זה היה הלילה של מוצאי שבת שבה נפתחה המלחמה, וזה היה ל י ל ה!
שכבנו בחולות חסרי אונים וחרקנו שיניים כשנחתו סביבנו ובסמוך מאד, פגזי מרגמה, חנ"מ וזרחן. הנאכס בנשמה היה גם מהידיעה שהקת"ק המטווח נימצא איפושהוא במרחק ראיה מאיתנו ושיכולנו למנוע את הטיווח אם היו משתמשים בנו כראוי על פי המלצותינו. אפילו כרגע אם היו מניחים לנו היינו יכולים לאתר אותו ולארגן לו בליינד דייט עם מוחמד. למותר לציין שלא השכמנו רעננים לקראת פשיטת ההתאבדות המפוארת הצפויה לנו ....
עלות השחר, אולי חמש בבקר, מצא אותנו עם מגל"ר ונשק מפורק, ניקוי קנה בחוטר ומישחולת, שימון עדין של המחלק והסדן, שיחרור מזדמן של קפיצי המחסניות - בריא למניעת תקלות, טעינה מחודשת של הכדורים (מנוקים מחול) עם נותבים לסירוגין, החלפת מים במימיות, תחבושות אישיות ... כל פרט עשוי להיות זה המבדיל בין חיים למות...
שש בבקר בחדר האוכל מתחילות להתרוצץ שמועות על מארב קומנדו ממזרח לנו, בין רומני לבלוזה. אומרים שמשאית הדלק שטענה עבורנו מלאי בבסיס הדלק ברומני - עלתה על מארב. כדרכן של שמועות אנחנו מפקפקים. קציני א' מנסים לאתר את כל אנשי הפלוגה שפוזרה להגנה היקפית וקובעים שעת ומקום כינוס.
רבע לשבע. כולם בנקודת הכינוס; המתח רב, ניכר בפנים; בחזה מועקה עמומה, פה ושם בדיחות מאולצות אינן מצליחות להעלות יותר מבדל חיוך אצל השומעים. קאלוש מגיע ומאשר: "משאית הדלק עלתה על מארב". ניאלץ לנסוע לרומני על הרכבים ולתדלק ישירות. משמע נוסעים מערבה, לכיוון ישראל - במגמת היתקלות. קאלוש הולך לבונקר הפיקוד, ירון ספרא הסמ"פ יוביל את הפלוגה לתידלוק ברומני. רפי ואני עולים כניספחים לזחל"ם האחרון בפיקוד בֵנְיַה, סג"מ יהודה בן יעקב זכרו לברכה, השם ינקום דמו; מאחורינו נוסע ג'יפ הקמב"ץ עם טרייבר; ונהגו דב רדבינוביץ ז"ל הי"ד. נוסעים בריווחי היתקלות, כ 100 מטר מפרידים בין רכב למישנהו, מחסניות בפנים והנשק טעון ונצור, כולם עם קפל"סים על הראש ופנים החוצה. המועקה בלב
מתפוגגת. ככה זה גם באומנויות לחימה, בתחרויות איגרוף, קרטה וקיק בוקס פול קונטאקט: לחץ כביר ומועקה בערב לפני וביום התחרות. בשניות לפני הקרב השרירים רוטטים והגב נוקשה, מגלים כאבים קטנים ומפריעים, קשה להשתחרר. אבל כשנכנסים לזירה כל המפריעים נגוזים, המתח מתפוגג ומה שנותר, עצור בתוך השריר כאנרגיה חיובית, ועם החבטה הראשונה, עם המגע הראשון - אתה הופך למכונת מלחמה יעילה אינסנקטיבית וחסרת רגש - גם לא פחד.
זהו, אנחנו בנסיעה...
אחר כרבע שעה נסיעה יש עיקול ימינה; שומעים יריות מעבר לעיקול.
הזחל"ם שלנו מגיע לעיקול וכשישים מטר קדימה אנו רואים זחל"ם
בוער באמצע הכביש פניו לכיוון נסיעתנו! בן-יעקב צועק לנהג - "אחורה!"
