אחיי ורעי,

מנהיגי-חינוך היקרים מאוד,

ברכות וה' עמכם!

לפני כמה ימים בקשה שושי שפיגל (מינהל חברה ונוער חמ"ד) שנייחד את מנהיגי החינוך לקראת יום פצועי צה"ל.

השבוע ביום שני פגשתי חבר טוב שהביט בי בעיניים עצובות ומלאות עוצמה וגאווה. הוא אמר בשקט: "היום מת גיבור ישראל מנשה מזרחי".

מסלול חייו של מנשה מספר אמונה גדולה, גבורה מתמדת יומיומית. למרות שכולנו עסוקים מאד בעבודת הקדש שלנו, מציע לקחת כמה דקות, ולצפות בסרט "אמונה לא מוכרים" (בכרום) שערך וביים חברו הטוב מסיירת שקד, מוטי שקלר, לפני שנים רבות. שיעור באמונה וגבורה יהודית. ( סרט ישן, שעולם חינוכי מלא טמון בו)

ביקשתי משניים מחבריו הטובים של מנשה, הרב שלמה וייס ראש האולפנא באבן שמואל, והרב יהודה מאלי, לכתוב דברי הספד לזיכוי כולנו. ( זה שיעור בפני עצמו, של חבורה מהסיירת, שלא עזבה אותו לרגע!! ארבעים ושתיים שנה!! זה דיבוק חברים!!)

וכך הספיד אותו הרב יהודה מאלי:

ביום שני כ' בחשוון לפנות בוקר עלתה נשמתו של מנשה למרומים לאחר ארבעים ושתיים שנות מאבק הרואי.

מנשה נפצע במלחמת יום הכיפורים.

אני זוכר שכאשר הצלחתי להתקשר בפעם הראשונה אל יעל (לימים אשתי) בעצם ימי הקרבות, שמעתי אותה אומרת בקול חנוק מבכי: מנשה הולך למות, הרופאים הזעיקו את  המשפחה, הרב יוגל בדרכו לבית החולים, להיפרד, נותרו למנשה שעות ספורות.

עניתי לה ללא מחשבה, מהבטן: יעל, מנשה לא ימות, מנשה הוא האדם החזק ביותר שאני מכיר, מנשה נועד לגדולות!

הקרב אשר בו נפצע מנשה היה הקרב לחילוץ מוצב "בודפשט" על גדות תעלת סואץ. למשימה נשלחה סיירת שקד. מנשה שהיה מא"גיסט ביחידה, הסתער בראש הכוח כשהמקלע שבידו יורק אש. שני כדורים מצריים פגעו בראשו,  מנשה נפל. תחילה חשבו שהוא מת אבל אחד מחבריו שם לב לתזוזה ברגלו של מנשה והתעקש להנשים אותו ולפנות אותו לטיפול. מנשה חולץ במסע רגלי, נישא על כתפי חבריו, באלונקת רובים מאולתרת. כך החל מסעו הלא ייאמן  בחזרה לחיים.

כתוצאה מפגיעת הראש איבד מנשה את יכולת התנועה בשתי רגליו וביד ימין, את יכולת הדיבור ואת יכולת הקריאה. הרופאים אמרו כי הוא יישאר מרותק למיטה.

מנשה לא התייחס לאבחנת הרופאים, לאחר מאבק איתנים של שנים הצליח לעבור לכיסא גלגלים, למד לקרוא מחדש, סיגל לעצמו את יכולת הדיבור באופן חלקי. כשנתיים לאחר הפציעה הוא הגיע בחזרה לישיבת מרכז הרב, הולך על שתי רגליו ונעזר במקל הליכה.

אני זוכר את היום הראשון שבו חזר מנשה לישיבה, ישבתי עם החברותא שלי, הרב משה הגר ובספסל שלפנינו ישב מנשה ולמד.

באותו יום התחיל מנשה ללמוד משנה, משנה אחת ויחידה. בכל חצי שעה הגיע בחור אחר שהתנדב ללמוד אתו בצוותא. כל הבחורים למדו אתו את אותה משנה אחת ויחידה, אך למרות הניסיונות העיקשים, מנשה לא הצליח להבין ולו משנה אחת. לאחר כמה שעות של לימוד מתסכל עבר לידנו מפקדו של מנשה בסיירת, כצ'לה, שהגיע גם הוא בחזרה לישיבה אחרי פציעה קשה מאד.  כצ'לה שמח לראות את מנשה בבית המדרש וטפח לו על כתפו בחמימות. בחיוך רחב ובקול רועם הוא אמר: זכינו מנשה, זכינו לחזור לישיבה, זכינו לחזור ללמוד תורה. לאחר שהלך לדרכו, ראיתי את מנשה וראשו בין ידיו וכל גופו רועד מבכי ללא קול במשך דקות ארוכות.

הרב הגר ואנוכי ישבנו קפואים במקומנו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את מנשה בוכה. לאחר מספר דקות הוא התנער והמשיך לנסות להבין את אותה משנה.

