לדבר את המשפחות
דני פרל ביקש שאשא דברים כנציגה או כדוברת של המשפחות, ואני אמרתי מיד כן. אבל מה בעצם אני יודעת על כל משפחה ששכלה את בנה. מה בעצם אני יודעת על בני המשפחה שלי, על הוריי, על בתיה אחותי הקטנה. הרי אפילו עם עצמי לא רציתי להיפגש במשך לא מעט שנים.
מכל מקום, כאשר חשבתי על נושאים לרב-שיח ועל דברים הנוגעים למשפחות השכולות עלה בדעתי להיעזר בכם, ואפוא מזה כמה ימים אני מתאיימלת ומשוחחת בטלפון עם 16 איש. ואני רוצה להודות לכולכם על גילוי הלב והסבלנות, וגם על "סיעור המוחות" כשהיה צורך – כל זה בנוגע לנושאים, ויותר מכול, על מה שסיפרתם מצדכם על אחי גדי. כי הרי תמיד קיים הצימאון לשמוע "עוד משהו" שעשוי להרחיב את הידע שלנו ולו רק בנימה דקה.
אני אדבר לפניכם, בגילוי-לב עד קצה יכולתי ברגע זה, על משפחה שכולה אחת ועל הקשר עם החברים, ואני מדגישה: זהו אך מבטי האישי והפרטי.
הנה כי כן, ביום שלישי השכמתי קום והחלטתי שזהו, אני אפתח את החוברת הזאת של חללי סיירת שקד וסוף סוף אציץ בטקסטים, ואמנם קראתי אותם אחד אחד. המלל אחיד למדי: מגומגם ועמום ומפעם לפעם מועד אל תוך המליצה. אחרי זה עשיתי מסדר לכל הצילומים של כל הצעירים היפים האלה, כי הרי צעיר זה יפה בהגדרה, לא? ודי להביט בתמונות שלנו, כן, שלנו, מאותם הזמנים כדי להיזכר עד כמה היינו אז צעירים ויפים ותמימים.
ומצאתי את עצמי מתעכבת טיפה יותר מול הצילום של יוחי סנדובסקי. אני כמעט מכירה אותו היטב כבר 40 שנה, כי הריהו צמוד לגדי, חלקה ליד חלקה, ואולם, רק עכשיו פגשתי את פניו. שמתי לב עד כמה שולה אחותו דומה לו. על הצילום של גדי ממש רפרפתי, שכן צילום המקור מונח אצלי בימים האחרונים על שולחן העבודה, וגדי משפיע עליי מרוחו הטובה. שוב הפעם חזרתי ודפדפתי בחוברת וכשהסתכלתי בכולם מקרוב נלכדתי בפנים החלקים שלהם ובמבט הזה, הרענן, המחויך ומלא התקווה והתאב להסתער על החיים. ופתאום--הרגשתי פשוט נורא. אחר כך יצאתי להתחיל את היום, נו מה.
הנצחה. אתם יודעים, 40 שנה, שנה אחר שנה, מעמיסים על המשפחות כמויות אדירות של מלל הנצחה – כל אלבומי הזיכרון, החוברות ושאר הניירת שאיש לא פותח, ומאידך גם איש לא מעז להשליך, וככה כל אלה מונחים להם בבית של משפחה שכולה בערמות מגובבות או בשורות דחוסות במדפים והניירת כמובן בתוך תיקים מקרטון ועכשיו גם מפלסטיק. אפילו עכשיו, כשפיניתי את הבית כדי להעביר אותו לידי שוכרים, אימא ביקשה שאמצא איזו פינת אחסון למעלה קרוב לתקרה, כלומר שלא תהיה בהישג יד של זרים גמורים, ובכל מקרה, שחלילה לי מלזרוק משהו שיש לו ולוּ שמץ של קשר לגדי. וזה עוד במקרה הטוב.
