שקדניק: אלי, ספר לנו על עטלף.
אלי: זו היתה יחידה ליישום, ויישום ניסויי של אמצעים אלקטרוניים ואלקטרו-אופטיים לצורכי המנעה, חלקם פשוטים מאד במושגי היום, כגון - זרקור שהוצמד למיקלע במארבים וכונה "חרצית"; זה הוביל בהמשך לפיתוח מערכת ה"דגנים" (מרבלים) ואולי אפשר לטעון שזה היה מעין אבא מגושם של כוונת האור של היום, למרות שמשימתו לא היתה איכון אלא הארה וסינוור. חלק אחר מן האמצעים היה מתוחכם יותר. הכלי העיקרי שהפעלנו בשלב ההוא היה "משאבה" (לימים נקרא "שרביט") וכלל קרן אינפרא אדום המחוברת לצמד מיקלעים. עם חסימת הקרן הופעלו המיקלעים באופן שיפגעו בנקודה אליה יגיע חוסם הקרן. מי שחצה את הקרן נפגע, לפעמים צבי ביש מזל, בדרך כלל אנשי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת). היו קצת הפעלות סרק ע"י המתפעלים עצמם, כיוון שמיקום הניצרה חייב להתכופף ולשלוח ידים באורח לא נוח אל המנגנון. לכן נישלחו שני מהנדסים מפיקוד דרום לבדוק שיפור. אחד הורה בכעס לאמץ תנועות תיפעול שלא יגרמו להפעלת שוא. השני היה נגל, איש מיוחד שעסק בפיתוח אמצעים מיוחדים, והיה גם אבי ה"קשת". הוא התבונן בהצגת התכלית שלנו ואמר: אתם תנועו באופן שהכי נח לכם. אינכם צריכים להתעקם סביב המכשיר; זה תפקידי לעצב אותו כך שיאפשר לכם תיפעול נח בלי ירי סרק.
שקדניק: הנדסת אנוש ...
אלי: בדיוק. ונאמן להבטחתו, הוא ערך שינוי בעיצוב שמנע הפעלות סרק ע"י החייל המתפעל. התרשמתי; זה היה אירוע מכונן מבחינתי. זה לימד אותי מעבר לאירוע הנקודתי - יעילות וגישה פתוחה ובונה.
שקדניק: היו הצלחות?
אלי: אוה - בודאי. אחרי הצלחות באיזור הרצועה הצבנו מתקן באיזור אילת בנתיב החשוד כנתיב חדירה. בו בלילה המתקן הרג ששה אנשי קומנדו מצריים שביצעו חדירה! ללא סיכון לכחותינו!
שקדניק: למה החיבור לסיירת שקד?
אלי: למה לא? הגיונית הצירוף מתבקש שכן הסיירת היתה יחידת המנעה (למנוע חדירת גורמי פח"ע לתחום מדינת ישראל דרך גבולות היבשה) וגם יחידת עטלף.
שקדניק: ואיך התקבלתם בשקד?
אלי (בחיוך סלחני): לא באהבה גדולה בתחלה. ראו בנו "חכמולוגים" "לבנבנים" שאינם ממש קרביים. לא נוצרה מייד מהות הומוגנית, אלא היתה חלוקה בין מפעילים "אינטליגנטים" (במובן גנאי) כאילו רכרוכיים, לבין קרביים קשוחים צרובי רוח ושזופי שמש. אבל תוך מחזור אחד או שניים זה הסתדר. המגוייסים החדשים לא הכירו יחידה חסרת עטלף, הותיקים גילו מנסיון בשטח שגם אני קרבי די והותר (תיכף נספר על כך. שקדניק), והלוחמים הותיקים גילו שהם שבעי רצון וגאים לשייך ליחידה את הצלחות המשאבה.
שקדניק: ואיך התרשם מפקד עטלף מסיירת שקד דאז?
אלי (מחייך) : מקבלת הפנים - לא! אבל הפרדתי בין רגשות לבין הערכה מקצועית: היו חיילים ברמה, והיו כמה דמויות מופת, עמוס ירקוני - כמובן היה מרשים בפרט בשטח; והיו אחרים כמו מוקי בצר - לוחם וקצין מעולה שעבר בהמשך לסיירת מטכ"ל, היה סגן מפקד היחידה באנטבה . (ניר מעיר שמוקי גם הקים ופיקד על שלדג. אלי מוסיף שבלט בהמשך גם כאיש רוח ועומד בראש המכינה הצבאית במעגן מיכאל).
שקדניק: מה היתה ה"קשת"?
אלי(בוחר מלים בזהירות): לא בטוח שצריך להרחיב במיפרט טכני למאמר שיוכנס לאינטרנט, אפילו היום. תודעת בטחון שדה. מספיק להסביר שהמכשיר היה עדין, מורכב ומדוייק, שייך אורגאנית לחיל הקשר, הוצב בגזרות שונות ת"פ המיפקדות, וסייע לגדודי התעסוקה המבצעית ששהו בגיזרה.
שקדניק: אז מה הקשר לסיירת שקד?
אלי: האבא של הקשת היה, כמו שהזכרתי - נגל, והוא היה איש פקוד דרום. סיירת שקד היתה זירת הניסויים של הפיקוד (לדוגמא - הניסיון הראשון של כלבנות בצ.ה.ל. נערך בשקד! אמנם הפונקציונרים לא התפעלו וזה ירד מהפרק כמערכת קבועה). נגל בא עם המיתקן הראשון לשקד ואימן אותנו בעבודה איתו. הוצאנו את זה לשטח; ביום הראשון שהופעל אובחנה חדירה, בוצע חיתוך ונהרגו שמונה אנשי קומנדו. זה מיד הוביל להחלטה לשבץ אותו בפעילות, והוא עבד נפלא בשטח מישורי.
ניר כהן מתערב בשיחה ומספר: אחרי ששת הימים, צנחנים שהיו מוצבים במיתלה לפני כן הובאו לתפוס קו בצפון תעלת סואץ. אני הייתי מפקד מוצב במסגרת "הנמרים" (קבוצת קצינים שהתנדבה לשמש מפקדי מוצבים בזמן ההתשה, תפקיד מסוכן, קשה ומתסכל). מג"ד הצנחנים היה שי תמרי והסמג"ד אסף חפץ. הם לא כל כך הכירו את המכשיר ואני נתבקשתי לתפעל אותו. ביום חמישי נסע שי הביתה ואסף נשאר. זיהיתי שלשה מצרים, הלכנו עליהם, אחד נהרג שנים תפסנו. נו, שי חזר מיד אבל באו כמה לילות שקטים. אז שי שוב נסע הביתה ושוב היתה הפעלה בהיעדרו עם הצלחה...
שקדניק: אלי, תן לנו איזה ספור קרב מאפיין...
אלי (מהרהר): טוב, יום אחד הצטרף צוות טֶלֶוויזיה ליום צילומים עם סיור גבול שגרתי של סיירת שקד...... על יד חצבה דיווחו על עקבות בניסוח שממנו השתמע שההיתקלות כבר נגמרה, משהו כמו - "יש לנו שניים!". הייתי בדיוק בפיקוד דרום בענייני אפסנאות, על בגדי אלף וללא נשק. שייקה (אלוף הפיקוד המיתולוגי מתקופת השיא של פעילות שקד, שתמך מאד ביחידה ישעיהו גביש) נהג בסיום היתקלות להגיע לתחקיר עם בקבוק משקה ללוחמים, לפרגן קצת, לעודד. היינו בקשרים טובים והוא מייד הציע לי להצטרף אליו, לא כפקודה. הרגשתי לא נוח, צריך להיות לויאלי לפואד (לויאליות הינה מיצרך לא נפוץ במחוזותינו היום. שקדניק) בפרט כשיש תקשורת בשטח. התקשרתי אליו והוא אמר: "נו, האירוע כבר נגמר ואני בין כה עסוק, סע עם האלוף".
המראנו במסוק. הגענו לשטח והתברר שרק עלו על העקבות, גם נראה שיש יותר משניים. העסק רק מתחיל אבל כבר אי אפשר לשנות. זה היה בנחל צפית; העקבות הובילו מכביש הערבה פנימה. נטלתי פיקוד, לקחתי חגור מצ'וקמק ורובה מן הטייס והלכנו על העקבות. איתרנו גמלים, גם מאוכפים - שזה סימן ברור לנוכחות אנשים. לאחד הלוחמים נדמה שראה אנשים וירה; היה פיצוץ בין הגמלים, וזה אומר שהם לא סתם מבריחי חשיש או שוקולד שמרלינג. זאת אומרת לא מבריחים אלא פח"ע. כעת ברור שהבחינו במירדף ונטשו את הגמלים על מנת להתחבא.
חפשנו וסרקנו את הואדיות הנשפכים לצפית, בפרט את מתלול קירות הואדי הסדוקים ואת התכסית מסייעת המיסתור: השיחים, שיטה סלילנית, גבב סלעים באפיק. זיהיתי כוכים בקירות הואדי והוריתי לירות רק בעקבות ירי שלי. אחד הכוכים נראה לי מתאים, ככה - עם תחושת בטן, אולי קצת מוסתר יותר. יריתי פנימה ומייד בקעו צעקות בערבית "לא לירות". חדלנו אש ויצא אחד מבוהל עם ידים למעלה. תישאלנו אותו, הודה שיש עוד. הלכנו על העקבות... עלינו עליהם... אלו סירבו להיכנע, הגיבו במטחי אש; קרב יריות. נהרגו ארבעה, אחד ברח. תדע שבסיירת שקד לא הרגו סתם ולא מתאוות הרג, ודאי שלא שבויים. לו היה מישהו מתנהג כך - החברה היתה פולטת אותו. הוא היה עף מפה. כשהסגירו עצמם - לא נורו. עובדה שהראשון שצעק ויצא לא נפגע כלל. מאחד ההרוגים הורדתי אקדח סקורפיון; עזר וויצמן שמע על זה, בא והתחנן לקבל את זה. נתתי לו.
שקדניק: אגדות היחידה מחברות אותך לעיר הפלאים פטרה...
אלי (במבט שלו ניכר שאינו רואה אותנו אלא מתבונן פנימה ליופיה הצרוב בזכרונו): אה, זה היה כמעט בטעות. היה מירדף. נעים במספר צוותים: אחד רגלית ישר על העקבות, שני מוקפץ קדימה במסוק וכו'. יצאנו מעין יהב. טסתי מעל הערבה באיזור הקילומטר ה 101, האזור של כושי רמון, מסוק בל 205. אינני יודע אם הטייס התבלבל או בכוונה, פתאם פטרה לפנינו - יפה, צבעונית, לוהטת באודם סלעיה. עשינו שניות ספורות תיור אוירי וחזרנו למירדף שלנו. זה התפרסם ביחידה. צוות נוסף ניסה לעשות זאת בכוונה תחילה; כעת כבר היו מוכנים לקראת; ירו עליהם - פואד חטף כדור בישבן ורון בן ישי ברגל. מאז יצאו הוראות חריפות למנוע את זה.
שקדניק: אלי, עוד ספור מפורסם ממאגר המיתוסים היחידתיים של סביב למדורה זה הרוצח ממעלה העקרבים...
אלי: כן. כמעט מוצאי יום כפור, זמן תפלת נעילה. הייתי בבית הכנסת שבתוך פיקוד דרום. מודיעים לי שיש הפעלה; חמורה. היה ירי קטיושות על מיתקן כלשהוא ליד מצפה רמון. בדיקת שרידים ואומדן נראה שלא הגיעו מרחוק, מעבר לגבול. סימן ששוגרו מתוך שטחנו. אמדנו על המפה רדיוס הפעלה אפשרי ושיגרנו צוותים לתשאל את השטח, כל מי שנמצא בשטח תוחקר. האירוע נמשך כבר יומיים שלשה. על סמך המידע המצטבר צומצם תוואי החיפוש וזוהו עקבות. על יד בור סרפד אותרו שני גמלים מאוכפים. אתם יודעים כבר את המשמעות. הרמ"ט מנדי הורה שלא להרוג. וזו בדרך כלל מגמתנו שכן אפשר לתשאל אותם ולקבל מידע יקר ערך. אבל כשהם עצמם יורים? נו, אין ברירה. הם ירו. פגעתי בהם. אחד נפצע השני נהרג. מן הפצוע הסתבר שההרוג הוא סעיד אבו באנטאג, הרוצח המפורסם שהרג 14 אזרחים באוטובוס אגד במעלה עקרבים בשנות החמישים. הוא היה קשור גם לרצח יאיר רדיאן, יודקה פלד, מיקוש באזור שבטה ועוד... סופר שהוא נשבע להרוג מאה יהודים. זמן מה אחרי האירוע התחילו אנשים להוסיף שמות שלל לוחמים שכביכול השתתפו באירוע זה... (אלי מוסיף הטיית ראש ספקנית) ... אינני זוכר את נוכחותם שם. חבל שלא היה מי שיצלם; היו צלמים נהדרים ביחידה וזה היה מונע ספיקות.
שקדניק: מי זה "צלמים נהדרים"?
אלי: מיכה קירשנר, ממנו אפשר לשמוע עוד על עטלף (אולי לא לאתר פתוח). עמיחי שתיל מרמת דוד. שמחה שרמן ...
שקדניק: איציק סופר ז"ל השם ינקום דמו ...
אלי: נכון, היה מצלם הרבה.
שקדניק: מה עם סמל שקד ("כנפי סיור") ועם המוטו של היחידה?
אלי: הרגשתי וטענתי שסמל תורם לגיבוש ולגאוות יחידה. קבלתי אישור ועשיתי טיוטה. גיסי היה גרפיקאי וכל השאר הסטוריה. שמחתי שאהבו את זה. המוטו של "רק אלו היודעים להגן על חירותם זכאים לה" - אומץ בשינוי קל מדברי הנשיא האמריקאי קנדי בנאומו המפורסם.
שקדניק: למה עזבת את שקד?
אלי: הובטח לי להיות מג"ד אחרי פואד, בינתיים הסתבר שאריק הבטיח גם לדני וולף; הסתבך עם עודף הבטחות. ניסה לשכנע אותי לחכות עד אחרי דני וסירבתי. עברתי לגולני ושירתתי שם כסמג"ד וכמג"ד ונוצרו קשרים הדוקים הקיימים עד עצם היום הזה עם מיפגשים לבביים קבועים. בעת תפקידי כמג"ד חוויתי תאונה קשה בהתרסקות מסוק. אחרי כן עברתי לשיריון באותה תקופה עם מאיר דגן שהיינו ידידים. הייתי מג"ד 184 ואח"כ סמח"ט של מנחם עינן, ואח"כ של 401 תחת קמינסקי בצאלים. בשלב הבא, ואני מקצר, הקימותי גדוד מודיעין ושוב יותר מאוחר חטיבת מילואים. ב 1982 בעת מלחמת לבנון השניה השתחררתי מהבור אחר ששירתתי במח' מבצעים כרמ"ד דרום וכראש ענף גיוס וכוננות.
שקדניק: ומהצבא - לחינוך. כעת הקימות בית ספר ברמת הגולן. הכיצד?
אלי: כבר ב 1977 עליתי לקצרין הטריה. ההקמה היתה הצעה שהופנתה אלי. בית הספר נקרא "נופי גולן" ושילבתי בו תובנות שאומצו בשירות הצבאי והתאימו, כגון סמל ומוטו "עין רואה, אזן שומעת, לב מבין". מאוחר יותר הקימותי במבשרת ציון ליד ירושלים עוד בי"ס תיכון: התיכנון וההקמה נמשכו שנה, כולל תיכנון אדריכלי מדוקדק שלי, וזו היתה חוויה כבירה! ניהלתי אותו כחמש עשרה שנה. במקסיקו לא היתה הקמה אלא תמיכה והעצמה.
שקדניק: ומה היום?
אלי: כעת אני עוסק בהכשרת מנהלים, מלמד בשתי מיכללות את הענין.
שקדניק: כה לחי אלי, שיהיו חיים של ספוק ויצירה, ויהי רצון שנזכה ללמוד ממך.
