פואד שלי, תחילתה של ידידות - סיפור מלחמה, ומקצת מלקחיה.
שבעה ימים בטרם פרצה מלחמת "ששת הימים" התייצבתי כסגן מיל' במפקדת היחידה ( סיירת "שקד" ) שחנתה בנחל חיון.
הצטיידתי בנשק חגור וכובע פלדה לרבות קומנדקר ארוך (דבל אקס) וצוות לוחמים, כהכנה למלחמה שבפתח.
מאחר והקומנדקר יועד אך ורק להובלת לוחמים, בניתי במסגריית הקיבוץ (חולדה) מעין כנה למקלע  0.3 ומיתקונים נוספים, שהפכו את הקומנדקר (בשמו המקורי, רכב פיקוד)  לרכב קרבי לכל דבר.
לעת ההיא פוצלה סיירת שקד לשני כוחות. האחד בפיקודו של סרן אלי מלמד - הוצמד לחפ"ק מפקד האוגדה אריאל שרון, והשני בפיקודם של פואד ז"ל  ועמוס ירקוני ז"ל (שהיו בשלבי חפיפה ) הוצב ת"פ  חטיבה 8 , במטרה למנוע פריצה של דוויזיה 10 המצרית אל לב הנגב.
ב5 ביוני בשעה 8, מכת אש ארטילרית של המצרים סימנה לדידי את פתיחת המלחמה, וממנה לאחר קבלת  אישור מפואד, חדרנו  (חמישה לוחמים על גבי הקומנדקר) לעומק השטח המצרי כאילו לשם איסוף מודיעין. אלא שבמקום לאסוף מודיעין רדפנו והשמדנו רכבי אויב, לפי הכלל כי כל המרבה הרי זה משובח. בעבור שלשה ימי לחימה שהביאו את השחצנות וחוסר האחריות שלי לשיא, כנראה שלפואד נמאס מהחדירות הפירטיות. על כן הורה לי לתצפת מהר "הוגן" (בקצה המערבי של בקעת הסיירים) על מוצבי ה"כונתילה" וכתגבור קיבלתי ת"פ ג'יפ תול"ר בפיקודו של בועז פיקלני ז"ל. הגענו להר בשעת הצהרים, שעה שכידוע חומה של השמש גורמת לקרקע להזיע, ומכך מקשה  לזהות ולאתר אלמנטים בטווחים רחוקים.
אודה וגם לא אבוש, קינן בי החשש שמא מפעילותינו בעורף נחמיץ את המלחמה. על כן כתירוץ ניצלתי את קשיי הראייה, ובקשתי מפואד אישור להתקרב בסמוך למוצבי הכונתילה.
בקשתי לפואד נענתה בחיוב בלוויית אזהרה, כי אפשר וכוחותינו נמצאים על המוצבים. משמע, להיזהר מירי הדדי  זה על זה.
בקלילות חצינו את מישורי הכונתילה, וגלשנו אל ערוץ הג'ירפי (החלק המערבי של נחל פארן). מעלינו בטווח של 700 מטר, הסתובבו מאות חיילים שנראו כמילואימניקים לכל דבר. נעול על אזהרתו של פואד כי אפשר ואלה מכוחותינו המשכנו לטפס מעלה.
וכך בעוד אנו נעים במעלה הגבעה אל המוצב, נתקלנו בשדה מוקשים שנפרש בחזיתו. רק אז כאשר אנו בשלבי עקיפה ובטווח של חמישים מטר מהאויב, "נפל האסימון" בשני הצדדים - והתופת פערה את פיה באש הדדית. המצרים באש נק"ל תותחים ושאר כלי משחית, ואנו ברובי FN ופגז תול"ר.
נתתי פקודה לתול"ר לנתק מגע  והוריתי לנהג לרדת אל הנחל בדגש על נסיעה איטית וזהירה, משום החשש כי המצבר עלול להתנתק והרכב יהפוך למטרה נייחת. תוך ירי הדדי אך שונה בהיקפו זחלנו אט במדרון, חצינו את הג'ירפי וניתקנו מגע.
חברתי לג'יפ התול"ר ודיווחתי לפואד על שהתרחש, בדגש, על כוונתי לתקוף את המוצב והפעם מאגפו הצפוני. אלא  שמטח אש ארטילרית שירו המצרים ובעיקר תשובתו השלילית של פואד, הניעו אותי לבחור גבעה בסמוך כדי לתצפת על שמתרחש במוצב.
הסתבר כי על אף פקודת המרשל עמר לכוחות המצרים כבר ביום הראשון למלחמה, לסגת מסיני כולה. רק ביום השלישי נשברה רוחו של המח"ט המצרי. כך שבעבור שעה קלה לאחר המיני קרב שלנו, התחילו המצרים במנוסה מערבה. ולעת בוקר כאשר נכנסנו למתחם היו מוצבי הכונתילה נטושים מאדם.
בעבור שנים, נודע לי (מפיו של אריק שרון ז"ל) כי במוצב הכונתילה חנתה חטיבת חי"ר ובה כאלף לוחמים, בפיקודו של חסן עלי,  שהיה לימים שר הביטחון והחוץ בממשלת מצריים. מה שחיזק את דעתי על חשיבותו של לקח שמן הראוי להביאו כלשונו:
אומץ לב המשולב בזלזול באויב, עלול לגבות מחיר יקר זולת אם ניחנת במזל יוצא מהכלל.
אלא שהיסמכות תמידית על המזל, הנה הימור מסוכן על חיי חיילך. הללו אינם רכושך, אלא פיקדון יקר ערך שהופקד בידך.
לדידי מסמל הקרב על מוצבי הכונתילה, את סיבת הניצחון היבשתי במלחמת ששת הימים. לאמור:
המיתוס כאילו ניצחנו בזכות המקצוענות של כוחות היבשה  היה שקרי ומטעה  – ההפך מזה – מידת האומץ והנחרצות שהספיקו כדי להביס את האויב ב – 67', לא היה בה כדי לקזז את העדר המקצוענות כפי שהשתקף במלחמת יום כיפור הארורה. משמע – כי השענות בלעדית על מבחן התוצאה מעלים ביודעין את הסיבות להשגתה, ומונע הפקת לקחי אמת אחריה.
 
אמציה חן (פצי) תא"ל מיל'