הימים הם כאלה שהפערים התרחבו באופן קיצוני בכל התחומים ובכל הסביבה, הרבה מהחברים נהנים מעושר לא מידתי ולעומת זאת יותר ויותר חווים עוני מרוד ובלתי נסבל.
אני לא נמנה עם החברה העשירים, אך בהחלט עם אלה שיש להם קצת יותר ממספיק, יותר ממה שאני זקוק לו וזו ההגדרה שלי להכי עושר שנחוץ! כי אחרי הכל מה כבר אפשר לעשות עם ״היותר ממה שאני צריך״? כבר מזמן יצאתי מהתחרות ואני חושב מזמן לזמן שכדאי שאמצא מישהו שראוי לתרום לו את העודף המדובר.
ובהמשך לכל זה אני משוטט לי לעיתים קרובות במכונית הממוזגת והחדשה יחסית שלי ברחבי העיר חיפה, במסלולים די קבועים ומתבונן במה שמתרחש.
המון קבצנים חדשים פשטו על עירנו לאחרונה, כתוצאה מהמצב. התופעה די חדשה, הקבצנים נועזים יותר מבעבר ותוקפים כמעט בכל צומת אפשרית ובזמן שבין אדום לירוק ברמזורים, נצמדים ונוקשים על גוף המכוניות ודורשים את חלקם בשפע של הצד האחר בשימשה.
נדבה, תרומה או מה שלא יהיה, מזייפים נכויות מכל הסוגים ומסכנות, ביצירתיות שלא אחת גורמת לי להשתאות, הרי עם ככ הרבה דמיון ואנרגיות אפשר אולי, בשוק העבודה החופשי, להתפרנס בכבוד של ממש ואולי בעצם, קטונתי מלהבין נפש של קבצן בצומת. לא אחת אני מנסה להבין איך ומה הביא את הקבצנים הללו למצב שכזה, וניראה שכל אחד והסיפור שלו ויש הרי אינספור סיפורי חיים מטורפים וככה אני מהרהר בכל זה עד שהרמזור הופך לירוק ואז ממשיך לי לענייני ומהר מאד שוכח.
בתפר בין העיר התחתית להדר, יש צומת שקט במיוחד, לוקיישן, ממש לא משהו לקבצנים, ושם עומד באופן קבוע איש אחד כפוף, רזה להפליא שניראה זקן למדי, תרמיל גדול מלוכלך ודחוס תלוי לו על הכתפיים ובידיו מנדולינה עם מיתר אחד בודד ומאחר שזו הצומת שבו אני עובר לא מעט בדרכי לסעוד את אבי הזקן בבית האבות שבו הוא מתגורר. אני כבר יודע שהוא יהיה שם האיש הזה והוא כבר חלק מהנוף של הצומת.
הוא לא מושיט יד, לא מבקש, לא מיישיר מבט, סתם עומד שם ופורט על המיתר הבודד עד שמזמן לזמן אחד הנהגים צופר לו להזדרז ולהגיע אל החלון ודוחף לו מטבע הישר לכף ידו הגרומה ואז הוא ללא תודה ולא כלום, הוא פשוט מסתובב לאחור וחוזר למשבצת הקבועה שלו. משהו באיש הזה נכנס לי ללב, אני מאמין לו והוא הקבצן שבחרתי לי לתרום לו באופן קבוע בעוברי שם בצומת, תמיד שתי מטבעות של עשר שאני מכין מבעוד מועד במחשבה שבכל פעם שאגיע לצומת אתן לו והוא, רק אחרי שאני מסמן לו, הוא מגיע, כמעט בביישנות, לא מיישיר מבט, בלי הכרת תודה, חוטף את המתת, מסתובב ומדדה חזרה לנקודה שלו. מופע קבצן קצר ואז באופן קבוע, הצפירות העצבניות מאחור ואני ממשיך לדרכי.אני מנסה ללכוד הבעה, לראות פנים, מבט.. כלום!
לפני כחודש כשהייתי כבר בדרכי למקום, נזכרתי ששכחתי את המטבעות בבית ואוטוטו אני מגיע בידים ריקות. היה לי שטר של חמישים והחלטתי בזריזות שיאללה, אני עושה לו את היום, הוא יקבל את החמישים, מה כבר יכול להיות?, פרץ של נדיבות, קורה לי לפעמים, לא ממש לעיתים קרובות, אבל הנה זה קורה.
התקרבתי באיטיות מופגנת לצומת בתקווה שאולי בזכות החמישים אזכה לראות זיק של חיוך או הבעה של הכרת תודה באיזה שהוא אופן.
הוא עמד שם עם הגב לטור המכוניות שהתקרב, הפנים שעונות על מוט הרמזור, לא מביט לכיוון, צפרתי לו והפעם יותר בחוזקה והשטר בידי כבר מוכן לשילוח, הוא לא הגיב, נשאר שעון, כפוף עם התרמיל הענק המלוכלך על גבו.״הלו, אדוני, בוא בוא הנה, נו.. בוא מהר״,
הוא לא זז והנהגים כבר צופרים בפראות ואני שומע ״כוסאוחתו״ עצבני מאחור, בלית ברירה התחלתי לזוז משם והחלטתי שאנסה עוד סיבוב ואולי הפעם יצליח לי וכך שוב היגעתי לצומת ושוב, הלו ״אדוני, אדוני״!, הפעם הסתובב בחדות והגיע אלי בצעדים גדולים בהליכה הצידית המדדה שלו ובמהירות מפתיעה, כבר היה ליד חלון
המכונית ואני ידי מושיטה בגאווה את השטר של החמישים לכיוונו, הפעם הצלחתי ליראות את פניו, ממש מקרוב הוא הביט בי, בעיניים בולטות מזרות אימה, ריר נוזל לו מהשפתיים,
״בקר יא בן זונה! הוא יורה לעברי,״ דחוף את הכסף שלך עמוק לתחת״! אני המום!
״הבנת?, תענה לי, הבנת?!", הוא צרח בטירוף, ״אם תעבור כאן עוד פעם, אני אהרוג אותך, בקר לייזר בן זונה! אני לא רוצה את הכסף המסריח שלך!"
ואז הקללות והצפירות המטורפות מאחור, אני לא מבין כלום, בקושי נושם, מתחיל להתרחק מהצומת. עצרתי במקום סמוך, המום מנסה לחזור לעצמי, להתעשת, מה זה? מי זה?! היה משהו מוכר בצורת הדיבור שלו משהו בעיניים.
הוא מכיר אותי! קרא לי בקר, ככה קראו לי רק בצבא, ביחידה, בסיירת שקד של שנות השבעים המוקדמות, מאז אף אחד לא קורא לי ככה, אבל חמישים שנים חלפו מאז ואני כאן עם השטר של החמישים עדין ביד, מבולבל, מפוחד ונירגש בטירוף. החלטתי לחזור רגלית לצומת, אני חייב לברר! ודי בחשש אני צועד לשם נזכר בשיגעון ובחמת הרצח שהיתה לו בעיניים.
הוא עדין עמד שם שעון על העמוד של הרמזור, לקחתי אוויר והתקרבתי ממש
״למה התעצבנת ככה״? יצא לי קול סדוק, דרוך, מוכן לתגובה קשה מצידו ומנסה להיזכר, לזהות את האיש מולי, לרגע נידמה היה שנירגע מעט, ״תעוף מכאן סינן, אתה לא מבין מה אני משדר לך?״
מי היה מדבר ככה? ״משדר לך״! פתאם נופל לי האסימון, דוד שרייבר המ"מ שלי בפלוגה א׳!
"שרייבר?!" אני צורח, "זה אתה!" הפעם צעקתי אני, מוצף דמעות של התרגשות, "מה קורה לך? למה ככה? מה קרה, קיביני מט!"
פתאם חוזרות התמונות , 50 שנים חלפו, צומת קנטרה, תעלת סואץ בואכה ציר ״טמפו״, מיג 17 מצרי הגיע במפתיע ותקף את השיירה שלנו ״הזחל׳מ שלנו מתחיל בנסיעה וכל הצוות מנסה להימלט, לטפס להיתלות על הזחל׳ם תוך כדי נסיעה, שרייבר נפצע ובאחת ניקטעת לו הרגל מעל הברך ואני שם לידו, הגדם הפעור לי מול הפנים, לובן העצם המרוסקת, גידים, קרעי בשר, שפריר החובש
צורח עלי, תחזיק לו את הסנטר, חזק! בקר, למעלה, אסור שיראה את זה! ושרייבר שוכב שם בהכרה מלאה ומסנן ״בקר יא בן זונה, תוריד את היד, אני יודע.. הלכה לי הרגל״ .. ועכשיו שוב הקול הזה של שרייבר!
״יא בן זונה, בקר! תבין טוב טוב מה שאני אומר לך! עכשיו אני כבר לא שרייבר, מזמן אני לא שרייבר , לא יודע מי זה שרייבר יותר הבנת!?
עכשיו אני אף אחד, אוויר ,כלום!!", העיניים שלו מבריקות בשגעון ואז שולף סכין חלודה של קלצ׳ניקוב מתוך התרמיל, אני מזהה את הסכין, כזאת היתה לכולנו הלוחמים באותה
התקופה בסיירת. הוא מקרב אותה לצווארי , ונושף לי לתוך הפנים ״אם תגיע עוד פעם לצומת הזאת אני הורג אותך!, הבנת בקר בן זונה?.." הוא אחז לי את
הצוואר בכוח מטורף ״הבנת מה שאני משדר!?"
"הבנתי..ועוד איך הבנתי! אני מבין הכל", לחשתי משתנק, גם שרייבר מתחיל להתייפח, משמיע קולות מוזרים,
״עכשיו תעוף מכאן לאוטו המזויין שלך!״ קמתי בכבדות מוצף דמעות ועצב עמוק בלב וצעדתי מדדה לעבר המכונית שחיכתה לי בפינה.
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
