לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ
את קורס המ"כים עשינו בגולני,כמסופחים מסיירת שקד. אחרי טירונות ארוכה וקורס סיור ממושך עם הפסקות לפעילות מבצעית, היינו כבר 14 חודשים בצבא והרגשנו כשועלי קרבות וותיקים כשלחלקנו היה כבר חריץ ראשון על הקת מהתקלויות עם "לוחמי חופש" בעזה. כן, כך קראנו להם אז ב-1971 כשהעולם היה פשוט ושטוח ומי שנעל נעלי ספורט היה מחבל.
ההנחייה היתה ברורה: אין להם מה ללמד אותכם... תעברו את 70 הימים ותחזרו ליחידה בדרך הקצרה ולא דרך כלא שש.
הבסיס היה במחנה שנקרא בזק ליד זבבדה שבערבית הבסיסית מהתיכון ומעזה זכתה לכינוי זבבדה פוקא בעוד אנו בזבבדה תחתא.
יצאנו לסדרה, לאימון כיתה ומחלקה בשטח קלאסי שבמורדות המזרחים של גבעות טובאס בואכה בקעת הירדן. מהו שטח קלאסי? אסביר: באימון כיתה אתה מוליך כיתה בואדי ומטרות דמות מקרטון פותחות עליך באש מפעם לפעם. אתה מסתער בדילוגים כששניים מחפים ואחד מתאבד ומזנק קדימה למחסה עד שכולם קרובים מספיק להסתערות עלמטרת הקרטון. לפעמים אפשר אפילו להשאיר רֶתֶק (אלה שנחים עם מקלעון אפ. אן ומודאגים רק מהכָנוס שיהיה כאין וכאפס לעומת הכָנוס באימון מחלקה עם מאג), לאָגֶף ולחסל את מטרת הדמות מהצד של הקרטון בלי הצבע הירקרק.
אני סתם חושף כאן את תורת הלחימה הצהלית במקום להסביר מהו שטח קלאסי. סליחה.
בכדי שניתן יהיה להסתיר מטרות דמות אחרי עיקול בוואדי (כידוע כיתת חיילים צועדת תמיד בוואדי) ובכדי שניתן יהיה לתפוס מחסות, להתקדם בדילוגים למחסה הקרוב ולבצע הסתערות תוך כדי יישור קוו, צריך וואדי מתאים: עם מחסות. אבנים גדולות עדיף אבל גם סירה קוצנית עמידה בפני קליעים של מטרת דמות ממוצעת. צריך שיהיו עיקולים ואסור שיהיה תלול מדי בכדי לאפשר הסתערות ושטיפת היעד תוך כדי שימוש בכידונים בשלב המגע עם מטרת הדמות.
כאמור המורדות המתונים והחשופים ממזרח לטובאס עוצבו לצרכי החי"ר הצה"לי. לא ברור לגמרי מה קדם למה: קודם היה שטח "קלאסי" ועליו נבנתה התאורייה או שקודם הייתה התאורייה והשטח ה"קלאסי" עוצב לטובתה. איני נכנס לויכוחים כאלה.
בהגיענו למקום הקמנו אוהלי סיירים (לכל לוחם יש חצי אוהל מה שמכונה פלג אוהל) וכל שניים מקימים אוהל שחייב, כמובן, להיות על הקוו הישר שעובר בין שתי נקודת: האוהל מימין והאוהל משמאל.
יצאנו לאימון באחד מהואדיות הקלאסיים הפזורים סביבנו, כשנפתחו ארובות השמיים וגשם זלעפות שוטף ונדיר גרם למטרות הדמות להפוך לעיסת נייר ולנו לפתח זימים וסנפירים. כשהצלחנו לשוב למאהל ז"ל התברר שפלגי האוהל עם כל הציוד שלנו, נשטפו בזרם אדירים ועשו דרכם לבקעה, לנהר הירדן.
פשטנו וסחטנו את המדים ונכנסו לחאמאם אל מליח שם בילינו את הלילה לאור נרות במים החמים.
בבוקר נקראנו לצאת לאימונים. מרעיד מקור במדים הרטובים הסתכלתי מעבר לכתפו של המ"מ אל קימורי הגבעות ונתתי דרור לעיני העייפות להתפזר כאוות נפשן בשאלי אותו: " אני רואה מטושטש, משהו לא בסדר בעיני?" המסכן נבהל ושלח אותי מיד, על הקומנדקר, לבסיס האם, לרופא.
הרופא שאל אותי ממתי אני פוזל. סיפרתי לו את האמת שאימא שלי סיפרה לי שבגיל שנה וחצי בערך קדחתי מחום ואח"כ היא שמה לב שאני פוזל. כילד הרכבתי משקפיים עם חסימות על כל עין בנפרד עד גיל ,14 כשחשבתי שזה מה שמפריע לי עם בנות.לא שזה עזר אבל למדתי שיתרונות, כמו גם חסרונות, צריך לדעת לנצל.
הד"ר הנכבד שאל אותי מדוע סיפרתי סיפור כזה למ"מ והסברתי לו את הנסיבות המצערות שהביאוני אליו: לילה בחאמאם, מדים רטובים ומסלול כיתה בוואדי מבוצבץ. הוא ציין שאני חצוף אבל אם כבר הגעתי עד אליו אולי כדאי שאסע לרמבם כי "היום אפשר לטפל בבעייה כזו" . אמרתי לו שאני רואה מצויין, אמנם שש לפה ושש לשם אבל אין צורך בסכין מנתחים במקרה שלי כי מדובר בנזק מוחי ואני רואה מצויין למרות שכל פעם עם עין אחרת. הד"ר התעקש שאין לי מה להפסיד וכדאי שאסע. נכנעתי באומרי שבמילא יום שלישי ויש סרט בקיבוץ (הקיבוץ שלי, שריד, התמקם כבר ב-1926 על אם הדרך לחיפה, מעפולה) אז אסע אבל לא מבטיח שאגיע לרמבם.
ביום ראשון בשבוע נפגשנו שוב בצומת מגידו (לא להאמין אבל נסענו אז בטרמפים: לג'נין, לצומת הטנק ליד קבטייה ולזבבדה תחתית) והד"ר קרא לי אליו ושאל: שחם, כרגיל יום שלישי? כן? הנהנתי ובאתי מאז למרפאה, מדי שבוע, לקבל הפנייה לסרט בקיבוץ.
אמנון שחם
כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט
