הטור הפעם מוקדש ליום הזיכרון לחללי צהל,
וידוי קטן - יום הזיכרון אצלי ואצל רבים אחרים הוא יום מקודש, איבדתי הרבה חברים במלחמת ההתשה , את מלחמת יום הכיפורים סיימתי בזעזוע עמוק, עמדתי ביום השני למלחמה 7.10.73 בשעה חמש אחה"צ בנפח ברמת הגולן , וראיתי את הטנקים הסורים שוטפים במורד, וחשבתי ....הלכה המדינה
הטור הפעם מוקדש לשני סיפורים אישיים יום הכיפורים 6.10.73 אני בבית, עדיין רווק קורא ספר על מלחמת ששת הימים, בסביבות השעה שתיים אחה"צ, עוברת ידיעה שהתחילה המלחמה
הראשון שגויס היה שלמה מצליח , בשעה חמש פקעה סבלנותי , ארזתי תרמיל ונסעתי לבסיס בגלילות , שרתי כסייר אויר בחיל המודיעין., שהגעתי לבסיס נשלחנו לרמה"ג , לנפח , במפקדת אוג' 36 .
יצאנו צפונה 3 סיירים בג'יפ. בצומת גן שמואל עמדה קצינה בלונדינית, יפיפייה , ניסתה לעצור טרמפ,..... הג'יפ עצר בחריקה , דקה ואנחנו ממשיכים בנסיעה., כטבעם של חיילים גם שלושתנו מיד מתחילים עם הקצינה , מיכאל מגדיל לעשות ואומר "קחי חצי דסקית - שניפגש אחרי המלחמה. תחזירי לי ,
נעמי שהיא בת גן שמואל אומרת , "תודה , יש לי כבר חצי דסקית"
סקרנותנו גוברת, ונעמי ממשיכה , היה לי חבר שנהרג , הוא היה בסיירת שקד .
אני נדרך ושואל ,,,,מי זה, אני הייתי בסיירת שקד"
ונעמי אומרת "צביקה רוזנצוויג מגן שמואל, , ואנחנו פותחים בשיחה על חברים משותפים מהיחידה . ונעמי מספרת לי שגם היא מגן שמואל
ובאותה נשימה מספרת לי שעכשיו החבר שלה הוא עמנואל, עמנואל בן ישי גם הוא מהיחידה
אני פחות מכיר את עמנואל, , משתרר שקט בג'יפ , בהמשך הדרך נעמי יורדת , ואנחנו מסכמים על פגישה ,,,,"בשש אחרי המלחמה" בגן שמואל
עוברים שבועיים , שבועיים קשים , עם הרבה כאב על חברים שנפלו ונפצעו, על איך כמעט הלכה לנו המדינה, על קרבות ואירועים והרבה חשבון נפש. שבת 20 לאוקטובר – תשע בבוקר, אני פוגש בשדה התעופה במחניים חבר, טייס אנפה (מסוק בל 205 והוא מספר לי שעמנואל בן ישי נהרג באבו רודס בהיתקלות עם מארב של קומנדו מיצרי.
מתי אני שואל .... בשבת לפני שבוע נשימתי נעתקת ,,,,,למההה אני זועק למה דווקא עמנואל שעה אחרי ,,,, עשר בבוקר ,,,, מגיעה לשדה נעמי עם צוותי כתבים זרים במסגרת עבודתה בדובר צהל, יפה , מחייכת אלי, חיבוק גדול ואומרת לי "קיבלתי הבוקר מכתב מעמנואל ,,,, הכל בסדר אצלו" ,,,, "נרגעתי" והיא מוסיפה
"ניפגש בשש אחרי המלחמה "אומרת והולכת
אני עמדתי נטוע במקומי - חנוק מבכי ולא יכולתי לספר לה את בשורת האיוב הזאת, עמנואל איננו המלחמה הסתיימה, שוחררתי אחרי חצי שנה בערב יום העצמאות, ולא היה לי את האומץ והכוח לנסוע לגן שמואל ולפגוש את נעמי עברו שנים , התחתנתי נולדו ילדי עברנו הרבה שנים , הפצעים הגלידו , אבל הפצע הזה, לא עזב אותי לפני כ- 20 שנה ביקש אותי אספי בני לבוא ולספר על מלחמת יום כיפור בכיתתו בגוונים,
תוך כדי הסיפור אומר אחד מילדי הכיתה ,,,, הבת של נעמי נמצאת כאן,
ומכאן למפגש מרתק וקשרים אמיצים הדרך הייתה קצרה שישי - שבת 3-4.8.1968 שבת לפני אחרונה לגיוס,
אני עושה שישי –שבת אצל חברה מאד טובה שלי במושבת כנרת .משפחה שורשית, משפחת חקלאים , נטועה היטב באדמת המושבה כנרת.. אני מכיר את משפחת כבשנה ,כבר ארבע שנים, מאז שנעמי ביתם ואני לומדים יחד בכפר הירוק.
לנעמי יש שני אחים . יוסי חייל בסיירת שקד שמשכנע אותי להתגייס ליחידה, אז לא היו גיבושים, ימי סיירות.
אז חבר הביא חבר, ודרכו הגעתי ליחידה.
אורי שירת בסיירת צנחנים, יחידה מצטיינת בני עצמה.
בקיצור ערב שישי, אוכל טוב, צחוקים וסיפורים , ובעיקר עצות טובות לקראת שלוש השנים הבאות .
שנתי נדדה אותו הלילה, הגיוס נהייה מאד, מאד מוחשי, הפחד לא לאכזב, קשה ומציק .
בשבת בבוקר בשש , אני יוצא החוצה , לחצר. כל הבית ישן, כל החצר טבולה בים של שקט. אני מבחין בשרה ,אם המשפחה משקה בצינור את הגינה.
אני ניגש ושואל "תגידי שרה, יש לך שני בנים ביחידות קרביות, את לא פוחדת"
שרה עונה לי ,,,,מיד , מבלי להרהר ולערער ..."מדינת ישראל זקוקה לחיילים אמיצים, אני נותנת את חלקי הצנוע"
ביום ראשון 11.8.1968 התגייסתי ליחידה שוחררתי אחרי שלוש שנים
חמש שנים וקצת אחרי בשישי לאוקטובר פרצה המלחמה הקשה ביותר, בסיומה שמעתי על נפילתו של אורי בסיני,
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
