לפני ארבעים שנה קרה אירוע ענק בפלוגה ד' בתקופתו של המ"פ עמוס טרטמן היקר.עזבנו את מחנה ה"דיקליה" בבלוזה וירדנו דרומה לטסה.
17/12/1969—יצאנו לפרוס מספר מרבלים על זחל"מים בכביש התעלה. המארב שלי היה קיצוני דרומי.הייתי מקצוען במא"ג צריח ובדקתי את השטח סביבנו.השעה 18:45 שפירא הנהג מבקש ממני להתחיל משמרת ראשונה בצריח ואני הולך "לישון" על החול קרוב להגה. מפקד הכלי היה הקצין אורי אבני.לי לא היה רשיון נהיגה לרכב, אך בקרב אני מוכן להטיס f-16. היה איתנו עוד מילואימניק לא מוכר. השעה-19:00 נפתחה אש תופת מטווח קצר על המארבים צפונית לנו. דיווחים בקשר על היתקלות וירי דו צדדי. אני מזנק עם הציוד לתא הנהג כאשר שכ"פץ רכוס עלי מחכה להוראות מאורי. כדור נק"ל חולף מעל ראשי וחודר בזרקור הצריח ישירות לבטנו של שפירא. שפירא מתקפל על הכסא ונאנק מכאבים. המילואימניק התחבא באזור ספסלי התחמושת.
אורי נתן לי הוראה להניע את הזחל ולתקוף את חיילי האויב. השטח היה חולי ביצתי עם סיכויים לשקוע. בכיתה י"א עבדתי ברפת בקיבוצי ושם למדתי כיצד לא לשקוע בזבל הפרות. זה עזר לי להתגבר על בעיית העבירות. בזמן ההסתערות מנסה המארב המצרי להרוג אותי ואת אורי שירה במרץ בדמויות אשר זיהה. סגרתי חלונות ונהגתי בחושך מוחלט בלי לראות את השטח לפני. ירו עלינו המון פצצות r.p.g. ואורי מכוון אותי כל הזמן בצעקות.
בשלב מסוים אורי הורה לי לרדת עם הציוד ולעבור לרכב החילוץ. איני יודע מי נהג בזחל אחרי. ברכב החילוץ שכבו שני חיילים. צלי שמחוני ז"ל ושפירא. התבקשתי להנשים את צלי ואכן עשיתי זאת עד שרופא שהגיע עם האמבולנס על ציר "הנרי" הורה לי לחדול. הרופא הסביר לי שאיבדתי חבר לנשק. האמבולנס עזב את הגזרה עם שפירא ושמחוני ז"ל.
נשארנו לשמור בשטח אחרי שיצאנו מטווח פצצות הזרחן שירו עלינו בדייקנות רבה. לאחר כמה ימים ניגשתי לדווח למפקד על האירוע מנקודת ראותי והוא סרב להקשיב וביקש שאצא מן המשרד. מאז אני לא מדווח. עברו ארבעים שנה ואני רוצה לחבק את שפירא הנהג שנעלם מאחרי הרי החושך. רציתי לומר לו שאני הייתי אמור לקבל את הכדור בבטני. בזה שנהגתי בזחל הצלתי את צוות המרבל מהשמדה/חטיפה בעזרתו של אורי אבני הגיבור. אני מבקש מצוות"שקדניק" להפגיש אותי עם שפירא הנהג ואורי אבני. תודה! אלכס טמיר (טננבאום).
שקדניק: נו, שפירא ואורי - הגיע הזמן לצאת מן הארון. תשאירו הודעה במייל שלנו (למעלה).
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
