חג שמח למשפחת שקד.
לזכרם מאמר לפרסום.
פצי
בורות וחוסר הבנה ברזי המקצוע הצבאי
המקור לכאוס במלחמת יום כיפור.
שעתיים לפני צליחת התעלה במלחמת יום כיפור, ביקש ממני מג"ד שריון להשאיל סייר מכוח "רומאי" (שכלל מפקדים, בעברם מסיירת שקד), לסייע למ"פ לנווט פלוגת טנקים במשימתה לנוע על ציר "עכביש" שהיה סלול ומזופת ככביש לכל דבר. כדי לאבטח כוחות מחטיבת הצנחנים,עדי הגעתם לאזור הצליחה.
ללא מאמץ ניווט סרן יהושע כץ הי"ד את הפלוגה עד לתעלה. שלאחר מכן נודבה הישר אל התופת בצומת "לקסיקון/טרטור, שם נפגעו רוב הטנקים בהם טנק המ"פ, וכץ הגיבור נהרג.
משהסתיימה המלחמה שאלתי (את עצמי) יום אחר יום, מדוע בעצם נדרש סייר להובלת מ"פ טנקים על כביש סלול שהוחזק בידי צה"ל מעל לשש שנים. אלא מאי, רק לאחר שעברתי הסבה לשריון, ופקדתי על גדודים, חטיבה, ואוגדה – הכרתי את צה"ל היבשתי במיטב. מה שאפשר לי כתא"ל "להרים את השמיכה" מעל ביצועי צה"ל - כדי להבין את הסיבות לכאוס שהתחולל בה.
משזיהיתי את ליקויי המלחמה, התברר כי כולם ללא יוצא מהכלל – הופיעו "במלחמת "קדש" ובמלחמת "ששת הימים". לא כל שכן במבצע "כרמה" תשעה חודשים אחריה, שבו כשלו שתי חטיבות עילית ( חט' 35 ו חט' 7) שלא ביצעו את משימתם – וגם זאת במחיר כבד של דמים ודם.
מה שהעיד באופן ברור כי צה"ל, התעלם לחלוטין מהפקתם של רוב רובם של לקחי המלחמות. בעוד אלה שהוכרו כלקחים, הייתה הפקתם חובבנית עד מאד. למשל:
נקבע אחרי "ששת הימים" לשדרג את האוגדה המשימתית (מפקדה המאגדת חטיבות מסד"כ), לאוגדה קבועה – משמע, כזו שכל יחידותיה אורגניות.
בפועל, כבר בתחילת המלחמה פורקו האוגדות הקבועות, והורכבו מחדש מכל הבא ליד. כלומר: כל ההשקעות הרבות במעבר מהאוגדה המשימתית לקבועה נגוזו, ואתם גם תכנוני המטכ"ל שהתבססו עליהם.
אם לא די היה בהתעלמות מהפקת לקחי המלחמות, הסתבר כי הפיקוד הבכיר שכח להתכונן להגנת סיני ורמה"ג. אומנם התקיימו משחקי מלחמה בדרגי המטה הכללי, אך חובבי ציון לא ראו צורך בהסבת המסקנות לפקודות ולהורדתם לעוצבות, כולל תרגילים להשרשתם, סיורי מפקדים, וניצול מכשולי טבע ושטחים שולטים.
כך שבלית אלה (רשימה חלקית): הופקרו לוחמים במעוזים, נוצק המסד לכישלון המחפיר של התקפת הנגד של אוגדת ברן ב 8 באוקטובר, כיבוש העיר סואץ כשל, לרבות הקטל המיותר בכיבוש החרמון בידי חטיבת גולני.
והרי די בזה כדי להפנים כי משכחה/ ואו התעלמות להכנת צה"ל להגנה, ובהפניית עורף להפקת לקחי מלחמת "ששת הימים" (לרבות לקחים שהומחשו גם במבצע כרמה") – נוצק הפתח לכאוס במלחמת יום כיפור.
היות ועל פי אמות מידה בסיסיות אמור צבא מיומן, להיערך על פי "כוונות ויכולת האויב". ומאחר ואת היכולת (הכנות לצליחת התעלה, ואימוני הסורים) ראינו בעין, בעוד כוונות המלחמה ( כמלחמה מוגבלת להפשרת הקיפאון המדיני), נשמעו מפי הסוס ממש, קרי נשיא מצריים - ונוכח החובבנות השלטת בצה"ל, יכול כל אזרח, לא כל שכן הקצונה הבכירה, האקדמיה והתקשורת, להגיע למסקנה: כי צה"ל הפתיע את עצמו במו ידיו, משמעמד על חוסר מוכנותו למלחמה בכלל, ובפרט נוכח אפסות מוכנותו לניהול הגנה.
העובדה כי כשלים אלה חזרו על עצמם במלחמת "שלום הגליל", וביתר חומרה גם במלחמת "לבנון השנייה", מחייבת להעלים את "הקונספציה הלאומית" בייחוס הכאוס: לכשל המודיעין, לאמינותו של אשרף מרואן, ולקונספציה - ולו רק משום שהשרשתה, מעתיקה את דעת הציבור מחובבנותו של צה"ל דאז, וביתר שאת גם היום, מבוא מסוכן להישנות הכאוס במלחמה הבאה.
אמציה חן ( פצי), תא"ל מיל.
|