בבית דודי אברהם כהנא המצב היה קיצוני לאין-שיעור, ועם זאת לא היה יוצא דופן אצל המשפחות השכולות. אחרי שאלי, בן דודנו, מת מפציעה בקרב על גבעת התחמושת (בששת הימים), בחדר שלו, שעכשיו נשא את הכותרת "החדר של אלי", אסור היה להזיז דבר, כולל הבגדים שנשארו בארון. אותי הלינו בחדר הזה בכל פעם שביקרתי אצל הדודים וזה היה מצב מעיק ביותר, פיזית ונפשית כאחד. מכל מקום, כך נראה במקרים רבים ביתה של משפחה מאותו הרגע שבו הגיעה הידיעה המרה הסופית בהחלט, שהפך מעתה והלאה למין אתר קדוש. והחיים בבית שינו את אופיים וסטו לעַד מאותו מסלול שהיה מוכר לנו בימי הילדות והנערות שלנו.
עד לזמן האחרון, אני מודה, מעולם לא קראתי על המלחמה ולא צפיתי בתכניות בטלוויזיה, פעמים אף פסחתי על ימי זיכרון ואזכרות ולא התייצבתי כנדרש בבית העלמין הצבאי. ויתר על כן, גם נמנעתי מלבוא לבית ההורים ערב יום הזיכרון כי החברים של גדי באו – עד כדי כך סירבתי, ובאופן מוחלט, לאובדן. אפילו ניסיתי להתחכם ודימיתי לעצמי שגדי רק התעכב מלהגיע, כי הרי הוא אמור היה להצטרף אליי באפריקה כפי שאמר בשדה התעופה וכפי כתב אחר כך.
מכל זה יצא שבמשך שנים לא ראיתי את עצמי שייכת לקבוצת הייחוס הזו שנקראת "משפחה שכולה". גם לא ראיתי את עצמי ראויה בכלל לחסות תחת ההילה ההרואית שלה. כי השכול היה שייך להורים. נקודה. ומה גם, שלא הייתי שותפה איתם בסיוט שעברו: לא בהודעה שגדי "נעדר", לא בהודעה ש"נהרג" ובקבורה בבארי.
לקבורה בחיפה כבר הגעתי. בטקס אימא נראתה כאילו זה לא נוגע לה, וחזרה ומלמלה שכל זה לא מעניין אותה, כי ממילא זה – לא הארון של גדי, זה – ארון ריק סתם. ואמנם, היא לא ביקרה אף פעם בחלקת הקבר, למעט במועדים הרשמיים שקבעה המדינה: יום הזיכרון הלאומי והאזכרה למלחמת יום הכיפורים. אבא, לעומת זה, היה מבקר שם לעתים מזומנות כשנחה עליו הרוח "ביקרתי את גד" נהג לומר, ובכל פעם שהתלוויתי אליו לשם שמעתי אותו אומר בחיוך ומתוך קורת-רוח: "תראי כמה יפה מטפלים בגן של הבנים שלנו". הוא נפטר בשנתו ה-102. כחודשיים לפני שנפטר הבאתי אותו לבית העלמין בפעם האחרונה. הוא ישב מכונס בכיסא גלגלים ובזיק בינה אחרון עדיין זכר את תפילת הקדיש.
הקבלה שלי שגדי מת, שגדי נהרג במלחמה, התארכה מאוד שכן היא חלחלה אצלי לאט לאט במשך למעלה מ- 20 שנה. במבט לאחור זה לא באמת מפתיע. גם במלחמת יום הכיפורים עדיין לא הייתה את ההבנה שמשפחה שכולה זה גם אח ואחות ולא רק אב ואם. היום זה כבר דבר ברור ומובן לכול, וטוב שכך.
כשצעיר נהרג במלחמה, להבדיל מצעיר שנהרג מתאונה סתם, המדינה והחברה "מזכים" את המשפחה בקדוש וגם מעניקים כפרס לאומי את המילה "שכול". כי הרי למילה יש מן ההילה ההרואית של אותה מוכנות בראשיתית של האב להקריב את הבן קורבן לשם הרעיון הגדול של האומה.
סבי, אלחנן כרמי, איש מסורתי וציוני נלהב, אמר לאימא על קברו של גדי את מילות הניחומים האלה: "זה המחיר שאנו נדרשים לשלם באופן אישי להגשמת החלום הציוני" – זהו גורלנו על אדמת ארץ ישראל. כזה היה עדיין הלך הרוחות גם מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, שארית שנשארה מהזמנים שלפני השבר הגדול בחברה ובמדינה שהביאה המלחמה ההיא.
