לאחר שהוכרעו וגורשו מסיני במלחמת ששת הימים, יכלו המצרים לפתוח במלחמת ההתשה. וזאת בזכות העובדה שצה"ל פעל בטמטום ופרס את כוחותיו בצמוד לתעלת סואץ. פריסת המוצבים בטווח של כ=200 מטר מהאויב המצרי אפשרה לו - למרות תבוסתו הקשה זמן קצר לפני כן - להילחם בצה"ל כשווה מול שווה. וזאת בזכות המרחק המזערי בין הכוחות, שאפשר לאויב להביא לידי ביטוי - וביעילות - מסה של כלי נשק טקטיים (רובים, מקלעים, מרגמות 82 מ"מ ו=RPG) בלי לחשוש מכיבושים ישראליים נוספים.
שיא הטמטום שייך ללא צל של ספק להקמתם של שלושה מוצבים מצפון לעיר קנטרה. משום שכל השטח ממזרח ומצפון למוצבים היה ביצה אחת גדולה, למעט דרך עפר שנסללה לאורכה של תעלת סואץ. מהר משנתן הפכו המוצבים מטרה אטרקטיבית בעבור המצרים, וצה"ל השקיע מאמץ אדיר כדי לשמר אותם. מדי יום יצאנו לעת שחר לפתיחת הציר, ובעקבותיו שיירת כלי רכב שהובילה מזון, תחמושת, חלפים וכוח אדם לתגבור כוחותינו המותשים. בעקבות פעילות המצרים, שכללה ירי יום=יומי כבד של אש נק"ל ושל אש ארטילרית בליווי פשיטות ואף פיצוץ אונייה בנמל אילת, הוחלט לצלוח את התעלה ולבצע פשיטה אלימה כדי להרתיע את המצרים. מטרה משנית של המבצע הייתה לרכוש ניסיון בצליחת מכשול מים.לאחר איסוף מודיעין הוחלט שהצליחה תבוצע בין הקילומטר ה=28 לקילומטר ה=30 מדרום לפורט=סעיד - אזור שבו היו למצרים עמדות חפורות שהתנשאו מעל לגדת התעלה. בעורפן של העמדות המצריות עבר כביש סלול ומישורי (שנודע בשם כביש האו"ם) ברוחב של ארבעה מטרים, ובצדו השני תעלת המים המתוקים.
בהתאם לפריסת הכוח המצרי ולתנאי השטח גובשה התוכנית המבצעית. עיקרה של זו היה ששני כוחות (16 לוחמים בכל כוח) יצלחו את התעלה בו=זמנית ובחשאי בשחייה ובאמצעות כבל. הכוח הצפוני - בפיקודי - יועד לצלוח בק"מ ה=28, והכוח הדרומי, בפיקודו של יואב לוי=גולן (לימים אל"ם) - בקילומטר ה=30. לאחר השלמת הצליחה אמור היה כל כוח צולח להתפצל לשני כוחות משנה בני שמונה חיילים כל אחד. לנוע צפונה ודרומה – במטרה להיתקל בכוחות אויב, ולהשמידם.
ההכנות של סיירת שקד כללו תרגולים רבים על מודל וכן שיתוף פעולה עם לוחמי הקומנדו הימי. לשם השלמת ההכנות יצאנו יומיים לפני יום ה=ע' לאזור שבו תוכננה הצליחה כדי להשקיף על השטח ולהכיר את שגרת יומם של המצרים.
בחצות הליל ובטרם ירידה לציר, נפגשתי עם אלוף הפיקוד (אריאל שרון), שהמתין כדי לברך ומן הסתם גם לשם תדרוך אחרון. "פצי, בצע את משימתך כהלכה, ובעיקר ללא נפגעים", אמר האלוף. ההנחיה הזאת לא הרפתה ממני וגרמה לי "לשבור את הראש" כיצד לתרגם אותה בשטח. הרי כל בר דעת יכול היה להבין את הקושי העצום שהיה כרוך בהוצאתה אל הפועל. והרי הוטל עלינו לצלוח את התעלה מול עיני המצרים,לטפס על הגדה המערבית ואחר כך לנוע על כביש מישורי ללא מחסה נוכח אויב מחופר, להיתקל בו ולגרום לו אבדות. משמע, כי כל אחד מהשלבים האלה היה עתיר סיכונים - לא כל שכן השילוב של כולם ביחד.
והנה, ממש סמוך לצליחה, נזכרתי במעלליו של סרן ירמי בורדנוב ז"ל, שנפל בפעולת קלקיליה, ערב "מבצע קדש".
בין פעולות התגמול שבהן השתתף נזכרתי בפעולת חדירה שקטה לרצועת עזה, שמטרתה הייתה לאסוף מודיעין. ליד הכפר אל=בורג' התגלה הכוח, אך הצליח לנתק מגע ולבצע את משימתו בזכות שיחה נינוחה שניהל ירמי ז"ל עם המצרי שגילה אותם. לדידי היה בכך ביטוי לאומץ לב בלתי רגיל ופתרון מבריק לביצוע המשימה. מה שגרם לי לומר את המשפט הבא בסיום התדריך לפני הירידה למים: "איש לא יוזם דיבור וירי - חוץ ממני".
לבוש חליפת צלילה ירדתי למים ובעזרת כבל שנמתח בין גדות התעלה עליתי לגדה המערבית. שם סרקתי בעזרת "משקפת אור כוכבים" את השטח וזיהיתי עמדת אויב ובה שלושה חיילים מצרים. ובעוד חייליי צולחים את מכשול המים בחושך מצרים תרתי משמע - ובקור מקפיא (היה זה אמצע מרס) גיששתי באפלה וחתכתי כבל טלפון שהוביל לעמדת המצרים. לאחר שעלה אחרון הלוחמים לגדה, לחשתי תדריך אחרון, הצבעתי על מיקום האויב והתחלנו לנוע.
כוח אחד בן שמונה לוחמים, שעליו אני פיקדתי, נע צפונה, ואילו סרן משה אברהמי (שנפצע אנושות שלושה חודשים מאוחר יותר, בפשיטה נוספת מעבר לתעלה, שזכתה לשם הקוד "מבצע ויקטוריה") נע בראש אנשיו דרומה.
50 המטרים הראשונים בוצעה תוכנית הפעולה כמעט בשלמותה, אך לאחר מכן זרמה הפעולה באפיק בלתי מתוכנן ובלתי צפוי. הכוח בפיקודו של יואב ז"ל, שפעל כשני ק"מ מדרום לנו, נתקל מייד עם תחילת תנועתו באש האויב, לרבות פצצות תאורה שהרים לאוויר. הדי הירי ואור הפצצות משכו את עיניה של חוליית האויב שהייתה צפונית לכוח שלי, וכשהפנו את מבטם דרומה ראו על רקע פצצות התאורה קבוצת חיילים ההולכת לקראתם.
"מין הדא?" קראו לעברי המצרים, ואני, טעון במורשת ירמי ז"ל, אך בור בשפה הערבית, עניתי במעט המילים אותם רכשתי מחברינו הגששים: "אנא סאלח, ואנא מן גייש" ועוד קשקושים סתמיים שנאמרו בביטחון, שכנראה הספיק כדי לשכנע את המצרים שאנחנו מכוחותיהם. וכך, תחת חסות המלל כערפל קרב סמיך, התמדנו בהליכה עד לטווח שאפשר קשר עין ופתחנו באש שהרגה את שלושת החיילים המצרים. לאחר ספירת חללי האויב לקחנו מקלע "גוריאנוב" וירדנו דרומה אל נקודת החזרה, שם פגשנו את משה ( מוסה ) אברהמי ואת אנשיו שהצליחו להרוג כארבעה חיילי אויב. ומשם ללא שריטה וגאים על הפעולה המושלמת, ירדנו למים וחזרנו לגדה המזרחית ומשם הביתה (לבלוזה).
למרבה הצער, התפתח המבצע בגזרה הדרומית באופן שונה לחלוטין. יואב, שלא הצטייד באמצעים לראיית לילה (שרק החלו להיכנס אז ליחידות המיוחדות), נתקל באויב כבר בתחילת תנועתו, ושישה מאנשיו (ויואב בראשם) נפגעו כבר במטח האש הראשון. השמינייה הדרומית בפיקודו של דני אנקר חזרה, ושיתקה את אש המצרים ופינתה את הכוח כולו (לרבות 2 הרוגים ושישה פצועים ) בחזרה לשטחנו. הסתבר כי מי שהושפע יותר מכל מהמכה שספג הכוח הדרומי, היה רב אלוף חיים בר לב ז"ל. את זאת למדתי במהלך התחקיר שלאחר הקרב, וגם התאפשר לי לזהות את הפער בין ההלכה הצבאית למעשה עצמו. וזאת כאשר הצגתי את מהלכי הקרב בהדגשת השיחה שאפשרה את ביצוע המשימה, – גאה על ביצוע המשימה בשלמות, קוטע ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל את דברי ואומר
" פצי, זאת התנהגות חסרת אחריות, היית צריך לתת מכת אש ולברוח"!!!.
הפוך מהמשימה שקבלתי, לצלוח להיתקל ולהשמיד את הכוח המצרי על גדת התעלה.
כעבור שלושה חודשים צלחנו את תעלת סואץ בשנית ("מבצע ויקטוריה", יוני 1970) שם טיהרנו שטח של כשני קמ"ר, ובכך הנחנו את תו"ל הצליחה כמסד למפנה במלחמת יום הכיפורים.
הלקחים:
נקודת התורפה של האויב נמצאת בעורפו בזכות ערפל המלחמה – שהוא שווה ערך לחומת בטון. לכן בזכות חסינותה מכדורי תותח וגם רובה, ומשום המסתור שמעניק ערפל המלחמה, יכול התוקף להגיע ללא פגע בסמוך לאויב ולהשמידו.
מורשת קרב שנחקרה ואומתה היא מתנת הנופלים "שבמותם ציוו לנו את החיים " משמע, עלינו החובה לחקור ולהפיק את לקחי נפילתם במיטב האפשרי.
