בשבת בבוקר בשיא החורף, ו' שבט תשל"ב – 22/01/72, התארגנו ליציאה לפעילות שוטפת מסכלת בעזה.
מקום הפעילות : צפון רצועת עזה – בית להי'ה.
מטרת היציאה: שוטטות לא מוגדרת בשטח מוגדר.
הכוונה : ללכוד מחבלים ו/או חיסולם.
אופן הביצוע: תנועה שקטה של צוות קטן בשטח מוגדר, התאקלמות והטמעות במרחב הפתוח או הבנוי, תוך תנועה אקראית לא מתוכננת המדמה תנועת מחבל כדי להפתיעו.
כח אדם וציוד: הצוות כלל, ראובן שפורן ז"ל מפקד החוליה, מהמוקה[1] ואנוכי – נגר יוסף. עם מינימום ציוד, אפוד חלקי, משוחררים מכובע פלדה ומאפוד מגן, חמושים בנשק אישי קל עם ארבע מחסניות מימיה ומכשיר קשר – מ"ק 10.
משך הפעילות : בד"כ 12שעות רצופות בשטח, פעמים יותר, בפעילות זו התכנון שש שעות.
שעת היציאה : סמוך לעלות השחר, בערך 05:30.
משך הפעילות באותה שבת קוצר לשש שעות כדי שראובן ז"ל יוכל לחזור ולהתפלל מנחה, ולקיים מצוות סעודה שלישית של שבת.
עד כמה שזכרוני מגיע ראובן הספיק לומר את ברכות השחר ולהתפלל שחרית מקוצרת בלבד, תוך שמהמוקה ואנכי מארגנים את הציוד.
ההתארגנות נעשתה תחת לחץ זמנים שלא הותיר לראובן ז"ל זמן לקידוש ולפת של שחרית – סעודה שניה של שבת. וכיון שההלכה לא מתירה לטעום כלום לפני הקידוש יצאנו לשטח במהירות אל תוך זרזיפי הגשם הטורדניים והבוקר הקפוא בלי שראובן ז"ל יחמם גרונו אפילו בלגימה קלה מהתה החם שעל הכיריים.
כדי לקיים מצוות הקידוש בשחרית וכדי לא להיות בפעילות של הליכה בשטח במשך כמה שעות ללא שתייה ואכילה ראובן ז"ל הכניס לפאוצ' האחורי הרחב חלה שלמה. ותוך כדי שהוא מכניס את החלה לפאוצ' התלבט ראובן ז"ל יחד איתי, האם בנשיאת החלה מחלל את השבת ועובר על איסור של טלטול החלה במקום שאין ערוב,[2] שהרי חכמים התירו לטלטל רק כלי נשק ואביזרים הנחוצים לעצם הפעילות. ואם הטלטול אסור איך יקדש על הלחם האסור בטלטול. כלומר, אפשר לערוך קידוש על לחם במקום שאין יין ובכך מקיים מצוות קידוש שחרית ויכול לאחר מכן לקיים מצוות סעודה שניה של שבת על ידי אכילה ושתייה, במקרה זה מצוות האכילה תהיה בהמשך אכילת ההלה, ושתייה מן המימיה. המסקנה היתה שמותר לקחת את החלה עימו כיון שהחלה מהווה חלק מיכולתו של הלוחם לתפקד, לכן אפשר לערוך קידוש על החלה ולקיים מצוות סעודה שניה בשטח.
באותה שעה אמרתי לעצמי - זו השאלה בה מתלבט לוחם בבוקר קר של שבת לפני היציאה לפעילות? – בדיעבד אל מותו – איזה גדלות רוח של לוחם יהודי.
יצאנו מהמתחם הצבאי עם עלות השחר, מכורבלים במעיל ומכנסי דובון עקב הגשמים והקור. ראובן נושא את מכשיר הקשר – לאחר מאבק עיקש עימי כי הוא רוצה לשאת ראשון את מכשיר הקשר, למרות הפצרותי שאני הוא שאשא את המכשיר שהרי הוא מפקד החוליה וחייב להיות נייד וזריז. בליבי פנימה רציתי לתת לו תחושה של שבת שכל כך הייתה חשובה לו – בדיעבד יתברר כי יש מי שמכוין מלמעלה הכל כי אולי זה מה שהשאיר אותי בחיים -.