אני רוצה להוסיף כאן עוד שתי אנקדוטות. כפי שאתם זוכרים, החבר'ה בזחל"ם של שגיא היו בחזקת "נעדרים" בגלל הספק בזיהוי, כי לא היה ברור אם שני השריונאים שהטנק שלהם נפגע עלו לזחל"ם ונפגעו או שהם ירדו רגע קודם. מכל מקום, בזמן הזה, בתיה, אחותנו, שהיא קטנה מגדי ב-6 שנים, שמעה בחצר בית הספר הריאלי שבו למדו גדי והיא, שגדי כהנא נהרג. בתיה, שהייתה אז בת 14 ומשהו, החזיקה את זה בבטן ובבית לא אמרה מילה. באותו הזמן, אבא הלך בכל יום ויום לקצין העיר כדי לצפות בצילומים, אולי גדי בין אלה שנשבו, או שיש איזה שמץ ידיעה שהוא חי, וגם הוא לא אמר מילה. אפשר שאמר לבית משהו מרגיע כמו "נקווה לטוב", שכן היה איש אופטימי במטבעו. ובזמן הזה אני הייתי בכלל באפריקה, לא יודעת כלום ממה שקורה בבית. ובשורה התחתונה, אחותי הקטנה - אף אחד לא היה שם בשבילה, תארו לעצמכם, שבועות היא החזיקה את זה בבטן!
יום שישי אחד בצהרים מגיעה "המשלחת". אימא שלנו נהגה לסדר את שולחן השבת כבר בשעות הצהרים, אחרי שחזרה מהסידורים בחוץ. היא תמיד הקפידה להיות מסורקת, בתסרוקת מוקפדת של גברת, גבוהה כזאת, ולבושה בלבוש מסודר, חלילה שלא ייכנס מישהו ויראה אותה בחלוק בית. כולנו היינו גאים מאוד שיש לנו אימא יפה, שלא לדבר על גדי. והנה, באותו יום שישי בצהרים היא רואה מבעד לחלון את בן דודה שמעון הרופא, שהיה מנהל מחלקת ילדים בבית חולים רוטשילד (היום בני ציון), עם אנשי צבא, והבינה מיד בשביל מה הם באים. אז היא קראה לשמעון וביקשה שייתנו לה רבע שעה לפני שיעלו למעלה. "כי גדי לא היה רוצה שאקבל את הידיעה בהופעה לא מכובדת", אמרה לנו כעבור זמן.
גדי היה "הבן יקיר לה", במלוא מובן המילה. די בצילום אחד שצולם באחת האזכרות הראשונות כדי לראות שם אימא ש"חרב עליה עולמה", במילים האלה בדיוק. אישה בת 48. גם היום, יש לומר, אימא שתחייה כבר מתקרבת אל ה-90 ועדיין שוקדת בכל המובנים, אמנם הרבה יותר לאט, כדי להחזיק את הראש למעלה. זה הסטנדרד של הקיום – פנים של הישרדות במציאות של החיים בישראל.
ועוד אוסיף, ולמען כבודה, שלזכותה וגם לזכות אבא ייאמר שאף פעם אחת לא נהגו בילדים איפה ואיפה, לא בדיבור ולא במחווה ולא בכלל.
ניסיתי כאן לתת קטע קטן מתמונה של משפחה שכולה אחת. טולסטוי אמר, משפחות מאושרות הן מאושרות, ואפשר לסכם אותן במילה אחת: הכול נפלא! (בסימן קריאה). אבל משפחות אומללות שונות זו מזו – כל אחת והאומללות שלה – ואפוא על כל אחת מהן אפשר לכתוב ספר שלם.