חודשים מספר מאוחר יותר זז רסיס שהיה בגבו, ופגע בנקודה רגישה בעמוד השדרה, ומנשה אבד את יכולת ההליכה וחזר לכיסא גלגלים.

שמחה הולצברג "אבי הפצועים" אמר לנו: בימי חיי פגשתי אלפים מפצועי צה"ל. נחשפתי  למאות סיפורי גבורה של התמודדות עם פציעות קשות וכואבות ביותר, אך רק פצוע אחד פגשתי שקיבל את ייסוריו באהבה, מנשה.

יש גבורה של רגע חד פעמי אשר בו אדם אוסף את כל כוחות נפשו ומסתער אל מול אש האויב. אבל יש גבורה מסוג אחר, גבורה של מאבק שקט שמתרחש כל רגע ורגע, ובו נתבע האדם לכל כוחות נפשו.

לפני כשבועיים בבית החולים הדסה, פגשתי את מנשה שוכב על מיטתו מרוכז כולו במשימה.

ביד היחידה שבה השתמש, הוא החזיק כוס משקה קל ושתה בעזרת קשית. הקשית נפלה ומנשה ניסה לתפוס אותה ולשים אותה בזווית הנכונה בתוך הכוס, ותוך כך לשמור על הכוס שלא תישמט מידו הפגועה.

קמתי לעזור לו, אבל מנשה עצר אותי במבט עין ובחיוך נפלא. הוא סימן לי בתנועות שפתיים (מנשה איבד את יכולת הדיבור באופן מוחלט לפני כשנה) ואמר לי "למעט בבקשות", "להסתדר לבד". לאחר מאמץ רב מנשה הצליח להשיב את הקשית למקומה. חיוך גדול פשט על פניו.

מנשה בחר לפני 42 שנים ללכת בדרכו של אברהם אבינו. הוא הלך לאורו של סיפור העקידה.

מנשה בחר בדמותו של אברהם ולא בדמותו של יצחק הנעקד.

את ההסבר לבחירתו אנו חבריו שמענו ממנו פעמים רבות, ואני מצטט את דבריו מילה במילה:

"הקב"ה  אמר לאברהם קח את בנך יחידך  אשר אהבת,  אברהם לא שאל למה  אני, למה אני, השם מצוה, אברהם מבצע! הקב"ה אמר למנשה לשבת על כיסא גלגלים! מנשה לא שואל למה אני, מנשה מבצע, מנשה שמח".

ואז בחיוך ענק הוא היה אומר לנו פעם אחר פעם "לשמוח במה שיש, לשמוח במה שיש!

אם הקב"ה נותן 80% - לשמוח!, אם הקב"ה נותן 60% לשמוח! למנשה נשאר  20% אחוז, מנשה שמח!"  

כל פגישה עם מנשה הייתה עבורי פגישה מרוממת ולעיתים קצת מתסכלת, פגישה שמציבה סטנדרט בלתי אפשרי, אתה זוכה לראות אדם שהוא חבר שלך, ההולך ומזדכך בייסוריו, הולך ומתעלה יום יום ושעה שעה, כך במשך למעלה מארבעים שנים.

מנשה לא נתן לייסורים למלא את הווייתו.  התפילה הייתה יסוד אמונתו: "העיקר זה התפילה, כוח התפילה" הוא אמר שוב ושוב.

שנים אחדות אחרי פציעתו מנשה אמר לנו שהוא רוצה להתחתן, הוא הרבה להתפלל על כך. תפילתו נענתה. ואכן, הוא זכה באשה צדיקה, פנינה, שתיבדל לחיים ארוכים אשר תמכה בו לאורך כל הדרך. פנינה אמרה לנו: כאשר פגשתי את מנשה לא ראיתי את כיסא הגלגלים ראיתי את העיניים של מנשה!

ועתה דקות ספורות לפני הקבורה אני מהרהר בליבי, הקב"ה  לקח ממנשה את שתי רגליו, ואת ידו הימנית. לפני כשנה הוא לקח ממנו גם את כיסא הגלגלים אשר בו אהב מנשה לשבת במרפסת ביתו בבת עין ולהתבונן בנוף המקסים של הרי יהודה. ואז לקח הקב"ה ממנשה גם את כוח הדיבור. ומנשה בשלו, מנשה לא רק שלא קילל את יומו, אלא בירך על כל רגע ורגע.

התקיים בו דברי הפסוק "לך דומיה תהילה" תהילה כבירה יצאה מתוך השתיקה שנגזרה עליו

ונגעה בליבו של כל מי שהיה במחיצתו. מנשה עמד במבחן הסיבולת הרוחנית הקיצונית  ביותר, עד אשר נדם ליבו היום לפנות בוקר. מנשה ניצח, יהי זכרו ברוך.     

 באופן פשוט, כשיש איש אמונה עם עוצמות כה גדולות, הנגיעה היא בכל נימי הנפש.

וכך כתב הרב שלמה: 

לא פעם חשבתי על מנשה, לו הוא לא היה נפצע, בטוח שהיה ממלא תפקיד מאד משמעותי בציבוריות הישראלית בכלל ובציבור הדתי לאומי בפרט. אישיות כה משמעותית היה מנשה.

התכונות של מנשה באו לידי ביטוי בכל שלב של חייו, כי הם היו טמונות בו.

מנשה חי בפתח תקוה להורים עולים מעירק, משפחה פשוטה ביותר, אנשי אמונה, תורה ומעש.

מנשה הלך ללמוד במדרשית נעם וגם שם נתגלתה אישיותו.

הרב יוגל זצ"ל אהב אותו מאד. (ואגב, מאז שנפצע היה בא לבקרו כל שנה ביום העצמאות).

באחת התקופות מנשה היה נרדם בשיעורי גמרא, הרב יוגל קרא לו ושאל אותו מה קרה.

ואז התברר שמנשה היה קם מוקדם בבקר לחלק עיתונים וכך לממן את לימודיו במדרשיה.

הרב יוגל מאד התרשם ומיד כתב צ'ק למדרשיה לזכות מנשה כדי שיפסיק בחלוקת העיתונים ויחזור ללימודו.

אותה אישיות התגלתה באותה עוצמה בצבא. התגייסנו ביחד ומאז היינו בקשר רצוף. בצבא מנשה היה דמות שכולם הקשיבו לו ומילה שלו הייתה נשמעת ומתקבלת. אישיותו הקרינה מעצם נוכחותו. היה למנשה כוח פיזי רב ויחד עם זה יכולת נפשית לעמוד בקשיים ללא מילה. פשוט מורם מכולנו ללא מילים מיותרות, ללא התבכיינות.

שאיפות גבוהות ומוכנות לעשות הכול ובגדול. מנשה נפצע אנושות במלחמת יום כיפור  בניסיון חילוץ מוצב בודפסט שבצפון התעלה. שני כדורים חדרו לראשו ובעצם נחשב היה למת.

חבר טוב אבנר חומרי, לא ויתר ובמסירות עצומה דילג עד למנשה, גרר אותו לאחור ויחד עם כמה חברים, על אלונקת רובים פינו אותו לאחור ומשם לבית החולים.

גם כאן התגלתה דמותו האדירה.

מנשה השתתק ביד ורגל, אך גרוע מכך-איבד את יכולת הדיבור ושכח לחלוטין לכתוב ולקרא.

מנשה לא מוותר והתחיל מההתחלה.

עד היום נמצאות בביתו המחברות המתחילות באות "א" וכו'.

מנשה למד לדבר כמו ילד קטן, למד לכתוב כמו בכתה א'.

אותה אישיות של ימי המדרשיה נתגלתה בעוצמתה אחרי הפציעה הקשה.

לאחר כמה שנים השתתקה גם רגלו השנייה ומנשה תיפקד עם יד אחת בלבד.

סוד קיומו התגלה בימי פציעתו הקשה. היו לו למנשה כמה משפטי מפתח עליהם היה חוזר באוזנינו כל פעם:

"לא לבדי"- האמין שהכול בידי הקב"ה.

"להודות לה' שאני חי", לשמוח!! היה מצווה עלינו בכל פעם.

דמותו של אברהם אבינו הייתה לנגד עיניו ותמיד השתמש בה – "כמו שאברהם עמד בניסיון - גם אני" - היה אומר לנו.

תמיד כשהיינו מתחילים לדבר עליו, היה מביט בנו ושותק, כשהיינו פונים אליו היה אומר "לא אני הנושא, אל תדברו עלי".

לבוא אל מנשה, זה היה לבוא ולקבל כוח. לקבל פרופורציות לחיים.

נשמה ענקית כלואה בגוף מרוסק והגוף לא מכניע את הרוח, פשוט כך. קשה לתאר את שנות הייסורים שעבר מנשה. 42 שנים, יום אחר יום, מאבק מתמשך. אישיות מלאת רוח, מלאת אידיאלים ואמונה.

מכוח זה התנהל כל חייו על כל מהמורותיהם. בלוויה של מנשה אמר אחד החברים- "הסתיים לנו פרק בחיים". ממש כך. מנשה היה חלק ממשפחותינו, חלק מחיינו, חלק מנשמתנו. 

לפני כחודשיים, ישב ליד מיטתו של מנשה מי שהיה מפקדו בסיירת יעקב כ"ץ ( כצהל'ה), וכשהוא פונה למנשה, שרק מתבונן, בלי יכולת לדבר, הוא מרגיש צורך לשיר לו "ממך אנו לומדים גבורה, ממך אנחנו לומדים אמונה".

מנהיגי חינוך יקרים מאד,

השבוע נלקח מאתנו גיבור ישראל. גבורת האמונה בחיים, בריבונו של עולם, באלוקי אברהם.

נתפלל לנסות לגעת מעט...