יוסי יקירי, אבד לי ולנו חבר אמיץ ,יקר ושונה. שירתתי  עם הרב המקובל  ישועה בן שושן זצ"ל בעת השירות הסדיר, זכיתי להיות בין מחלציו ,בסוף קרבות מלחמת יום הכיפורים. ליויתי את  הרב ישועה זצ"ל לאחר פציעתו ,בהמשך שירותו הצבאי ביו"ש,טיפלתי בו במהלך מעצרו ומשפטו בנושא המחתרת היהודית,ליויתי  את ישועה שנים לאחר שיחרורו ממאסרו הממושך, ואף זכיתי להיות מקודש ומחותן על ידו.זכיתי להכיר ולהוקיר איש אשכולות אוהב ארץ ישראל והאדם באשר הוא אדם, איש כן ואמיתי,אשר ידע לכבד ולהעריך את הזולת בהיותו אדם ,ללא קשר לאמונתו ודעותיו.צניעותו של הרב בן שושן ומוכנותו לסייע לכל חבריו ןידידיו ללא כל סייג ,תוך עמידה איתנה על אמונתו שלו ועקרונותיו ,ראויים להערכה, להכרה ולזיכרון .יכולתו של הרב המנוח לשמוע לכבד ולהעריך את הזולת למרות חילוקי הדעות והאמונות,היוו עבורי מסר חשוב וראוי,אשר ילכו עם זיכרונו לדורות. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.מוטי ברקוביץ


יוסי שלום,

בסוף ינואר 1968 סיימתי קורס קציני ומשק"י חבלה בבסיס חיל הנדסה באדוריים ושבתי ליחידה במשמר הנגב.פואד קרא לי למשרדו והציע לי הצעה שכמובן לא יכולתי לסרב לה והיא לגייס ולהדריך כמ"כ את מחזור פברואר 1968.

בראשית יולי של אותה שנה, בתום הטירונות בבא"ח 35 של הצנחנים, הגיע המחזור ליחידה במשמר הנגב ואז פואד קרא לי שוב למשרדווהפעם לא ממש הציע אלא הודיע לי שאני ממשיך

ללוות את המחזור באימון הלוחם כסמל מחלקה ומי שיהיה מפקד המחלקה יהיה שמחה שירמן.

יום או יומיים לאחר המינוי, בעוד אנו מתארגנים לקראת האימון, פואד זימן את שמחה ואותי למשרדו. כשנכנסו נתקלו עינינו בחייל לבוש במדי חיל אוויר שעמד ליד שולחנו של פואד.

ללא הקדמות כלשהן פואד הציג אותו בפנינו "תכירו זה ישועה בן שושן הוא יצטרף אליכם למחלקה לאימון הלוחם" קל להבין את תדהמתנו, שלי ושל שמחה, באותו רגע. ישועה היה צנום מדי חיל האוויר היו גדולים עליו בכמה מספרים, הוא נעל נעליים שחורות חצאיות, מזוקן שנראה מבוגר מאתנו בכמה שנים. אבל היה בו משהו שמשך את תשומת ליבי מהרגע הראשוןשראיתי אותו ואני זוכר אותו עד היום, היו אלה שתי עיניו שנצצו וההבעה על פניו, הבעה של מי שהשיג את מטרתו והגיע למקום ששאף להגיע אליו ישועה צורף למחלקה לאחת הכיתות. קשה היה למצוא לו באפסנאות מדים במידה שהתאימה לו ותמיד היה נדמה שהוא הולך לאיבוד בתוכם. יחד עם הקיטבג שאתו בא ליחידההביא עמו ארגז אחד או שניים של תחמושת – של פגזי תותח, שהיו מלאים ספרי קודש בעיקר ספרי קבלה ואת אלה נשא עמו לכל מקום שאליו הגענו במשך אימון הלוחם ישועה, או יושע כפי שקראנו לו, לא היה אדם חזק, בגלל ממדי גופו הצנום ומשקלו הנמוך היה תמיד זה שנישא על כתפי חבריו לכיתה כפצוע מאולתר או על אלונקה, חסרה הייתה לו מידת החספוס והחיילות שנדרשת מלוחם בסיירת שקד אבל הוא היה בעל כוח רצון עצום ועבר את האימונים הקשים של אימון הלוחם ללא שהחמיץ ולו אחד מהם ומעולם לא השמיע קיטור כלשהו להיפך, תמיד היה עם חיוך על פניו וכששאלו אותו  מה מצחיק אותך נהג לענות "כשאני חושב על מה שעשיתי לפני חודש או חודשיים בשעה כזו, יושב ושותה כוס תה במשרד בתל נוף, ואיפה אני עכשיו זה עושה לי טוב בלב ואני מחייך  יושע כאמור לא פספס אף אימון, הוא נהג להשכים בבוקר לפני כל המחלקה להתפלל תפילת שחרית ולהצטרף לכיתתו לאחר מכן. לאחר תום האימונים, בערב או בשעת לילה, היה שולף מארגז התחמושת אחד 

מספריו ולומד. אף לא פעם אחת ביקש לכפות את אורח חייו כאדם דתי על חבריו למחלקה דבר שזיכה אותו ביחס של כבוד והערכה.

עם תום אימון הלוחם יושע השתבץ בצוותים המבצעיים כלוחם. בהתחלה בצוות שלי ולאחר שהשתחררתי מצה"ל באוגוסט 1969 בצוותים אחרים. יושע חתם קבע השתתף במלחמת יום הכיפורים ונפצע בקרב מעבר לתעלה

לאחר שהחלים המשיך את שירותו הצבאי כקצין כפרים באיו"ש. ב – 1982 נעצר על ידי השב"כ כמי שהיה חבר "במחתרת היהודית", לא מן המבצעים אלא כאידאולוג של חברי הקבוצה ולאחר שחרורו מהכלא

חזר לביתו ברחוב נבון 10 בירושלים, ליד שוק מחנה יהודה ועסק בקבלה. ניסיונות שלי לבקר אותו בביתו ולחדש אתו קשר עלו בתוהו אולי בגלל מקום עבודתי, בגלל פער בתפיסת העולם שלנו אבל זה סיפור אחר לגמרי

יושע היה אדם מיוחד, גדול בתורה ובקבלה, אני דל במילים שתתארנה את דמותו. יהיה זכרו ברוך.

שייקה פרנקו