[1] כך היה כינויו, אנני זוכר את שמו ושם משפחתו. [2] ערוב היא פעולת גידור ותיחום מקום מוגדר כך שאותו תחום יהיה מוגדר כרשות יחיד אחת שאפשר יהיה לנייד בה חפצים, אחרת אסור לנייד חפצים מרשות מוגדרת אחת לרשות מוגדרת אחרת, ויש בזה חילול שבת.
לאחר הליכה בשטח למעלה משעה בגשם זלעפות, ומשפסק הגשם והתבהר מעט, התיישבנו לנוח קמעה בפרדס תפוזים, ראובן ז"ל הוציא את החלה מהפאוצ' וקידש עליה, אכל ממנה מה שאכל והציע לנו חתיכה מן החלה, שחר היה, קר ועדיין השמש לא זרחה, תחושת התעלות של שבת בתוך פרדס רטוב מזרזף וקידושא רבא על חלה ומי מימיה.
התארגנו, לקחתי את מכשיר הקשר עלי, והמשכנו לנוע בדממת הבוקר עם ריח משכר של פרדסי התפוזים, מפרדס לפרדס, מבית באר לבית באר, מהלכים בהילוך חתולי, שקטים, ערניים, כשהנשק דרוך ומוכן לפעולה. והנה תוך כדי תנועה בתוך אחד הפרדסים ראובן ואני מזהים דמות נעה במהירות, מיד החלנו לרוץ אחר הדמות תוך כדי צעקות שיעצור, הדמות נעלמה לנו לאחר מבנה אבן, מניסיוננו ברור היה לנו שהמבנה הוא בית באר, ראובן צועק אני לוקח את הבית משמאל, מהמוקה לקח הבית מימין, וכיון שהמכשיר היה עלי ואני איטי יחסית לראובן ומהמוקה, לקחתי את הבית מימין אחרי מהמוקה. בשעה שעקפנו את הבית מימין שמעתי קול רעש בתוך בית הבאר, חששתי אולי המחבל נכנס לבית הבאר, סיימנו לאגף את הבית מימין ומהמוקה שואל אותי היכן שפורן – דממה, אין תשובה.
מהמוקה קרא בקול לשפורן וקולו מהדהד בתוך הבוקר הרטוב ובין עצי הפרדס - מענה אין. הבחנתי בגדר המערכת וברור היה לי שראובן ז"ל לא היה יכול להמשיך הלאה. אמרתי למהמוקה בוא ננוע בזהירות עם נשק מוכן לירי, עם נצרות פתוחות ואצבע על ההדק, החלנו לעקוף את הבית בקטע שראובן כיסה. והנה אנו מגלים שדלת בית הבאר פתוחה, חששנו אולי ראובן ז"ל בתוך המבנה, מה שחייב אותנו להתפרץ לבית הבאר ללא ירי וללא זריקת רימון, שלא נפגע ח"ו בראובן ז"ל - אם ראובן נמצא שם. קראנו לתוך בית הבאר "שפורן אתה שם" אך לא קיבלנו כל מענה. התפרצנו לתוך בית הבאר אני מימין ומהמוקה משמאל.
תוך כדי פריצה לבית הבאר החשוך אני מגלה לתדהמתי שעוד צעד אני בתוך הבאר, עליתי על קרשים שחלקם שבורים. נסוגותי לאחור, ביצענו סריקה מהירה של בית הבאר.
משראיתי שהמקום "נקי" אמרתי למהמוקה לדעתי ראובן נפל לתוך בית הבאר, כנראה תוך כדי כניסה לבית באר עלה על הקרשים הרקובים ונפל, גם אני כמעט נפלתי לולא שדרכתי על הקרשים במקום שלא היו רקובים, וראיתי את מקום ריסוק הקרשים ומנעתי עצמי מלעלות עליהם.
למהמוקה היה קשה לקבל את התיאוריה שלי, וביקש שנסרוק גם מחוץ לבאר, יצאנו וסרקנו מחוץ לבאר, ולא מצאנו את ראובן ז"ל.
בקשתי ממהמוקה - שיוריד מגבי את החבל הקשור לי מתחת למכשיר הקשר, לא הצלחתי להוריד החבל בגלל מכשיר הקשר שהיה על גבי. תמיד נהגתי לשאת איתי בכל פעילות חבל טיפוס לכל מקרה, גם אם הפעילות מבוצעת ללא חגור. החבל עזר לי בהרבה מקרים, במיוחד בשטח בנוי כמו עזה, לטפס על בתים ללא שירגישו, או על חומות גבוהות עם גדרות תיל. או סתם לגרור גיפ תקוע בחולות.