הנהג מכניס לרוורס חפוז והעיקול שב ומסתיר אותנו מן האויב שלא אותר.
הלב דופק - אלו חברינו, לפני כמחצית השעה עוד דיברנו יחדיו". יש רגע
של היסוס ואז רפי אומר: "הנהג ישאר עם הרכב, כל השאר יורדים".
כולם יורדים מן הרכב אל הדיונה משמאל.
מנהיגות ניבחנת בזמן אמת, לעתים התגובה המידית וההחלטית גורמת, כמו
פה - להעברת השרביט ולציות ללא עוררין.
על החול מיתפקדים ואומרים שמות, תמיד טוב לפני קרב. יש הרבה קצינים בכח ואהרן הקש כועס על כך שרפי מחבר אותו עם מרגמה 52 מ"מ. אינני מכיר את רוב החילים הצעירים. רפי מוביל אל עמקי הדיונה מצפון (משמאל) לכביש, כדי שלא ניראה ע"י האויב הצופה על הכביש ושוליו. שנים עשרה איש מבוססים בחול העמוק. על אף
שעת הבקר המוקדמת - החול העמוק, הקצב המהיר המתח והאדרנאלין - גורמים לנשימה מואצת ולזיעה. לפנינו נישמע ירי טנקים ומיקלעים. יורדים בגיא מפולש ומעפילים על דיונה נוספת, גבוהה במיוחד: מרבד הדיונות בשטח ממערב נפרש ניכחנו לטווח של קרוב לקילומטר, וכן הכביש מימיננו. כמה עשרות מטרים לפנינו ניצבים
במדרון המזרחי של הדיונה שלשה טנקי - צנטוריון בצבע צה"לי,
תותחיהם מכוננים מזרחה והם יורים; הטווח נראה לי כחצי קילומטר,
ופרט לשיחים בדיונות אינני מזהה מטרה. מימין להם חבורה קטנה של
אנשים עומדים בחול ויורים בנק"ל לאותו כיוון. אנו מתקרבים מאחוריהם;
אחד מהיורים - סגן אלוף, יורה באקדח שירות. כארבע מאות מטר מאיתנו,
על הכביש ובשוליו - מספר כלי רכב פגועים: כמה טנקים שתותחיהם
שמוטים, כמה זחל"מים, משאית להובלת נוסעים ... ומשאית הדלק.
חלק מן הרכבים בוער, חלקם מושחר מפגיעות. על מכסה המנוע של זחל"מ פגוע שכובה גופתו של לוחם ישראלי שזוהה יותר מאוחר על ידי אחד מלוחמינו כחבר קבוץ שלו: ברור שהותקלו פה כחותינו ע"י קומנדו מצרי וכבר נערך פה קרב.
רפי ניגש לסגן אלוף השיריונר (היום, בדיעבד אני מניח שהיה זה אסף
יגורי שגדודו הותקל פה וניהל קרב עם הקומנדו על פי מח' ההסטוריה
של צה"ל) ומבקש ממנו טנק או שניים לביצוע שת"פ חי"ר שריון,
להסתערות על הקומנדו. הסא"ל אומר לו שידבר עם אחד המט"קים
ואם יסכים? תפאדל! המט"ק מסכים. אנחנו מתארגנים מאחורי הטנק
והוא שועט קדימה במהירות. הטנק דוהר מזרחה וניפתח רווח בינינו לבינו, אחר
כשלש מאות מטר יש גיא עמוק בין הדיונות, הטנק שובר בפתאומיות
שמאלה (צפונה) ואנחנו נחשפים בבת אחת לאש, דלילה אמנם, של
הקומנדו המצרי בעברו השני של הגיא ומשטח שולט. קשה לזהות את
מקורות הירי אבל די אינסנקטיבית אנחנו מבינים שכל רותם, או אשל או
שיח או מיקבץ צמחיה אחר צופן תחתיו או מאחריו שוחה ובה לוחם מצרי.
הלוחמים בקצה הטור הקטן שלנו מחפים בצרורות קצרים ומהירים
כשהחוד גולש לגיא ומתחיל להעפיל: רפי באמצע, בן יעקב מימינו
ואני משמאלו. עשר חמש עשרה מטר בין אחד לשני. החול העמוק מקשה
על "וירטואוזיות". אנו מעפילים בריצה איטית, החזה מתנשף, משתדלים
לשבור מיקצב, לבצע תנועות פתע ימינה או שמאלה, להשתופף בחדות,
מתמקדים בשוחות המופיעות ו"מתקנים כיוון" לפי הופעתן ועל פי הירי המקדם
אותנו... הנה דמות מסגירה עצמה במעבה השיח כשהרימה את קנה הנשק להחלפת מחסנית. אני יורה אל תחתית הנשק, צעקה והנשק מתמוטט שמאלה.
הטנק שלנו חוזר ומופיע חצי שמאלה כשהוא נוסע לעברנו באלכסון מצפון מזרח לדרום מערב; הוא יורה במיקלע המקביל שלו באופן שנידמה לי, מסכן אותנו. לפתע נורית לעברו פיצצת אר. פי. ג'י. המחליקה על התובה שלו ואינה מתפוצצת, ומיד מתרומם לוחם קומנדו מצרי ומשליך רימון לעבר הטנק ומסתער עליו. אמיץ. הטנק שובר לימינו (שמאל שלנו). ונעלם שוב. רפי משליך רימון על המצרי הפונה לעברנו ומשיב אש;
שנינו מסתערים לעברו... אופס, ניגמרה לי המחסנית! אני שומע דממה מוזרה גם מכיוונו של רפי. "רפי - אש!" - אני צועק לעברו תוך החלפת מחסנית, והוא עונה בגיחוך ציני: "צבר, מה אתה צועק אש אש?" שניה אח"כ שנינו יורים שנית והלוחם המצרי נופל.
בתוך הקרב הקצרצר הזה, יתברר אחר כך, היו לכל לוחם או מיני קבוצה, אירועי הקרב הפרטיים שלהם שחוו ונותרו צרובים בתודעתם.
האש המצרית הולכת ומידלדלת עד שנעצרת לגמרי. אנחנו מתכנסים לשורה. כעת מתארגנים כולם לטעינה במחסניות חדשות ומבצעים סריקה לאחור, מערבה:
מדהים! ספרנו כשמונים גויות. בספירה מאוחרת יותר של מיפקדת בלוזה נספרו כמאה וחמישים גויות; מסתבר שהשאר נהרגו במיתקפות הקודמות. בדיעבד, אולי שנה אחר האירוע - הבנתי שכל ההתקפות הקודמות על המארב היו חזיתיות פחות או יותר, מן הכביש בו הותקלו, שעה שאנו גרפנו אותו מן הצד הצר שלו, במקביל לכביש וזה תרם במידה רבה להצלחתנו המדהימה. טרם שהתחלנו בסריקה לאחור הסכמנו ביננו רפי, בניה (ב' בצירה, זה היה כינויו של יהודה בן יעקב) ואני על שתי הוראות; צעקתי את שתיהן באזני הכח הקטן: (א) לא לקחת שלל, גם לא נשק שלל, שעלול להיות ממולכד. (ב) לירות בכל "גויה" מצרית, וידוא הריגה.
אנחנו נעים בשורה ישרה במקביל, ברווחים שיספיקו לכסות את עומק המארב, מהכביש עד ראש הדיונה הצפונית הצופה עליו, נעים לאט, ניגשים לכל שוחה ולכל מוקד צמחיה חשוד, מוודאים שהירי לא יסכן את חברינו מימין ומשמאל. לפתע רפי צועק: "עצור! חדל אש!"
השורה נעצרת והוא ממשיך כחמישים מטרים קדימה, נעצר ליד גופה מוסתרת למחצה ממני על ידי שיח. ידיו האוחזות בקלאצ' נשמטות לצידי גופו והוא מביט למטה, מן עמידה רופסת כזו. אני ניגש אליו וקולט בדרך שהמדים הם זית, לא צבע חול בהיר כשל המצרים: טרייבר! פניו חיוורות מאד, חולצתו על חזהו שטופת דם. כרעתי לידו, הסטתי אחורה את נישקי תלוי על צידי וגבי והרצועה חובקת את צוארי.
אני צועק: "חובש!" ותוך כך קורע את חולצתו של טרייבר. צרור כדורים חתך אותו מהחזית; כדור בחזה, כנראה פגיעה בריאה, אבל פגיעה גרועה מזה לכרגע, בשריר הקיבורת הימני - פגיעה עורקית: הדם מזנק בפעימות כמיזרקה מזרועו כלפי מעלה, בשטף עז ואדום בוהק. הינחתי במהירות את אגרופי על פצעי החדירה של שתי הפגיעות הקשות, התכופפתי קדימה ונישענתי על אגרופי מעכב את פרצי הדם הקולחים. תוך כך צעקתי עוד מספר פעמים: "חובש" וכמדומה שצעקתי את שמו (בן עפולה, נפטר כבר, אז מיותר להסגיר את שמו). אחר כך הסתבר שהנ"ל ראה באחת השוחות קלאצ' סיני יפה אחוז בידי הלוחם המצרי המת ומשך אותו בקנה. אצבעו הנוקשה של המצרי המת סחטה את ההדק וצרור נורה ופתח את כרסו של החובש. חודשים אחר כך ספרו לי שהוא התחמק מבית החולים והלך לטייל בדיזנגוף כשמעיו בשקית ניילון שקופה!
במקום החובש הגיע אלי ידידי האהוב הסמל מושיק ברודצקי ז"ל הי"ד מקבוץ דפנה (נהרג ע"י ילדי האר.פי.ג'י. במלחמת שלום הגליל, כחודש לאחר לידת בנו שלו), אחד המעולים שבלוחמי הסיירת (גם צייד בלתי רגיל ואיש שטח שהכיר את הגליל העליון באופן מיוחד). "קודם כל תכין שני סמרטוטים שאשען עליהם לחסום את הדם" - פלטתי לעברו והוא חתך בזריזות את חולצתו של טרייבר והגיש לי את הסמרטוטים. הוא השתמש תחילה בתחבושתו האישית של טרייבר ובזו שלו כדי לחבוש את החזה. לוחם אחר הביא לנו לבקשתנו אבן משולי הכביש כדי לבצע חסימה לוחצת לזרוע. כעת חבש לו מושיק את הזרוע ואני הכנתי קיבוע שיאפשר טילטול שלו בעת הפינוי. אני ומושיק מחליפים מילים בודדות, הנחיות, עצות,; הוא מרים את הראש ופתאם אומר לי, ככה די בשקט אבל בחדות: "צבר... מאחוריך"! העולם עבר לדום שתיקה, ואני עובר דרך חור שחור למציאות של מיסתורין דומם; הוא ואני מתחברים בסלואו מוושן למן אינטרמצו שאין לו שייכות לריצה והזיעה והירי של קודם...
...אני מסתובב על עקבי שמאלה ואחורה ובימין מרים את הנשק למצב ירי מהמותן... תוך סבוב אני מבחין באיש קומנדו מצרי שוכב, אולי ארבע מטר ממני ומסיים לכוון לעברי את נשקו; הוא כאילו קופא לשניה כשרואה אותי פונה לעברו אבל אני כבר יורה לפני שהשלמתי את הסבוב ורואה את גופו מנתר מן הפגיעות. צרור קצר - אולי שלשה כדורים, ושוב צרור מיידי. אני מתרומם תוך סבוב ותוך ירי של צרור ממושך יותר פוסע צעד לעברו. הוא רוקד את ריקוד המות וידו אוחזת הנשק נישמטת כשהוא מתהפך על גבו. הרמתי את הנשק לכתף וכיוונתי בשיטת שקד, ביישור מקורב מעל הקנה כדור בודד אל ראשו. ידו שומטת את הנשק ואני בועט בנשק - בעיטת סחיפה הצדה. האדרנאלין זורם בגוף ואני צריך לשחרר את האנרגיה של האימה והזעם.
אני מסתובב לאחור ופולט :"תודה" למושיק. מוצא אותו בדיוק מוריד את קנה נשקו שלו, על כל מקרה! אני נוצר את הנשק, מחזיר אותו לצידי גופי וכורע שוב מעל טרייבר. ברור לנו שאנו נלחמים על חייו מול זמן ודם שאוזלים ממש בין אצבעותינו, ואנו עובדים במהירות, בשפתיים חשוקות, לקבע את מצבו. מקבעים יחד את זרועו של טרייבר לגופו. קשה להאמין שייצא מזה: הוא לבן כמו סדין. איבד המון דם.
רפי סעיד ירד לכביש בו התנועה החלה שוב לזרום וניסה לעצור רכב לפנות את טרייבר למינחת של בלוזה. הרכבים מסרבים לעצור (טוב, הם לא יודעים מה התחולל פה עד לפני רגע) עד שאני וסייר נוסף מצטרפים אל רפי וחוסמים את הכביש באופן מופגן ומסיטים את הזחל"מ הבא אל תוך החול. שנים מן הלוחמים מרימים את טרייבר לאלונקה והולכים עמו לרכב ומשגרים אותו עם אחד מאנשינו לעבר מינחת המטוסים עם הוראה להעלות אותו על המטוס הראשון שישנו, בלי לשאול את הטייס. שמענו שכמה שבועות אחר כך ירד ממיטת חוליו בבית החולים וניסה להתאמן בהליכה לפרוזדור והתעלף. מתאים לטרייבר. כל אנשינו כונסים. אנחנו מיתפקדים ומתברר שגם דב רדבינוביץ' ז"ל איננו. לא ברור למה הצטרף למהלך אחר שהורינו לנהגים להישאר עם רכבם מאחור. הוא נימצא מאוחר יותר, אבל אין איך לעזור לו: אקס, ה' ינקום דמו. שאר הפלוגה חוזרת בכיוון ההפוך בשלב זה.
מסתבר שהגיעה הוראת ביטול למבצע ההתאבדות. עוד מסתבר ששום זחל"מ של שקד לא נפגע! הם פשוט פרצו דרך המארב יורקי אש ובלי להתעכב; יתכן שניגמרו למצרים פצצות אר.פי.ג'י. ולכן הצליחו לעבור. לא היה זה זחל"מ מן הפלוגה שראינו בוער קודם וגרם לרדתנו מן הרכב; גם הם ראו אותו וחלפו על פניו!
חוזרים לבלוזה וכעת תמונות ההרוגים, בפרט הקבוצניק על מכסה המנוע אינן משות ממוחי. אנחנו יושבים לנוח בצל אחד צריפי המחנה, פנינו צפונה לכיוון הים. לפתע נשמע רעש של מטוס קרב ושניה אחר כך הוא מופיע, מטוס שלנו - טס בחזרה מזרחה מכיוון התעלה נמוך מאד ותוך נענוע כנפיים בתנועות חמיקה; מאחוריו מתקרב במהירות טיל... מתפוצץ ליד זנבו... רעש המנוע נעלם וגוף המטוס מתהפך בגילגולים באויר ללא קול, נופל ונעלם מעינינו. שוב עולם הדממה, המיסתורין של הקיום השברירי שלנו; רגע אחר כך שומעים רעם התפוצצות.... מועקה בלב...
- סוף -
 |
.jpg?id=3725705)
שקדניקים בחתונת בתו של צבר
|
.jpg?id=3725705)
