הגיבור הפרטי שלי

כל אחד מאמץ לעצמו במהלך שירותו הצבאי דמות לחיקוי או להערצה. כמו הרבה אחרים גם אני נדבקתי באחד כזה.

למעשה, מעולם לא היתה לי היכרות אישית, 'צמודה' עם הגיבור שלי, אבל במהלך השירות הצבאי היתה התנהלות מקבילה בה יצא לי לפגוש, לשמוע ולראות דברים שגרמו לי להעריץ את האיש.

ההיכרות הראשונה היתה במהלך מסע מאשדוד למחנה הפליטים נוצראת (עזה) על חוף הים. לרענון הזיכרון, זה היה שלושה שבועות מתחילת הטירונות, בגמר שיעורי נק"ל. קבוצה של אנשים (חילים) מותשים ללא שעות שינה, ללא כושר גופני (כצפוי, לאחר שלושה שבועות בלבד של טירונות) ... לפני היציאה עוד 'הספקנו' לצאת לקד"ר עם 'חגור פילים' ("שיהיה, למה לא?!")...

במהלך ההליכה, לקראת השליש האחרון של המסע, הטור נעצר לעתים תכופות, כשמפה לאוזן מועבר שיש מישהו שמתעלף, מעירים אותו ממשיכים. לא הבנתי למה לא מעלים אותו על הנ"נ. דווח שהבחור מסרב לנ"נ, מסרב שיקחו ממנו את הנשק והחגור כדי להקל עליו הוא בשלו – ממשיך ומתעלף.

בסיום המסע, בסיכום, אמר המפקד שהיתה הליכה סבירה ושיש גבר אחד בכל החבורה שהוא חייב לציין וזהו : ראובן שפורן.... מי? שפורן? מי זה? איך הוא נראה? צריך להבין, הוא היה במחלקה השנייה ולא בדיוק יש זמן בשלושה שבועות למפגשים חברתיים – ועוד אם אתה לא מהמוחצנים והרעשניים אז בכלל – לא יודעים מי אתה.

מאותו מסע התגלה לי בחור שבחיצוניות שלו הוא האנטי-תזה של גיבור קלאסי, אבל בפנימיות שלו הוא בכמה רמות מכל מה שהכרתי. בפלוגה היו חמישה דתיים. היה קשה מאוד להתמיד בשמירה על מנהגי הבית והמסורת (תפילות וכו') כשאתה 'מת' לישון בכל רגע וכל דקה אפשרית. שפורן היה היחיד שהתמיד ולא ויתר, ודבק בעקרונות הדת ובאדיקות. במהלך אחד הערבים אסרו עלינו להתאמן מחוץ למחנה שהיה בשולי מחנה הפליטים, ומאחר ולא היתה תוכנית חלופית כדי למנוע שינה מאיתנו החליטו על 'קומזיץ'. בערב כזה כל אחד אומר את אשר על לבו, כולל דיבורים לא 'צחים' ובדיחות גסות. במהלך הערב שמנו לב ששפורן יושב במעגל החיצוני ואצבעותיו בתוך אוזניו. המפקד שאל אותו למה. הוא ענה שקשה לו לשמוע סוג דיבור כזה. לא בא בטענות, לא התלונן – פשוט התאים את עצמו לסביבה, בדרכו שלו. המפקד הבין זאת ואמר לו – טוב, אתה יכול ללכת לאוהל לישון !!! (מצרך יקר המציאות). שפורן אמר "לא" וישב כך עד סוף הערב. הוא לא ניצל את המצב, למרות שהאעירוכע לא תאם את החינוך שקיבל. יום אחרי יוןם למדנו להכיר את האיש השקט, הצנוע והעושה את עבודתו בחרדת קודש. שפורן נהפך ל- 'אחד מהחבר'ה' ואמצנו אותו כאחד משלנו למרות השוני ביננו.

הפעם הבאה שפגשתי את שפורן היתה בקורס מ"כים. עשינו שלושה ימים ושלושה לילות ניווטים אינטנסיביים תחת המטריה של הנח"ל ב- 906. לפני היציאה של הלילה האחרון נערך מסדר חיילים. שפורן גם הוא היה שם והוא הראה שהסוליה שלו (של נעלי הקרפ שהיו אז, למי שלו זוכר) התנתקה מהגפה, כך שהוא בעצם הלך יחף. כמובן שנאמר לו שהוא לא יוצא, אבל הוא הראה למפקד שיש מישהו שקיבל שחרור והוא נועל אותו מספר נעל ושהוא יקח את הנעליים ממנו וימשיך במסע ניווט. אמרנו לו – "יש לך מספיק הזדמנויות לא לצאת". הוא התעקש שהוא ממשיך. בהזדמנות נוספות לאחר מכן פגשת אות באוטובוס בחיפה. אינני זוכר מה עשינו שם. שאלתי אותו על כל מני חברה מהמחזור, שמעתי שיש בעיות, קורים דברים... אמר לי "אני לא מוציא לשון הרע", בקיצור – ענייני רכילות לא מעניינים אותו.

אלו היו נורמות ההתנהגות של שפורן, איש נעים הליכות - יוצא מן הכלל אך לא יוצא דופן: אחד מהחבר'ה, אהוב ונאהב, בצורת ההתנהלות שלו, בנעימות היום יומית שלו...

ביום ששמעתי שהוא נהרג לא הייתי ביחידה וכל הגוף שלי קיבל צמרמורת. עד היום שפורן היה אני זוכר אותו כמי שמותו שגרם לי לעצב ולתחושת כאב, אובדן, של אחד האנשים שקשה למצוא כמותם.

• • נתתי לדני טלית, בן המחזור שלי, לקרוא את הדברים. דני אמר לי שיש עוד כל כך הרבה דברים לומר עליו וסיפורים לכתוב. אני יודע שיש עוד לספר, כאן כתבתי רק דברים שלהם הייתי עד ונוכח. אני מזמין חברים נוספים שיספרו ויוסיפו עוד על האיש המופלא הזה.

 

חבר ומעריץ

יהושוע (שוקי) סטריקובסקי (שורק).