שבנו לתוך בית הבאר והתחלתי לצעוק לתוך הבאר "שפורן", אך לא היה מענה. שלשלתי את החבל לתוך הבאר כדי לרדת לתוך הבאר אך החבל היה קצר. הבנתי שהבאר עמוקה מאוד. החבל שלי היה באורך ארבע עד חמש מטרים ולא הגיע לתחתית הבאר, מה עוד שהסיכון לרדת לבאר עמוקה מלאה מים עם חבל קצר ללא אמצעי תאורה ורק לוחם אחד אוחז בחבל הוא סיכון גדול מידי.
בשלב זה אמרתי למהמוקה אני פונה לעזרה לבסיס, ניסיתי ליצור קשר אבל הקשר היה גרוע, למהמוקה היה אקדח זיקוקים, ביקשתי ממנו שיירה זיקוק אדום, אולי הצופה שעל הבנין בו אנו שוכנים יזהה את הזיקוק ויחזור אלינו. אחר שמהמוקה ירה את הזיקוק, נוצר קשר טוב יחסית עם הבסיס, ביקשתי שיבואו במהירות עם מספר גדול של לוחמים וחבל הכי ארוך שיש בבסיס, כננת, ואמצעי תאורה. לבקשת מפקדי לא ידעתי להעריך את אורך החבל, ולכן בקשתי שיביאו את החבל הארוך ביותר שאפשר.
לא ידעתי לתת נ.צ. כדי להגיע אלנו כי המפות היו אצל שפורן, הקשר היה קשה ולא ניתן היה לדעת היכן אנו נמצאים, אולם כוון כללי נתתי - ליד גדר המערכת. ובעזרת מספר זיקוקים נוספים הגיעו אלינו שני גיפים עם לוחמים חובש חבל ואמצעי תאורה.
מכאן הפיקוד עבר אל הקצין - אנני זוכר מי היה.
את החבל שלשלנו בעזרת מספר לוחמים, החובש ניסה לרדת לבאר אולם לאחר מספר מטרים ביקש לעלות, משכנו אותו החוצה. החובש סיפר שאין מספיק אויר בבאר, והחבל קצר, כמדומני שדובר על חבל באורך 50 מ'.
המפקד פנה לבסיס וביקש שיביאו את החבל הכי ארוך ועבה שיש בבסיס, לאחר שהגיעו לוחמים נוספים עם חבל נוסף ומיכלי חמצן, קשרו את החבל הנוסף אל החבל הקיים והמשיכו לשלשל את החבל עד שהרגישו שהוא נח.
החובש חשש לרדת פעם נוספת, ורמי סידיס בן מחזורי התנדב לרדת, סידיס נקשר לחבל בצורה מאובטחת עם בלון חמצן ופנס עמו, וכל קטע של ירידה בדקו מה מצבו, סידיס התיז מידי פעם חמצן כדי שיוכל לנשום. כשכל העת אוחזים בחבל כמות גדולה של לוחמים בחיל ורעד. סידים מודיע שמצא את ראובן, בתחתית הבאר ורימון שנפל מהפאוצ' נמצא לידו מבוקע. ניתנה לסידים הוראה לקשור את שפורן לאלונקה שהורידו לו, סידיס קשר את שפורן בזהירות גדולה לאלונקה וקשר את האלונקה לחבל נוסף. כמדומני תחילה העלו את סידיס, ואח"כ את גופתו של ראובן ז"ל.
במדידת החבל נמצא שעומק הבאר 80 מ'. אין צורך לפרט מה קורה לאדם שנופל לעומק כזה. באותה שעה הייתי ככלי אין חפץ בו, נסער מעוצמת הארועים מאומץ ליבו של סידיס, לוחם שאין לו מושג בחילוץ נפגעים היורד לתוך באר עמוקה בעומק של עשרים קומות, מטפל בחילוץ מסובך עם אמצעים מאולתרים. ופניו היפים והשקטים של ראובן ז"ל מחייכים בחיוכו הצנוע לא סרים מעיני, ובעיני רוחי ונשמתי הסוערת אני רואה את נשמתו הענקית של "שפורן" ז"ל עולה השמימה - בבוקר קר של שבת קודש.
תהי נשמתו של ראובן שפורן ז"ל צרורה בצרור החיים.
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
