שקדניק דבריו של פאצי.
במבט לאחור ומעמדת תצפית שהעמיד לי ריבון העולמים, כולל שכל ישר במידה שאפשרה לתרגומו למעשים של ממש – בולטת תקופת השרות בסיירת שקד, כנקודת ציון ואכוונה לפעולותיי שנתפסו כיוצאות דופן במערכות השונות בצה"ל - ולא בכדי.
מבט לאסטרטגית הביטחון הלאומי לאחר מלחמת העצמאות, מסמן על היווצרותם של שלשה מדרגים בהוויית הביטחון.
הראשון,למרות הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, הידרדר מצב הביטחון בעקבות מעשי נקם של הפלסתינאים שגורשו, ומשום שינוי בסדר העדיפות הלאומי מהשקעה עיקרית בצבא לקליטת עולים – ובחוסר אונים, שנבע במידה רבה מחובבנות הפיקוד בצה"ל שכשל בכל פעולה שהתבצעה, ראה, הקרב בתל מוטילה, נסיונות פשיטה של הצנחנים שהפכו למנוסה בעקבות ירי ציידים וכדומה.
המדרג השני, התאפיין בפעולות גמול יזומות פועלה של יחידה 101 ששולבה בעבור שלשה חודשים בגדוד הצנחנים. פעולות תגמול אלה לא צלחו במניעת הטרור שהשתולל ברחבי הארץ. וככאלה הסתיימו במלחמת קדש - שהתאפיינה כמהפכה ברוח לחימתו של הצבא, בזכות המפנה שיצרו הצנחנים.
המדרג השלישי, המניעה / ה- בט"ש. שגובשה לתורת קרב, רובה ככולה מראשיהם, ידיהם ובעיקר מיוזמתם של חיילים ומפקדים ביחידת סיור 424 היא "שקד" כ ר"ת שומרי קו דרום.
הגעתי ליחידה בתחילת 1961 כסגן משנה, לאחר קורס קצינים ארוך ומשעמם. שם נאלצתי להפסיק מדי זמן את משחקי השש בש כדי לסייע לצוער נחמד (המוכר לנו בשמו סלח אל הייב )לכתוב מערכי שעור ולהתוודע תוך כדי כך לחומר הנלמד. הלז בתמורה, היה סלח מספר על פעילות היחידה במרחבי הנגב, על סיורים מדי יום ומרדפים לעת מצוא. לדידי, היו אלה בחזקת פיתוי של ממש, בהשוואה לכלום שבכלום בפעילות הצנחנים לאותה עת. כך שלאחר פגישה אחת עם סרן עמוס ירקוני, שכנעתי את מג"ד 890 דאז ( מנו שקד לימים תא"ל ) כי בסיום קורס הקצינים אני עובר ל"שקד".
כבר ביום הראשון זכיתי לשעור של ממש במעשה הבט"ש, כל שכן בלימוד מלוא הוויית היחידה .
עם שחר יצאתי עם סלח לסיור דרומית, ז"א מכרם שלום לניצנה. תחילה נכנסנו בלאט ללול של קיבוץ ניר יצחק להצטייד בתרנגולת אחת או שתיים, ומשם שמנו פנינו לאורך הגבול דרומה, לא לפני שקשרנו מאחורי הרכב קונצרטינה לטשטוש. סלח שמשום מה רחש לי כבוד יתר נתן לי את מושב המפקד, ובעצמו התיישב במושב הגשש, בעוד הגשש ( יוסוף בן מחמוד ) התישב ליד "הספר" הוא הגלגל הרזרבי. בעבור כ 3 ק"מ ( מול חולות עגור ), הורה סלח לנהג לעצור. "מה קרה יה זלמה" שאלתי את סלח, והוא בלי אומר מצביע על סדרת שקעים בחול במעין שני טורים, חביבי, אלה גמלים. בקיצור, התחיל מרדף מזרחה – ומשום מה ולמה, העקבות נעלמו כלא היו. לפי כך חזרנו לציר הפטרולים, בדהרה לניצנה. בדרך צדנו צבי ישראלי, ולאחר ארוחת בוקר שכללה את שתי התרנגולות מניר יצחק פלוס מחבת, עלינו באיגוף מזרחי על " דרך שקד" לשם חיתוך. משלא זיהינו את עקבות החודרים המשכנו לכרם שלום, ומשם אל נקודת החדירה. למרבה הפלא העקבות האבודים התגלו במלא תפארתם, ואנחנו אחריהם. לפתע סלח הרים קול שהיה דומה יותר ליללה. "וולק יה סלח" שאלתי על מה ולמה, וזה מצביע על העקבות במקביל לציר הכניסה ולהבדיל היו הפעם רחוקות זו מקודמתה ( מרחקי ריצה ) ובכיוון מערבה – פצי, פספסנו. מכל מקום ולשם שימורה של המקצוענות והסקרנות, המשכנו עוד כמה מאות מטר, והגענו לערמת גדולה של שטיחים ומרבדים שהוסתרה היטב. העמסנו את הכבודה על הקומנדקר, ולדידי חזרתי עמוס חוויות וידע בסיסי ליחידה.
