אהבה לילידי שנות הארבעים והחמישים. (המחבר אינו ידוע)
הנה מבט לאחור
לדור הזה שבכל זאת שרד
אם כי לפי הכללים המקובלים היום
פלא שבכלל הגיע עד הלום
ראשית להיוולד - כיצד היה זה בכלל יתכן
אם אימותינו בהריונן לא פסקו לעשן?
אכלו סרדינים מקופסא ולא נבדקו לסוכרת
לא עשו אולטרה סאונד ולא סקירת מערכת
כשגדלנו קצת מים שתינו מצינור בגינה
או מברז דולף שהיה חבוי בפינה
ולא מים מינראליים שעליהם קראנו רק
בספרים של מופסאן או של בלזק
ואם בקבוק "תסס" לידינו התגלגל
אסור מפה לפה כי בריאותך תתקלקל
חלקנו בו שלושה ילדים או ארבעה
ובאמת שום אסון לא קרה
בידיים מלוכלכות אכלנו פרוסות לחם עבות
מרוחות בריבה או גבינה בשכבות מאוד דקות
ואם היו עליהן קוליפורמים, לא ראינו אותם
ולא את תולעי המעיים שהיו שם מן הסתם...
אך כל אלה אותנו חיסנו כנראה
כי הסולפה בקושי הומצאה אז, ודרך אגב
דוקטור פלמינג על הפניצילין עדיין לא חשב
מגלגיליות וארגזים בנינו עגלות
ובלי לדעת פיסיקה את חוקי הכובד ניסינו לגלות
ורק כשנחבטנו לתוך קיר כואבים והמומים
גילינו ששכחנו להתקין גם בלמים
על אופניים רכבנו ללא קסדות, ואיש לא הבטיח
כי נצא מזה בשלום
אך שראש יבקע בגלל זה כאבטיח
לא עלה בדעתנו אפילו בחלום
ההורים לא הסיעו אותנו לבית הספר או לחבר.
ברגל הלכנו בכל מזג אויר, ואז גם התברר
כי לעיתים תפסנו טרמפ בחוצפה וללא היסוס
מאחורי איזו עגלה רתומה לסוס
שממנה לפעמים קפצנו בחיפזון
כדי לברוח משוטו הזועם של העגלון
נפלנו מעצים, נשרטנו ונחתכנו,
גם עצם לא פעם שברנו
אך אלה לא היו מעולם סיבה אמיתית
לפרנס עורכי דין בתביעה משפטית
ואם לא נבחרנו לקבוצת הכדורגל או הכדורסל
בלענו את העלבון, השתדלנו יותר, זה לא היה קל...
ואם נענשנו והעמידו אותנו בפינה בצד
הורינו ללא כל פקפוק עוד תמכו בממסד
ואת העונש החמירו, ועל דעתם לא עלה
למחות נגד המורה או לפנות למנהל בשאלה
לא שיחקנו בחדרים ממוזגים אלא בחוץ
נעלמנו לכל היום אך איש לא היה לחוץ
לא עקבו אחרינו בסלולרי מהדור האחרון
כי חוץ מבית מרקחת - למי היה אז טלפון?
לא היתה לנו טלויזיה עם מאה ערוצים,
בכל זאת היו לנו אלף סיבות להיות מרוצים.
במקום זה היו לנו חברים ממש ולא בצ'ט
כאלה שאיתם אפשר לרוץ ולהתרוצץ
ולא היה צורך לקבוע שבוע מראש
אם רצית את מישהו לפגוש
אלא פשוט דפקת בדלת ברחוב השכן
אם זו לא היתה ממילא פתוחה - על פי רוב כן
הבה נזכר בשנים ההן ונחלוק החווייה והמזל
שזכינו לגדול כילדים בריאים לפני שהפור נפל
כשפסיכולוגים, מוסדות, ממשלות ושרים
על חיי הילדים החלו מפקחים ומשגיחים
עד שמרוב חוקים, פיקוח והשגחה
מחיי הילדים נעלמו החופש והשמחה.
ההורים מסיעים אותך לכל מקום
ומה נשאר כבר מכל הילדות והתום?
כאשר שום מראה תועבה ממך לא נחסך
ואם תרצה, הכל גלוי לך על המסך
ובמקום בושה וסומק, ושיחות על פושקין ונפש
מתחילים בשרותי המועדונים ישר עם כל הרפש
חווינו חופש, חברות תמה, ניצחונות גם כישלונות
ועם אלה למדנו איך גם לסבול ולהמשיך לחיות
ועל כל מעשינו, הגרועים וגם הטובים באמת
לקחת אחריות מבלי להשתמט.
הדור שלנו יצר בלי הרף ולא רק שרד
הוציא מקרבו יזמים, מהנדסים, חוקרים ויוצרים
ומשפחות חדשות, דורות חדשים וצעירים
ואם עדיין יש לכם קצת זמן ורגעי פנאי אחדים
ספרו את הסיפורים האלה לסבתא, ואם לא - אז לנכדים.
( הוקרא עי" אורי גנני כ. ויתקין – יום העצמאות 2016 )
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
