שלום לכל העושים במלאכה
ובמיוחד לארם, המ"כ שנרדם על פרוסה מרוחה בריבה
למשך די הרבה זמן ניתקתי את עצמי מהזכרונות והיתה בי איזה רתיעה מלהיכנס לאתר. חששתי מן הרשימה של חברינו שאינם. אבל לפני שבוע וממש בלי להתכוון פגשתי את אשר זעירא שהדריך קצת את טירוני מאי 71. לא הייתי מכיר אותו, אבל להפתעתי האיש-אגדה זיהה אותי ובשמי הפרטי דווקא. מרחנו קצת זכרונות משותפים ומובן ששמו של קוגמן עלה. ואיך אפשר בלעדיו? לא רק בגלל ה"פרה משתינה ברוח", אלא גם בגלל הסיפור האישי שלי איתו. זה היה יום שישי שלישי או רביעי בצבא, והטירונים מסודרים לפני יציאה הביתה ממשמר הנגב. קוגמן ניגש אלי, והביט בי מלמטה למעלה במבט חודר ובוחן. אחרי כמה שניות פינה קצת גבות לטובת המצח ואמר לי בקולו המאנפף: "קינן! אתה חושב שאתה יפה, אבל אם אני קוף, אתה 20000 שנה לפני"! חבורת טירונים התגלגלה שם מצחוק, ובטח שגם אני. מאיפה זה בא לו? למה? לא יודע. כשהזכרתי את האירוע לזעירא הוא אמר - כנס לאתר. יש שם סיפור על קוגמן איש המרגמה
נכנסתי. קראתי את הסיפור, ואז עברתי לדף של חברינו שאינם. כל שם כואב, ובייחוד שמכירים את האיש. יואל שיין כאב לי מאד ואז ראיתי את השם אבנר אריאלי. כמו אגרוף בראש. איך? למה? מתי? אריאלי היה בשבילי סמל של כל הדברים שסיפרו לנו כשהתגייסנו. אהבתי אותו וזכרתי בגעגועים. רציתי לפגוש אותו ולהיזכר בשבת ההיא, בתחילת הטירונות, שהציע לי להישאר כדי לצאת לטיול קומנדקרים בסיני. נשארתי. ביום שישי אחה"צ אריאלי ואני נסענו דרומה, לסיני, להשלמות ציוד לטובת הפלוגה. לוחות פח גלי, ארגזי תחמושת, ואם אני זוכר טוב - גם פקפק שתרם לנו איזה גדוד שריון. ועוד מכל טוב - כמה שהיה מקום בקומנדקר. הרגשתי שותף לשיפור עתידה של הפלוגה וחיזוק בטחון האומה. לא פחות
אז לזכרו של האיש היקר הזה, העליתי את הסיפור הלא חשוב הזה
יהי זכרו וזכר כולם ברוך
הרבה בריאות לכולנו מקינן
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