מכאן כיתר מפקדי הסיורים תחת פיקודו של עמוס, פעלה היחידה כמעין מעבדה ליצור תורה למניעת חדירות. מה שהעניק לנו חופש פעולה מוחלט, לפתח אמצעים ( ראה המטשטשת, שימוש בזרקאור ולימים הפעלת אמצעים מיוחדים ) ולהכניסם ככלי תקני כולל תורת הפעלתם בצה"ל – כל שכן בפילוס צירי תנועה, ובשיטות פעולה. שאחת מאלה זכיתי לגלות ולפתח, בזכות חופש הפעולה שעמדה לידינו:
לעת ההיא פעלה היחידה בעיקר בשלוש גזרות :
"הצפונית" מצומת סעד צפונה אל קיבוץ ארז עבור לחולות זיקים ומשם לאורך חוף הים בואכה אשקלון.
"המרכזית" מצומת סעד דרומה דרך צומת מגן עדי כרם שלום.
"הדרומית" מכרם שלום לאורך הגבול דרך חולות עגור בואכה באר מילכה ( ביר מעלגה = מזלג בערבית, המסמן את נקודת המפגש בין הנחלים ניצנה ולבן וממוקמת מערבית לניצנה.
יתר השלוש, דרומית רחוקה, דרומית רחוקה מאד ( בואכה אילת ) והציר המזרחי, בוצעו מעת לעת, וכמסגרת בשתי הצלעות מזרח ומערב - במשולש הנגב.
מפקד היחידה שקיבל אותי לסיירת סרן (לימים סא"ל) עמוס ירקוני ז"ל היה לאגדה בזכות תכונותיו, כגשש לוחם מפקד ואדם יוצא מכל כלל. את ניסיונו הרב העביר לפקודיו בעת סיורים בשטח - בשיחות נפש סביב המדורה ובתדריכים, והכל ללא התנשאות ובסבלנות אין קץ.
הסיורים בשלושת הגזרות התחילו עם עלות השחר, כשאור השמש אפשר לזהות חדירה ולקיים מרדף בעקבות החודרים.
לעת ההיא לא חולקו עיתונים בבסיסי צה"ל, מה שהביא חובב קריאה שכמותי, לנצל כל אמצעי כתוב שהיה מצוי בהשג יד. ואכן, באחד הימים לאחר שחזרתי לבסיס מסיור בגזרה הצפונית, עלעלתי ביומן המבצעים כדי להעביר את הזמן. ולפתע תוך קריאת דווח על חדירה אחת ועל קודמתה, קפצה לתוך מוחי העובדה כי כל החדירות מתבצעות באמצע החודש (ירח מלא) – וכל נקודות הכניסה מהוות גם את נקודות היציאה מישראל.
עיקר החדירות היו בחולות זיקים לעבר אשקלון ויישובי הסביבה, כך שברוב המקרים היו החודרים מבצעים את זממם ויוצאים באותו לילה. מאחר והשטח היה זרוע כולו בדיונות חול והחדירות בוצעו בימים של ירח מלא, גיבשתי בהרף רעיון מבצעי לסיכולם.
עיקרו, הליכה מנחל/ואדי חנון (במקום בו נמצא נתיב העשרה) מערבה עד הים, בהנחה כי ניתן יהיה לזהות עקבות בזכות רכות החול ולאור הירח, להניח מארב בנקודת החדירה ולפגוע בהם בעת חזרתם.
בדחילו ורחימו נכנסתי נסער לחדר המפקד שם הצגתי לעמוס את התמונה ואת הרעיון המבצעי. ועמוס כמו בפעמים קודמות שבו מימש את ההלכה "כי אין אב מקנא בבנו ואין מורה מקנא בתלמידו", קיבל את ההצעה בשלמותה.
בעבור שבוע - במחצית החודש (לפי מניין בני ישראל) יצאו לראשונה בתולדות צה"ל לוחמי הסיירת לסיור לילה רגלי במטרה לאתר עקבות. לימים, לאחר הצלחות בחיסולם של שתי חדירות שופרה השיטה ( ביוזמתו של סלח ) מהליכה רגלית לממונעת בתוואי הזרימה של נחל שקמה, וממנה אומצה בכל הגזרות של פיקוד הדרום. בעבור שישה חודשים הופסקו החדירות מרצועת עזה, והשקט חזר אל יישובי הנגב המערבי.
חלפו עברו שלש שנים אחריהם התחיל ארגון הפת"ח בשילוח חוליות טרור אל לב הארץ, מה שהביא לאימוץ השיטה בפיקוד מרכז וצפון, והשאר - נחלת ההיסטוריה.