החוברת של חללי סיירת שקד פותחת בשיר של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו". ואני סקרנית לדעת, כמו בני המשפחות האחרות, האם כזאת הייתה תמונת המציאות במלחמת יום הכיפורים, ולא רק במלחמת השחרור? ואת השאלה הזאת אני מפנה אליכם לזמן השיח. בהקשר הזה כדאי אולי לצטט את אחד החברים שאמר לי בטלפון: "סך הכול לחי"רניקים לא היה הרבה מה לעשות שם, ולכן עיקר הפעילות שלנו היה לפנות את הגופות, ובין לבין אתה נשכב ומתמלא עפר מהתנועה שזורמת בדרך, וגם מנסה שלא להיפגע מירי הטנקים והטילים. ובשיחה אמר חבר אחר: אחרי המלחמה גם העסיקו אותנו בקבורה של הגופות של מצרים.
אנחנו, בני המשפחות – שלא היינו שם, לכל אחד מאתנו יש סיפור שאתו אנחנו חיים את הבן והאח שאבד שם. בשפה המקצועית קוראים לזה "חוויה מדרגה שנייה" בהבדל מכם שעברתם "חוויה מדרגה ראשונה". בנקודה זו אני באה אליכם בבקשה: חשוב לנו מאוד שתשתפו אותנו בחוויה שלכם, בחיים שלכם בכל יום ויום של 18 ימי המלחמה. אנחנו צמאים לדעת, כי הרי כל פרט ולו הקטן ביותר עשוי להמחיש לנו יותר מה עבר על יקירי-לבנו שלא חזרו משם. ויתרה מזו, חשוב לנו לדעת מה לְַקחתם משם לחיים הלאה.
הזיכרון. אנחנו ואתם נושאים אותם אתנו בתוך חיינו. כולנו נוצרים אותם בתוכנו, והם מלווים סמויים ומשמשים לנו מעין מצפן או סמן ימני אשר מסמן לנו כשאנחנו נגררים, סוטים, או מתפשרים מדי בדרך שאנו הולכים בה, וגם להפך – כשאנו נוהגים כראוי. חברים סיפרו שהם מעבירים את הזיכרון ככזה גם לילדים. אחרים דיברו על הזיכרון כאמצעי הישרדות בחיים: "אתה רואה דמות מתה לפני 40 שנה ואתה מחזיק אותה משענת לרגעי הקצה, לאותם הרגעים שם אתה לא רוצה לסבול עוד", אמר אחד מהם.
הקשר עם המשפחות השכולות. מי שמרגיש שלא עשה די לקשר עם בני המשפחה של חבר זה או אחר, בן אותו המחזור אך לא בהכרח. או מי שמרגיש שעכשיו הוא יכול לקשר כזה, אז אנא שיעשה מעשה. יען כי לעולם לא "פג התוקף" של קשר עם משפחה שכולה. כדאי להעמיד את זה במבחן אפילו 40 שנה אחרי.
ועוד, עם היד על הלב, כדאי לזכור שקשר עם בני המשפחות, כמו כל אינטראקציה בין אנשים, כדי שיתקיים על פני הזמן חייבת שתהיה איזושהי הדדיות. עובדה היא, שמשפחות שקיבלו את החברים במאור פנים ששמרו על קשר מתמשך גם מצדן, והעיקר קיבלו את החברים תמיד בתנאים שהם יכלו להיכנס לתוך הבית – אז ברוב המקרים זה הוכיח את עצמו. אימא שלנו חוזרת ומזכירה לנו מדי שנה בשנה לפני יום הזיכרון, שרק ככה זה יכול ללכת. האמינו לי, אימא, בהיותה אשת חינוך רבת-ניסיון, הרגישה להבין למן ההתחלה את גודל השבר שעברתם אַתם.
ולבסוף, אנחנו המשפחות השכולות, כפי שבתיה אמרה לי בדרך, באנו למפגש הזה כדי לכבד אתכם ואת העשייה שלכם למען הזיכרון של יקירינו וגם של יחידה 424. אתר ההנצחה היפה שעשיתם – המצבה והפיתוח של הפארק, ולא פחות חשוב, שיווקו בציבור, כמו גם החייאת סיירת שקד באמצעות הפעילות עם החיילים הצעירים של גבעתי. ואני מזכירה לכולנו ש"מה שנעשֶה, זה מה שנשאר" – יישר כוח.
