יפים ליליים
חדורי חולות, חבורה שממציאה המצאות, מחדשת חידושים, מקמבנת קומבינות הכרחיות לטובת המשימות ומשנה פרוטוקולים מיושנים בתורת הקרב וההגנה על מדינת ישראל.
צדים חוגלות וכל דבר – מה אחר שאפשר לצלות כאשר נמצאים מרחק מדינה מכל קָצב וחנות מכולת ושקם. חיים, מתאמנים ומתנהלים על פי מה שמתאים למשימות, אֶרץ צִיָה היא ביתם, וכוכבי השמים – נקודות ניווט בַּישִִִימון הצחיח.
מי ידע אז, באותו יום קיץ של שנת 66, שחיי התכוונו ונארגו להיות מחוברים בעקיפין לחבורת המופלאים,
אחי גיבורי התהילה.
שאת עוצמתם אני מרגישה חזק מאד דווקא היום, אחרי שאיבדתי כבר מאד מזמן את רפי ולא מזמן את פואד. נעמדו לצדי זוג אחד מחבורת מהמופלאים שראו שאני בדרך לאבדון מרוב יגון וכאב ובעיות, פרשו עלי חופת חיזוק ונועם, מזליפים לגרוני טיפות מבריאות של רעוּת מרוכזת ודואגים שלא אפול.
לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט
