תמונות באלבום מתוך מסע בארץ ישראל שלי.
1) קלמרים, התבוללות, ואהבת ארץ ישראל.
בעידן של פעם, שנה לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, לא היה לי ולחברי בכתה א' - אמצעי מהנה כל כך, כמו הקלמר. מין תיבה מלבנית שלה שתי קומות - דלתו העליונה הייתה מעותרת בציורים מארץ ישראל ובהם: מגדל דוד, קבר רחל, ומערת המכפלה. משהזזת ימינה ואו שמאלה את חלקו העליון, נחשפה הקומה התחתית על תכולתה.
למרות האהבה לאותם מקומות שנחשפו לעיננו מדי יום ביומו, הסכנו לאחר מלחמת העצמאות כי אותם אתרים לא יעמדו לידינו. מה שכמובן התהפך ועוד איך, בעקבות הכרעת הירדני במלחמת "ששת הימים".
בהרף שרתה בקרבנו שמחה שכמותה לא ידענו - עד שבא המהפך הפוליטי ב 1977 בעקבותיו הפכו אתרי ילדותינו למוקצים - ודווקא אצל רוב רובם של בני ההתיישבות העובדת. מסתבר כי השיקול הפוליטי היה והנו בבחינת "ערך על", פי כמה וכמה חשוב - מערכם ומשמעותם של נכסי העם היהודי לדורותיו.
 
2) כיצד נעלם הצבא "של כולנו".
בתקופת המנדט הבריטי וביתר שאת לאחר מלחמת העצמאות, פיתח הממסד את תרבות ההקרבה ("טוב למות בעד ארצנו"), ובתואם את תרבות השכול וההנצחה. לכדי כך שכבני הנוער בלענו את עלילות יחידה 101 ופעולות התגמול. עילה לכל אחד מאתנו להתנדב לצנחנים, לכדי כך שאיש מבני דורי לפחות בפרהסיה, לא היה מעלה אפילו בלחש אפשרות אחרת. אכן אלה היו פני הדברים לאחר מלחמת "קדש" ולרוח ששררה לפני מלחמת "ששת הימים", שכידוע לאחריה התעצמה לממדי ענק. בזכותה שמרנו על צלם בני אנוש, משנדרשנו לעמוד בהתשה המטומטמת. עם אותה רוח נפלנו בעל כורחנו למלחמת יום כיפור, ובזכותה התחולל המהפך, מבלימה, לצליחת תעלת סואץ בואכה 101 ק"מ מקהיר הבירה, ולכיבוש המובלעת בסוריה. אלא שלאחר שנים בא המהפך הפוליטי, אחריו יצא צה"ל ל"מלחמת שלום הגליל" - ומדינת ישראל שבמשך שנים חשפה כאמצעי מרתיע את אחדותה, הפעם במו ידיה גרסה כלפי עם ועולם - את אותה אחדות לאבק דק.
 
3) זילות הנופלים.
במדינה מתוקנת אמורים ימי הזיכרון, לכבד את זכר הנופלים במערכות ישראל, ולא בכדי. כי הרי אלה במותם ציוו  לנו את החיים, כל שכן כאשר אין קושי לממש את אותו צו מוסרי - שכולו לימוד ואתור סיבות הנפילה, הגדרתה  והפקתה כלקח - כדי לשמר אותנו החיים.
אין ספק בכנות המומחשת ליד קברו של חבר לנשק, כמו צפייה במשדר על "זה שנפל", מה שגורם לרובינו החסרת פעימת לב, לריקון ללא שליטה של שק הדמעות, ולעיתים להרף מתקצרת הנשימה. אלא שאותה הזדהות המקננת בקביעות בכל שעה ויום במשפחות השכול. אצלנו למרות שהצער כולו אמיתי ומכאיב, גם אם לא נודה, נחזית התייחסותנו לנופלים כאל מוצר מתכלה - פועל הסכמתנו לתופעה הבזויה והכואבת - בהישנותם של לקחי מלחמה שהסתימה במלחמה שבאה אחריה, במהופך מצוואתם של אלה "שבמותם ציוו לנו את החיים".
 
4) אשליית המקצוענות.
כזאטוט לעת מלחמת העצמאות, ראיתי את לוחמי תש"ח ובעיקר את הפיקוד הבכיר כבני אלים, ככאלה שבמצוות השכינה ירדו כדי לקומם "בית שלישי". כך שלדידי ומן הסתם גם אצל בני דורי, שכנה התחושה כי מערכת הביטחון, מנוהלת בידי ברי סמכא מהמדרגה הראשונה - הנחה שהחזיקה מים ועוד איך החזיקה, למרות "כרמה", "ההתשה" ובכלל.
לכן במבט לאחור קשה להבין כיצד נשואי הערצתנו מלובשי המדים  בסדיר קבע ובמילואים, התעלמו מהתופעה שהצטיירה כהפקרת ההכנות במכלול יחידות היבשה לקראת מלחמת "ששת הימים". כל שכן כאשר בתחילתה של "ההמתנה" בת שבועיים, נחשפה חולשת הגיסות, שהפכה  למאיץ באימון מרוכז. שהרי אלמלא אימונים אלה, לא נתן היה לקזז את נזקי "ההכנה שלא הייתה".
אלא שגם המעט הזה רובו הושקע בגייסות, לעומת אפס תרגול של המטכ"ל עצמו. לא פלא משפרצה המלחמה המחיש המטה הכללי את חוסר מיומנותו שנחזה כאובדן שליטה בגייסות. לכדי כך שהכוחות בשדות הקרב הם ולא המטכ"ל, קבעו ברגליהם את יעדי המלחמה.
לא פלא שבגין החובבנות השלטת, כבר לאחר הניצחון המזהיר במלחמה, עיני טובי העם טחו מכדי ולהבין את שהתחולל ב"מבצע  כרמה", כל שכן לא היה לאף אחד האומץ להצביע ואו לשאול, לפשר הופעתם של אותם קלקולים שאפיינו את המלחמה שזה עתה הסתיימה.
מאותה סיבה של חוסר ידע ואו שמא נאמנות לממסד, אולץ צה"ל הנייד והמשוריין, לנהל "מלחמת חפירות" ארוכה שוחקת ומזיקה, שזכתה בצדק לתואר "מלחמת ההתשה".
ואם לא היה די בגילויים של חוסר הבנה בסיסי בתורת המלחמה, התמקדה הכשרת הכוחות (לפחות בסיני) אך ורק כנגד פשיטות קומנדו, במקום להכשיר את אלה לניהול הגנה כנגד מצרים סוריה וירדן כאחד. או אז פרצה מלחמת יוה"כ, ואתה התפוגגו הערכות לגיבורי ילדותי ולמקצוענותם הצבאית, שעד אז כך הבנתי בדיעבד - עיקר יוקרתם התאפשרה בזכות תעמולה יעילה מבית, ומחולשת האויב - עד שהתעשת, והפיק נכונה את לקחיו.
 
5) נוסטלגיה לימי "הישוב המאורגן" - איננה מדיניות.
יש די והותר אפילו ברדיוס קצר, כדי להבחין כיצד המשק המאורגן שהיה כצוק איתן, נעלם מבלי להשאיר סימן של ממש. ביניהם, המשק הקואופרטיבי, התנועה הקיבוצית, סולל בונה, בנק הפועלים, קופת חולים, המשביר המרכזי ומה לא, שעל פיהם לא זז דבר בישראל של פעם. קריסתם של אלה באה כתוצאה מניהול חובבני שהביא לפשיטת רגל, ולהעברתם לבעלות פרטית.
בהעדר חוט שדרה כלכלי, לא פלא כי לאחר אובדן השלטון שללה מפלגת העבודה את תפיסת הביטחון, שאותה ניסחה ומימשה בשלוש מלחמות.
הגם שלמנהיגיה לא יסולח לאחר שביצעו ניסוי מדיני להסדר שלום, ללא תכנון, מבלי להכין את מערכות הביטחון לשם הרתעת הפרטנר, לרבות היעדרותם של מערכות ביקורת ובקרה. מה שחייב ועדין מחייב את אזרחי ישראל, בתשלומי עתק של דמים ודם.
על כן הייתי מציע לבכירי העבודה, במקום לעשות יותר מאותו דבר - לחזור לתוואי הגשמת הציונות. כדי להתמקד בסיכולם של שני חסמים המונעים מימוש אמיתי של המשטר הדמוקרטי: בראשונה, להשריש בממסד הציבורי, את האחריות אישית כדבר שבשגרה. מעשה שיעמיד את האזרח כריבון, ומנגד, במקום לתפקד כשליט מנוכר, יהפוך הממסד למשרת ציבור של ממש.
בשנייה, לשדרג את צה"ל לצבא אחוד ומיומן, כזה שישלש את תפוקת הביטחון - ובד בבד יאפשר להפנות חלק מתקציבו הנוכחי, לחינוך ולסגירת פערים בחברה. 
 
אמציה חן (פצי)
 
 
לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט