פעולת כראמה 1968: השיכרון הגדול ועונשו
כתבה שהופיעה ב"חותם", המוסף השבועי של עיתון "על המשמר", בשני חלקים עוקבים:
חלק ראשון, "רגע ההתפכחות", ב-4 במאי 1979
חלק שני, "גבעות לבנות ושותקות", ב-11 במאי 1979
כראמה: השיכרון הגדול ועונשו
מאת משה אורן
__________________________________________________________________________
יום הזיכרון הפרטי שלי שייך יותר מכל לשני אנשים, ונקשר יותר מכל בשמו של מקום הנמצא גם כיום מחוץ לגבולות המדינה: כראמה.
השניים הם ישראל ארזי מקיבוץ דן ושלמה ארד מבית-זרע, ואת הסיפור הזה, המוקדש לזכרם, אני חייב להם ולעצמי. ישראל נפל בפעולת כראמה, ב-21 במרץ 1968. הוא נפגע לצידי ושכב לידי פצוע דקות ארוכות שנמשכו כמו נצח. לבסוף היה זה שלמה שבא ועזר לי לחלץ אותו מהשטח החשוף, הפתוח, בדרך לחובש, לרופא ולמסוק. שעות מספר אחר כך נפטר בבית-החולים ב"הדסה" עין-כרם. כאשר הגיעה הידיעה היא הכתה את כולנו בהלם. היינו משוכנעים כי פציעתו בינונית בלבד, לכל היותר, אבל הפגיעה היתה פנימית, ולא היה בעולם דבר שיכול להצילו.
מאז היינו עולים מדי שנה לקברו, בחודש מרץ. בשנה השלישית או הרביעית נותר רק שלמה שהמשיך לעלות לדן, מכל ידידיו, מפקדיו וחייליו של ישראל בסיירת. מהשנה החמישית או השישית חדל מכך גם שלמה ונותרתי לבדי. כך חלפו עשר שנים. אני מניח ששלמה היה חוזר ועולה איתי בשנה העשירית אבל הוא מצא את מותו כשמטוס צה"ל, שנשא אותו ואת חבריו לסיירת לתרגיל מילואים, התרסק לתוך ג'בל הילאל שבסיני ב-25 לנובמבר, 1975. ישראל ושלמה, שני אנשים יקרים ומיוחדים במינם. מעולם לא רציתי בידידותו של מישהו כפי שרציתי בזו של שניים אלה.
סיפור זה, כבר אמרתי, מוקדש לזכרם, אך כוונתו ומטרתו אחרת. פעולת כראמה היתה רגע של התפכחות כאובה לצה"ל שהיה עדיין שיכור נצחונו הגדול במלחמת ששת הימים. היתה זו פעולת העונשין הגדולה של צה"ל מעודו, והיא השיגה את מטרותיה המיידיות:  פוצץ בסיס המחבלים הגדול בעיירה כראמה, 15 ק"מ מזרחית לירדן, וחוסלו מספר בסיסים קטנים נוספים של אירגוני הטרור, מחבלים רבים נהרגו ורבים נלקחו בשבי. כמו כן נפגעו כוחות הלגיון הירדני שניסו להתערב מגב ההר במהלך הפעולה. יאסר ערפאת עצמו הצליח לחמוק ולהימלט, ברגע האחרון, ממקום מחבואו בכראמה, אבל הטרור החבלני הוכה אותו יום מכה קשה.
אלא שכל זאת במחיר כבד מאד. 28 חיילי צה"ל נפלו בפעולת כראמה ו-90 נפצעו. כוחות צה"ל עזבו את השטח הרחב שנתפס כשהם מותירים מאחור שלושה שהוכרזו כנעדרים וכלי-שריון פגועים, בהם טנקים ונגמ"שים. במחיר לא צפוי שכזה שוב לא יכול איש להגדיר את הפעולה כהצלחה.
סיירת צנחנים, יחידת-העילית של צה"ל אותם ימים (ישראל היה אומר "אנחנו השפיץ של חוד החנית"), עליה הוטל להקדים ולחסום את צירי הנסיגה של המחבלים מזרחית לכראמה, שילמה מחיר כבד במיוחד. ארבעה מאנשי הסיירת, שהורכבה אז רובה ככולה על טהרת בני הקיבוצים, נפלו בפעולה זו: ישראל ארזי, שהיה מפקד מחלקה, זאביק אלתרמן ממשמר-השרון, חיים פראגר מיגור ויוסי שוהם מחיפה.
נסיבות מיוחדות ומתסכלות הותירו את הסיירת מחוץ לפעולה של ממש במלחמת ששת-הימים. היא הגיעה לשארם א-שייך ולרמת הגולן – אבל תמיד באיחור. הכל הלך מהר וקל מדי לכוחות האחרים. מסיבה זו זינקה הסיירת לפעולת כראמה כפי שרק יחידות מעטות זינקו מעולם לקרב. היא רצתה בפעולה הזו כפי שרק יחידות מתנדבים ספורות רצו במשימות שכאלה לפניה. בכראמה טעמה הסיירת, זו של מחזורי אמצע שנות השישים, לראשונה את טעם המלחמה שהחמיצה – ורגע ההתפכחות שלה היה, מסיבה זו, הנורא והכואב בכולם. רגע זה הוא כוונתו ומטרתו של הסיפור כולו.
היום, ביום הזיכרון הראשון שלאחר השלום, ביום העצמאות האמיתי הראשון שלנו עם השלום, ראוי לספר את הסיפור הזה לחיילים של היום, לחיילים של מחר, כדי שיידעו להבין מדוע באמת "לא עוד מלחמה", מדוע באמת אסור שכל הדרכים יובילו לכראמה - ואך רק לכראמה - או לדמשק, או לרבת-עמון, או לסואץ. ואני מאמין שישראל  ושלמה, במקום מנוחתם, לא היו רוצים לשמוע את הסיפור הזה אחרת.
__________________________________________________________________________
 
חלק ראשון : רגע ההתפכחות
לצידו של אשר ארזי, אחיו התאום של ישראל, עשיתי את השנתיים הראשונות בצבא, והיום, במבט לאחור, נדמה כאילו, ללא כל כוונה, תפסתי טרמפ על שאיפתם הטבעית והנסתרת של תאומים - ושל אחים קרובים - לשוב ולהתאחד זה עם זה. במישור הרציונלי, עם זאת, היו הדברים פשוטים ובהירים יותר. כשישראל התגייס לסיירת הצנחנים, התגייסנו אשר ואני לסיירת "שקד". האינפורמציה שלנו אמרה, מפה לאוזן, כי זה שנים אחדות שדווקא יחידה זו היא הקרבית והמבצעית שבכולן. לקח לנו מספר חודשים לגלות כי משלושתנו היה זה ישראל שעשה את הבחירה הנכונה. אני מניח כי אז גם החלה קינאתו הגלויה של אשר באחיו התאום, כשם שבאותו זמן ממש, לא מעט הודות לצירוף נסיבות מקרי ביותר, החל בין שלושתנו תהליך מוזר, כמעט בלתי-אפשרי, של מה שניתן לכנות רק כ"סגירת מרחק". "שקד" אמנם היתה באותם ימים בעלת הנסיון הרב והעשיר ביותר במלחמה במחבלים (שנקראו אז עדיין ה"פידאיון"), אבל לאשר ולי היה ברור לגמרי כי מקומנו הנכון הוא בצנחנים.
כך הגענו יחד, ועם כמה בני קיבוץ אחרים, לקורס המ"כים בבית-ליד, אז בסיס הקבע של גדודי הצנחנים הסדירים. כך המשכנו משם יחד לקורס הקצינים, בתקווה נסתרת להצליח בלא-יאומן ו"לדלג" בסופו של הקורס על "שקד", כדי לשוב ולחזור לגדוד. בנקודה זו - כשכבר הסכמנו שהגענו לסוף הדרך כשבישרו לנו כי נבחרנו לשמש מדריכים בבית-הספר לקצינים - בנקודה זו באה לעזרתנו המלחמה. באופן הטבעי ביותר התייצבנו שנינו לפני מפקד גדוד 890, יאיר תל-צור, וביקשנו להסתפח לגדוד בתקופת ההמתנה וכל שיבוא אחריה. יאיר, לוחם ותיק ודמות אנושית כובשת, אישר בו במקום.
ערב הקרב על מיתחמי צומת רפיח קיבל כל אחד מאתנו נגמ"ש ועליו חיילים אותם הכרנו בהזדמנות זו לראשונה, אבל במהלך הלחימה "הצלחנו" שנינו לאבד את כלי הרכב שלנו (במקרה שלי מפגיעת נ"ט שהעלתה את הנגמ"ש באש), ולשוב ולהפגש עם חשיכה  בצומת הכבושה, בודדים בהמון, פליטים ללא בית ומשפחה. עם אשר עשיתי יחד את כל הדרך לתעלה, ושם, מול גשר הפירדאן, דקות לאחר ההכרזה הרשמית על הפסקת-אש, צללו על הכוח שני מטוסי "מיג" מצריים וצרור תותחים ארוך תפס את שנינו רצים לתפוס מחסה, מתיז חול לתוך פנינו ממש. וכל אותו זמן, כל אותם ימים, סבבו ישראל והסיירת את הארץ, באוויר וביבשה, מחפשים את המלחמה ולא מוצאים אותה. בכל מקום נמצא כבר מישהו שהיה שם לפניהם...
בתום המלחמה, לפני שעזבנו את סיני בדרך חזרה הביתה, הבטיח תל-צור לעשות הכל כדי להוציא את שמנו מרשימת מדריכי בית-הספר לקצינים ולצרף אותנו רשמית לגדוד. הבטיח וקיים, ואנחנו חזרנו לצנחנים. כמה חודשים אחר כך מצא יאיר תל-צור את מותו כשהג'יפ שלו עלה על מוקש ישן בדרך החולות לא-טור.
אי קטן ומבודד
במונחים צבאיים, לפחות, הגיע אשר קרוב מאוד לאחיו. הוא הצטרף ליחידת השיריוניות של הצנחנים שהיתה אז בשלבי הקמה ראשוניים, ובמסגרת תפקידו החדש קרוב לוודאי שהפסיק לקנא באחיו. אני קיבלתי מחלקה בפלוגתו של מ"פ מעולה, דורון רובין, מפקד משכמו ומעלה במובנים רבים, עם שני מפקדי-מחלקה שגם הם בני קיבוץ. בשני המקרים נדמה היה כי באנו, סוף-סוף, אל המנוחה והנחלה. אבל במבט לאחור, עבור שנינו יחד, היה זה רק השקט שלפני הסערה - הגורל, כשהוא רוצה, יודע להתל בבריות. עברה כחצי שנה וחליתי בצהבת בתקופה בה עשינו בפעילות מבצעית בגדה. דורון לא הסכים להחלטת הרופאים שקבעו, לפי הספר, מנוחה מוחלטת לשלושה חודשים. אני החלטתי שהרופאים צודקים, ודורון, שרצה לראות אותי בפלוגה שבוע לאחר היציאה מבית-החולים, מעולם לא סלח לי את ההחלטה הזו.
בימי המחלה והמנוחה הארוכים חזרתי להרהר בישראל - ובסיירת צנחנים. עכשיו היה זה תורי לקנא. במסגרת הפעילות המבצעית בגדה המערבית וברצועת עזה, היינו אנו, חיילי הגדוד, ראשונים לערוך היכרות בלתי-אמצעית עם השטחים הכבושים, ועם האוכלוסייה העויינת היושבת בהם. המראה היה רחוק מלשמח. גם אם דחקת אותו בשארית הכוח אל מחוץ לתודעה עדיין לא יכולת למנוע את הופעתו החוזרת ונשנית לעיניך, ולעיתים היתה הרגשה שאנו עושים את מלאכתו המלוכלכת של מישהו אחר. כל זה התאים לדברים שקראתי על צנחניו הצרפתיים של גנראל מאסי באלג'יר הכבושה, אבל לא הסתדר עם המושג שהיה לי על צנחנים יהודים בצבא הגנה לישראל. באותם ימים הצטיירה לי הסיירת, אותו גוף נבחר של לוחמים וחברים לנשק, כאי קטן ומבודד של טהרה. כמפלט אחרון של נקיון כפיים. להם, חשבתי, לבטח אין זמן לכל הזוהמה הזו. מאוחר יותר גיליתי כי גם תפיסה זו מקורה בטעות, אבל כמזון למחשבה לא היה טוב ממנה אותה שעה.
עברו כשלושה חודשים ואני יצאתי את בית-ההבראה החלומי בנהריה בדרך לפלוגה. הגדוד כולו החזיק אותה תקופה את עזה, שהיתה מוקד בעייתי במיוחד, ובפקודת המג"ד, דן שומרון, התרוצצו כומתות אדומות על ג'יפים לאורכה ולרוחבה של העיר למען יראו וייראו. עזה, אולי כסימפטום אחרון למחלה, עשתה לי חשק להקיא. דורון, המ"פ, שאל למה לא חזרתי מוקדם יותר, ואני, באותו רגע, לא הבנתי מדוע חזרתי בכלל. דורון היה ישר והגון איתי. בשבילו, אמר, כבר איחרתי את הרכבת, אבל הוא לא יפריע לי להגיע לכל מקום אחר בגדוד. כשאמרתי כי הכוונה לא לגדוד אלא לסיירת, אמר שאינו רואה את הדבר כאפשרי אבל לנסות תמיד מותר... אני לא הייתי זקוק ליותר מזה. מעזה נסעתי הישר לבסיס הסיירת בתל-נוף, ולישראל אמרתי "תשכח מהדרגות (מסיבות בירוקרטיות הייתי כבר סגן, והוא עדיין סגן-משנה), אני מוכן לעבור אליכם גם כחייל פשוט". אני עדיין זוכר את הבעת הפליאה על פניו, אבל הוא לא ביקש להבין הכל ולא היה בכך צורך. עוד באותו לילה הלך ושוחח עם מתן וילנאי, מפקד היחידה, ושלושה שבועות אחר כך כבר העברתי את תכולת הקיטבג שלי לחדרי החדש בביתן הסיירת.
המעגל שנפתח שנתיים קודם לכן במשמר-הנגב, בסיס סיירת "שקד" נסגר עכשיו. זה היה בראשית חודש מרץ, כשבועיים לפני הפעולה בכראמה.
משהו מעולם אחר
הלילה הראשון בביתן הסיירת זכור לי גם היום כאחד המאושרים בחיי. כשאני מנסה לעמוד על תחושת אותו לילה ממרחק אחת-עשרה שנים ויותר, אינני יכול להסביר אותה אלא כהרגשתו של אדם שעשה דרך חתחתים ארוכה ומפותלת, ולפתע הוא יודע שהגיע הביתה. זה היה הלילה בו עשיתי היכרות ראשונה עם אנשי הסיירת - ועם שלמה ארד.
לבסיס הגעתי עם חשיכה, ומתוך הביתן המואר עלו קולות שירה וצלילי פסנתר. רגעים לאחר מכן, כשישראל פתח בפני את דלת אחד מחדרי הרב"טים בקומת הקרקע, הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שאינני חולם. על המיטות הספורות, לאורך הקיר, נדחקו כעשרים צעירים זה לצד זה, שרים במלוא הגרון. במרכז החדר, במעגל האור הקלוש, עמד פסנתר שעליו ניגן בחור מתולתל ומוצק, מי שהיה מוקד החבורה הצפופה ושירתה. שלמה ידע לנגן על פסנתר. מעולם לא היתה לו אהבה גדולה מזו. גם באפלולית היחסית יכולת לראות ולחוש מתוך איזו כוונה גדולה הוא שר, ועד כמה הוא מרוכז עמוק פנימה בעצמו ובנגינתו.
אני זוכר שהתכרבלתי באחת הפינות כהלום רעם. במקום ממנו באתי היתה תמונה שכזו שייכת לעולם אחר, בלתי אפשרי. האנשים איתם עבדתי בפלוגה, החיילים שלי, באו רובם ככולם מתרבות שונה לגמרי, תרבות השכונות. עם בני מחזור מאי (מאו-מאו, בסלנג של הצנחנים) אתה לומד מהר מאד להתכונן לכל הפתעה, החל משקרים במצח נחושה עם מבט תמים בעיניים, ועד לגרוע מכל - כאותו ליל שבת גשום בסידרה בג'וערה, כשאחד המ"כים שלי תוקע את ראשו בין יריעות אוהל הסיירים ואומר לי "משה, אני לא מוצא אף אחד מהחבר'ה באוהלים. המחלקה שלנו ברחה העירה, הביתה!". באותו לילה, שעון אל הקיר על קצה מיטת הברזל בביתן הסיירת, עוצם עיניים ומניח לקולות השרים לשטוף אותי בפינתי, לא היה לי ספק שהגעתי לפלאנטה אחרת. לעולם אחר ושונה בתכלית.

                ישראל ארזי עם אנשי הסיירת  
                                             

                                    שלמה ארד והפסנתר  
אלו היו ימים טובים לסיירת צנחנים, ולא מעט בזכות מפקדה. מתן ידע את טיב האנשים העומדים לפיקודו, ואם היתה בצה"ל של אותם ימים יחידה שהזכירה באופיה ובדרך ניהולה את הפלמ"ח - במובן הטוב של המילה - זו היתה הסיירת שלו. עם אנשים כאלה היה יכול להרשות לעצמו את המותרות האלו. מנהיגותו וסמכותו של מתן התקבלו כמובן מאליו. הוא היה מפקד מעולה, מקצוען אמיתי שאינו חדל לשפר את תחומי ידיעתו והישגיו. והוא היה הסייר הטוב בצה"ל מאז מאיר הר-ציון.  מעל לכל היה בעל ראש פתוח שידע כי את החברה הקטנה, האליטיסטית והסגורה שהופקד עליה (הוא עצמו הגיע לצנחנים מהפנימייה הצבאית) מוטב לנהל כמזכיר קיבוץ. מתן הוא האיש שהתיר לשלמה, אחד מסמליו הוותיקים והטובים ביותר, חופשה מיוחדת בת כמה חודשים כדי שיוכל להכין את חג הקיבוץ בבית-זרע. והוא שהורה לעופר כלב מחצור, סייר מעולה וטיפוס מיוחד, ללכת הביתה ולהישאר בקיבוץ עד שיחליט שהוא רוצה לחזור באמת ובתמים. ועופר הלך לחצור - וחזר לסיירת.
אילו התבקשתי להגדיר במספר מלים את דמותה של סיירת צנחנים באביב 1968 הייתי מצייר אותה כגוף עם מתן כראשו, שלמה כרוחו וישראל כליבו. שלושה אלה עיצבו את אופיה ופניה של יחידה מגובשת זו יותר מכל.
להרוג את הזמן
ישראל היה הלב, המנוע הנלהב והעקשן שאינו חדל לרוץ קדימה. כזה היה כבר בפגישתנו הראשונה בסמינר י"ב בגבעת-חביבה. תמיד במרכז התמונה, סוחף בהתלהבותו את חברי קבוצתו. העימות הראשון שלנו היה על הדשא, במשחקי הכדורגל שבין ההרצאות. שנינו ידענו לשחק כדורגל, ושנינו לא ידענו להפסיד. הקשרים בין שתי הקבוצות, מדן וממזרע, ובין בודדים בתוכן, נמשכו למרבה הפלא גם אחרי המפגש בגבעה. נסיעה לביקור בדן הפכה עד מהרה מעין עלייה-לרגל, וקפיצה לתל אל-קאדי (היום תל דן) - חובה בכל ביקור  מחדש - היתה הרבה יותר מעוד טיול אל אחת מפנינות הטבע היפות בארץ. אז הצטרף לזה אלמנט הסיכון והמתח, זה שבעצם השהייה באחד ממוקדי המתיחות החמים בגבול. קיבוץ דן היה נתון אותה תקופה לחסדי המקלעים הסוריים של תל-חמרה ותל-עזיזיאת, ונחשב לאחד מישובי הספר המופגזים בישראל. מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, לא חדלה עובדה זו להציק לישראל. "ההורים שלי לחמו במלחמה הזאת הרבה יותר ממני", נהג לחזור ולומר במרירות. והיה בזה לא מעט מן האמת.
שבוע לאחר שהגעתי לסיירת כבר ניצתה בישראל אש שונה לגמרי. ריחה של פעולת תגמול גדולה עמד באוויר, ובסיירת החלו מתכוננים לקראתה בהתלהבות המאפיינת רק יחידה שכזאת. ההזדמנות הגדולה, זו שציפו לה בכיליון עיניים, הגיעה. עכשיו תינתן לסיירת, סוף-סוף, אפשרות להוכיח את עצמה ולהצדיק את השם שיצא לה בגדודי הצנחנים.
ההמתנה לפעולה הפכה קשה ומכבידה מיום ליום, וישראל, קצר רוח בדרכו, ניסה כל דרך אפשרית להרוג את הזמן הנמתח. בוקר אחד העיר אותי: "משה, אנחנו הולכים להביא קומנדקר מתוקן מהסדנה בחצור". לקומנדקר היה נהג, כמובן, אבל ישראל דאג שזה ימשיך בשנתו בעוד אנחנו יוצאים לדרך ברכב אחר שנזקק לטיפול.
כל זמן שהרחקנו בנסיעה מהבסיס עבר הכל בשלום, אבל את הדרך חזרה אני זוכר עד היום כסיוט של ממש. ישראל חתך שוב ושוב למרכז הכביש הצר, מכריח את המכוניות הבאות ממול לרדת לשוליים כדי למנוע התנגשות. ברגעים הראשונים חשבתי שהוא מתלוצץ, אלא שהבעת פניו הסגירה משהו שונה לגמרי. הוא אחז בהגה חיוור, בשפתיים קפוצות, מרוכז בנתיב שלפניו. "הממזרים יכולים לרדת קצת הצידה", התיז לבסוף בזעם. "לא יזיק להם לרדת קצת הצידה מהכביש המחורבן הזה!".
את שארית הדרך עשינו בשתיקה. היה לי ברור שמשהו עמוק מאד אוכל אותו מבפנים, אבל רק חודשים ארוכים אחר כך יכולתי לשים על זה אצבע. ישראל פשוט לא יכול לחכות יותר. במקום כלשהו החל מכרסם בו החשש שגם הפעם, כבפעמים הקודמות, תחמוק ההזדמנות הגדולה מבין האצבעות. הוא נרגע וחזר לעצמו רק כשהגענו לשערי הבסיס, ובזמן הקצוב שנותר עד לפעולה לא הזכרנו את הפרשה גם במילה.
שלושה ימים לאחר מכן, עם אור ראשון, כבר היינו במסוקים שפילסו להם דרך בערפילי הבוקר אל רכסי הגבעות ממזרח לכראמה.
 
חלק שני: גבעות לבנות ושותקות
__________________________________________________________________________
פעולת כראמה, ב-21 למארס 1968, היתה פרשת דרכים מרכזית במלחמה בטרור. לאחר הפעולה הסביר הרמטכ"ל חיים בר-לב, שנכנס לתפקידו זמן קצר לפניה, כי אין לראותה כפעולת תגמול נוספת אלא כמבצע שנועד להרוס שלושה בסיסים חשובים של הפת"ח במזרח הירדן: העיירה כראמה, ששימשה כמפקדה מבצעית קדמית ומרכז אימונים לארגון המחבלים, ושני בסיסים קטנים יותר בא-סאפי ובתל אבו-חנזיר. מטרות אלו אכן הושגו במלואן, אבל המחיר הכבד והבלתי-צפוי ששולם עבורן - בהרוגים, פצועים ובציוד לחימה - הותיר בפי רבים את טעמו המר של כישלון. היתה זו פעם ראשונה, לאחר הניצחון הגדול והמכריע במלחמת ששת הימים, שצה"ל ספג מהלומה של ממש.
 
לא מעט מהסיבות שהובילו להתפכחות הקשה של יחידות, מפקדים ולוחמים בפעולה זו, שייכות לתחושת השיכרון שפשטה בצבא בתום המלחמה. צבאות ערב נותצו לרסיסים וההרגשה היתה כי שוב אין כוח המסוגל לעמוד מולנו. להרגשה זו תרם הזלזול המופגן באויב בכל החזיתות. בכראמה זכה יחס זה לביטוי בולט וטראגי במיוחד, דווקא משום שגיבורי הדראמה העצובה, והאחראים לה, נימנו על הטובים במפקדיו של צה"ל, אלה שרשמו לזכותם ניצחונות מרשימים בקרב ההכרעה המרכזי של המלחמה על מתחמי רפיח, ואחריו לאורך הדרך לתעלת סואץ.
 
המשימה בפניה עמדו הפעם לא היתה פשוטה. לצורך השתלטות על כראמה הוחלט לבודד תא שטח של כ-250 קמ"ר, מגשר אלנבי בדרום עד גשר דמיה בצפון, ברצועה שרוחבה משישה ועד עשרה ק"מ שבמקומות אחדים בשוליה גבלה במתחמי הצבא הירדני שישב על גב ההר. ההערכה האופטימית לפיה יימנע הלגיון הירדני מלהתערב בפעולה מוגבלת המכוונת כנגד המחבלים, היתה רק אחד המשגים החמורים בשורה ארוכה של כשלים וטעויות שאיפיינו את המבצע לכל אורכו. תוך שעות ספורות נוצרה בשטח תסבוכת מדאיגה שעיקרה בשוליים דווקא, בכוחות החסימה והבלימה, ולא בתוך כראמה פנימה - יעדה המרכזי של הפעולה. מרבית הנפגעים באו מקרב כוחות שפעלו מחוץ לעיירה, ורוב האבידות נבעו מאש ירדנית דווקא - לא מכדורי המחבלים. הדו"חות האופטימיים והביטחון העצמי ששפעו ממערכת הפיקוד התגלו בצהרי היום כחסרי יסוד, כשהתברר שלא ניתן לנתק מגע בקלות ויש צורך להפעיל מטוסים (אחד מהם הופל בהמשך) כדי להשלים את פעולות החילוץ. רק זמן רב לאחר חשיכה עזב אחרון החיילים את השטח שממזרח לירדן.
 
שני משגים קשים במיוחד נוגעים ישירות בסיפורנו. הראשון שייך לפרשת הטלת הכרוזים על העיירה כראמה קודם הפעולה – שיש התולים בה גם את הצלחת בריחתו של יאסר עראפאת, מפקד הפת"ח, מהמקום. את הכרוזים הללו, בהם נאמר כי מטרת צה"ל משטרתית ומוגבלת בלבד, צריכים היו, על פי לוח זמנים שנקבע מראש, להטיל לאחר שכוח החסימה של סיירת צנחנים ינחת במסוקים על הגבעות ממזרח לעיירה ויחסום את נתיבי הנסיגה להרים. ערפילי הבוקר, שהכבידו על תנאי הראות, גרמו לאיחור בן כרבע שעה בהמראת המסוקים. הכרוזים, לעומת  זאת, הוטלו במועד שנקבע, ולא רק ששימשו אזהרה משמיים לאנשי הפת"ח (ומידע יקר מפז ללגיון הירדני), הם גם איפשרו בריחה חופשית מהעיירה מזרחה והתמקמות שאינה נצפית בעין במקומות מיסתור על הגבעות סביבה. ממקום שכזה נורתה, מאוחר יותר, האש שהביאה למותם של ישראל ארזי, מפקד מחלקה בסיירת, ויוסי שוהם, אחד מחייליו.
__________________________________________________________________________
 
באור הבוקר המוקדם היו הגבעות של כראמה לבנות ושותקות. נחתנו, כל אחד מהכוחות על השלוחה שנקבעה לו, קילומטרים ספורים צפונית-מזרחית לעיירה. הסיירת התפצלה לארבעה כוחות-משנה תחת פיקודם של מתן, בצר, איקי והילל. מתן, מפקד הסיירת, בחר להחזיק את ישראל, שלמה ואנשיהם לצידו.  במידה ויזדקק למחלקה מנוסה ומגובשת זו של ישראל היתה המתאימה מכולן. רק בהמשך התברר עד כמה צדק.
רציתי להיות ליד ישראל בפעולה הזו, אבל לא התווכחתי כשמצאתי את עצמי מצורף לכוח של מוקי בצר, סגנו של מתן מבית-שערים. העובדה שבין אנשי הכוח הספקתי להכיר עוד קודם רק את יערי, סמל ותיק וסימפטי מיגור, לא הטרידה אותי במיוחד. כמי שזה עתה הגיע לא הצלחתי להיסחף בהתלהבות  לקראת הפעולה. נכון, כבר הייתי מעורב, אבל עדיין יכולתי לראות דברים מעט מן הצד. הסיירת, ובכך אין ספק, זכתה במשימה הראויה לה. בכראמה הוטל עליה לפועל כיחידה קומנדו מובחרת לכל דבר: ראשונה בשטח האויב, מונחתת מן האויר עמוק מעבר ליעד, ופועלת ככוח עצמאי המחויב להסתדר בכוחות עצמו - עם מחבלים בחזיתו ועם הלגיון הירדני בעורפו - עד לחבירה עם הכוח העיקרי הנע בדרך היבשה. שום סיירת לא יכלה לבקש לעצמה משימה אופיינית וראויה מזו, ולתחושת הציפייה הנלהבת היתה סיבה של ממש.
מסוקי הכוח של בצר הנחיתו אותנו על השלוחה הדרומית והסמוכה ביותר לעיירה. לאחר שהסתלקו מערבה השתרר במקום שקט שהפתיע את כולנו, ובעקבותיו לא יכולנו אלא להאמין כי הפתעת המחבלים גמורה. תוך רגעים ספורים התחלנו בתנועה זהירה מערבה, הולכים וקרבים לכראמה. תחושת  הבטחון גברה ככל שהתקדמנו. לא ראינו אויב של ממש ולא נתקלנו בהתנגדות כלשהי. מאוחר יותר התגלו מספר דמויות נמלטות פה ושם, אבל תמיד מחוץ לטווח העוזי, וברוב המקרים גם בקצה טווח הירי של המא"ג, המקלע הבינוני.
יערי ואני סגרנו את הטור, מאבטחים מאחור, וככל שנענו קדימה התקשה יערי להסתיר את אכזבתו. הכל הלך חלק ושקט כל כך עד שמצאתי לנכון לעבור מקצה הטור לראשו, מצטרף לבצר שחש אותה שעה בטוח דיו להוביל בעצמו ללא אנשי החוד. ניכר בו שגם הוא לא ציפה לתמונה פסטורלית שכזו. "הכל הולך חלק מדי", אמר לי תוך שהוא מאיט את צעדיו הגמלוניים, "אבל כדאי שנמשיך בזהירות בכל זאת". תוך פרק זמן קצר מהמתוכנן הגענו לקצה המערבי של השלוחה, משקיפים על שיפולי הגבעות היורדות לבקעת הירדן ועל שוליה המזרחיים של העיירה כראמה.
זו, לפי התכנית, היתה נקודת הסיום שלנו. בתוך העיירה פנימה כבר היה הקרב בעיצומו, ולנו נותר רק לתפוס עמדות במקומנו צופים מגבוה במחזה. כל זה לא היה בו כדי להרגיע את יערי, שהצליח למצוא עד מהרה את מה שחיפש. "משה", משך אותי אחריו, "גיליתי כמה אוהלים בוואדי למטה. בוא נרד לבדוק, אולי נמצא אותם שם". היינו צריכים לקחת איתנו לפחות כמה אנשים, אבל יערי היה משוכנע שגם כוח רתק קטן למעלה, על הגבעה, יספיק. אני זוכר שתפסתי את עצמי מהרהר כי לאורך כל המלחמה, בששת הימים, הצלחתי רק בקושי לגמור מחסנית אחת של עוזי, ולא יתכן שאת הפעולה הזו אגמור בפחות. ירדנו למטה לבדנו. היינו צמד שוטים גמורים שמזלם שיחק להם לצאת מכל זה בשלום.
בעיקול הוואדי מצאנו את עצמנו לפתע בשולי מאהל צבאי גדול ומסודר היטב, ועד שהספקנו לעכל את משמעות  הדבר הגיחו מאחד השיחים שלידינו שני צעירים - צעירים מאד - בידיים מורמות. לבושם לא היה צבאי אך בכל מה שנוגע לזהותם לא היה מקום לספק. יערי צעק לאנשים על הגבעה שיתכוננו לקבל שבויים מהוואדי, אלא שגם לאחר התקרית הזו לא הפכנו חכמים יותר. אני זוכר שעברתי מאוהל לאוהל, יורה צרור אחר צרור לתוך היריעות. יערי נע במקביל, מצפה ליציאתו של מישהו, לסימן חיים. איש לא יצא. המאהל כולו היה ריק ונטוש. בדרך חזרה לראש הגבעה, ניכר ביערי שהוא מרוצה יותר. "לפחות יהיה לנו מה לדווח", אמר. למחרת למדנו כי במקום נחשף מאגר נשק ותחמושת גדול ומגוון להפליא. זה היה אחד ממחנות האימון המרכזיים של הפת"ח בכראמה.
מחלקה פזורה בשטח
הרעה, זו שאיננה כתובה בספרי המלחמה, תיפתח מטבעה במקום ובזמן בו לא תצפה לה. הסיירת, ככל יחידת עילית, ציפתה לקרב של ממש והכינה עצמה לקראתו. אנשיה רצו בלחימה שתצדיק את בחירתם למשימה המיוחדת, שתאשר את כישוריהם ואת השם שיצא ליחידתם. אבל הם לא קיבלו את הקרב שרצו בו. האויב לא בחר להילחם. ברוב המקרים גם לא ראו אויב כלשהו, ובמקרים אחרים הוא הספיק לחמוק ולברוח, או למצוא לו מיסתור בכוכים שבגבעות ובצמחיית הוואדיות. כאשר אזר האויב הזה אומץ לצלוף זה היה רק ממרחק ורק כשחש עצמו בטוח במקום מחבואו. הסיירת לא באה לכראמה לשחק במחבואים אבל נאלצה לעשות בדיוק את זה, על אפה וחמתה. איש לא יכול לבחור את המלחמה שלו.
כאשר נפתחה הרעה היה זה דווקא בחוליה החלשה ביחידה, בכוח של הילל. חיילי מחלקתו של הילל, מ"מ ג'ינג'י מקיבוץ חפציבה, התגייסו לצבא רק שלושה חודשים קודם ועדיין היו טירונים במובנים רבים: צעירים מאד, חסרי נסיון ובטבילת האש הראשונה שלהם בשטח אויב. לרוע המזל דווקא במסלול תנועתה של המחלקה הזו עבר נתיב הבריחה העיקרי של המחבלים, ובחילופי האש שהתפתחו פוצל עד מהרה הכוח לחוליות קטנות, פזורות על שטח רחב ומחורץ קפלי-קרקע שגרמו לניתוק הקשר בין האנשים ולאובדן השליטה במחלקה. בעקבות פציעתו של הילל, ופינויו מהמקום, השתררה אנדרלמוסיה גמורה. טירוני הסיירת נותרו כעת ללא מפקד, כעדר ללא רועה, כשכל אחד נאלץ לעשות את המלחמה שלו. מפיו של פיני דביר, אחד מחייליו של הילל, שמעתי מאז על מה שהתרחש באותם רגעים של אובדן עשתונות. כך נהרג חיים פראגר מיגור, ששכב לצד המקלע, כאשר הופתע מאחור - הוא ושני חבריו - על ידי כמה מחבלים שנתקלו, ללא כל כוונה, בחוליה הקטנה, ופתחו עליה באש ממטרים ספורים. בדרך דומה מצא את מותו גם זאביק אלתרמן ממשמר-השרון.
פיני עצמו נפצע קל בפרק הזמן הזה, והוא זוכר כיצד שכב בשטח, סמוך לכמה מחבריו הבריאים והפצועים, כאשר לפתע בא שלמה לעזרתם. אותה שעה כבר השלימו כוחות המשנה האחרים את משימתם ללא נפגעים, ומתן שלמד מפי הילל על מה שקרה, שלח את שלמה לעמוד מקרוב על המצב.  שלמה לא היה מודע כלל לסכנה בשטח, ופיני זוכר כיצד ראה לפתע שלושה מחבלים מתרוממים ממש מאחוריו. 'צעקנו לו 'שלמה, מאחוריך!', והוא הסתובב אחורה עם המקלעון שלו, יורה אש תופת מהמותן... ראינו איך שלושת המחבלים נופלים, אחד אחרי השני. זה היה ממש כמו בסרטים!'. שלמה, שהלחין מנגינות לשירים מנעוריו, שהיטיב כל כך לנגן בפסנתר.
לבד ליד הפצועים
בצהריים חבר הכוח שלנו לזה של מתן ואני פגשתי את ישראל, עדיין סוער ולוהט מכל שעבר עליו בדרך לכאן. בצהריים נראה היה כי הדברים מגיעים לפתרונם. פצועים והרוגים חולצו מן השטח תחת אש צלפים, בעזרת נגמ"ש שהושאל מהכוחות הפועלים בכראמה ומכינים את בתיה לפיצוץ. מתן ידע להפעיל הרבה עשן במהלך פעולת החילוץ, והוא הצליח לצאת ממנה ללא נפגעים נוספים. אלא שאז הגיעה הידיעה על מספר אנשים שנתקעו על הגבעה שמעבר לוואדי הגדול, מצפון לנקודת הכינוס. מתן אמר לבצר לקחת כמה אנשים, לגשת למקום ולפתור את הבעיה אחת ולתמיד. ישראל לא היה צריך להיות שם אבל מיהר להצטרף כהרגלו. אני לא הייתי צריך להיות שם והצטרפתי בגלל ישראל. הפעולה כבר היתה מאחורינו, והכל היה אמור להסתיים בתוך שעה קלה.
התקדמנו פרושים בשורה רחבה, סורקים את השטח לפנינו. איש לא ירה עלינו כשחצינו את הוואדי וכשעלינו במדרון הרכס מאחוריו. הגבעות סביב היו מסנוורות בלובנן ודוממות כקבר. בתום הסריקה סבבנו על עקבינו בדרך חזרה. הכל קרה במקום בו טיפסנו ועלינו מהגדה הדרומית של הוואדי ולאחר שהשלמנו פעם נוספת את חצייתו. ישראל צעד לצידי, במרחק צעדים ספורים, ברגע בו הלמו הדי היריות מאחור קורעים את הדממה לגזרים. את מקור הירי לא יכול איש מאיתנו לזהות - לא באותו רגע, ולא מאוחר יותר. במלחמה יש רק מעט דברים גרועים יותר מאויב קטלני שאיננו בנמצא.
שוב השתררה דממה מוחלטת, וכשהרמתי ראש לצד הסלע מאחוריו קרסתי יכולתי לראות דמות שרועה על גבה בשטח הפתוח. באותו רגע לא העליתי בדעתי שזה עשוי להיות ישראל. המחשבה הראשונה היתה בהירה ומקפיאה. ידעתי, באותה תחושה פנימית שלעולם לא תוכל להסביר, כי מי שיעז לחזור לנקודה החשופה הזו - דמו בראשו. זו לא היתה הנחה ולא ניחוש. זו היתה קביעת עובדה, פשוט כך. שוהם, אחד מחייליו של ישראל, היה ראשון לזנק אל הפצוע, והוא שגילה לי את מה שסרבתי לדעת: זה היה ישראל.
השם הרים אותי מהקרקע. הוא לא שינה דבר לגבי הידיעה, לגבי הביטחון המוחלט שזו ריצה אל המוות. הוא פשוט הרים אותי על רגליי, ואני זוכר שאלה היו כבדות מעופרת. השם פשוט דחק הצידה כל דבר אחר. מיהרתי אל שוהם (הוא הגיע לסיירת מהפנימייה הצבאית, ובאותם ימים היתה תמונתו מופיעה דרך קבע במודעות פרסום של הפנימיה בכל העיתונים) שאחז בעדינות בראשו של ישראל, והיה נסער כל כך שלא חשב כלל לפתוח את חגורו. התכופפנו מעל הפצוע, ראש אל ראש, והספקתי לפתוח את אבזם החגור ולגלות כי אין כל דימום, לפני שהלמו בנו שוב הדי היריות. כבר בזינוק חזרה אל אותו סלע  ידעתי כי הצדק היה איתי. אנחותיו הכבושות של שוהם, שרוע על בטנו ליד ישראל, אמרו הכל. הכדורים ביתקו את בית-החזה.
רגע אחר כך אני זוכר את עצמי מסיר את הקסדה מהראש, מניף אותה באוויר מצד לצד ושואג כמו מטורף "עשן! הליקופטר!", שוב ושוב. לאיש מאיתנו לא היה רימון עשן. מעט לאחור זינק אסי הנגבי ממרחביה על רגליו. הוא היה נהגו של מתן, וגם הוא לא היה צריך להיות כאן. "אני רץ להביא עזרה", צעק לי ונעלם בריצה מעבר לעיקול השלוחה. זה היה טוב מלא כלום. ידעתי שעלי להישאר במקום, ליד ישראל, ליד שוהם. יותר מזה: מידת הדיוק בירי היתה שטנית כל כך, עד שהתחלתי להאמין כי היורה קרוב בהרבה משחשבתי, מסתתר בסמוך. נשארתי לבד ליד הפצועים באותם רגעים ארורים שנמתחו כמו נצח. ניסיתי לומר לישראל כמה מילים מרגיעות, לומר לו שיהיה בסדר, שאני לידו, שומר עליו. ניסיתי  וכמעט לא יכולתי להוציא מפי דבר. גיליתי שאינני מסוגל להרגיע את תחושת הכאב, הזעם וחוסר האונים שעלתה ושטפה בתוכי.
"הוא יהיה בסדר"
על קו הרכס, מאחור, עברו אנשים שלנו. איש מהם לא השיב לסימנים שלי. בוואדי למטה היו בצר וכמה אנשים שלנו, ביניהם מספר פצועים. איש מהם לא ענה לקריאותיי. וכל אותו זמן ציפה מישהו עם היד על ההדק להזדמנות הבאה. עברו עוד כמה רגעים ארוכים בטרם החליט בצר לעשות מעשה. הוא החל לעלות בריצה מהוואדי, מגיח אל השטח הפתוח בדיוק למולי. איש לא היה צריך לגלות לי מה עומד לקרות, אני ידעתי, והכל התרחש לנגד עיניי ממש. אותו רגע שוב באו הדי היריות, ומגרונו של בצר זינק לפתע סילון סמיך של דם בקשת גדולה. הוא כרע לאיטו במקום, יורד על ברכיו. באותו רגע חשבתי ששום דבר בעולם כבר לא יפתיע אותי. הייתי שטוף חימה קרה, לא אנושית. כרעתי לצד הסלע מביט לבצר בעיניו. הוא השיב לי מבט, עושה מספר צעדים כושלים קדימה ושב וקורס על ברכיו. מעט מאחוריי היה כרמון מכפר-מנחם, אחד מחייליו של ישראל. הוא הביט בבצר כהלום רעם. "שים לו את התחבושת האישית שלך על הגרון", אמרתי לכרמון, מנסה, כמעט מתוך יאוש, לאתר את מקור הירי. עכשיו חששתי כי בכל רגע עשוי להתרומם מישהו מאחורי אחד השיחים הסמוכים, במדרון הוואדי, ולחסל את כולנו בצרור ארוך. רציתי להיות מוכן לקראת הרגע הזה. כרמון לא מצא את התחבושת שלו ואני השלכתי אליו את זו שלי. לבסוף היה זה בצר שלקח את התחבושת מידיו, חוסם בה את הפצע בגרונו וצועד אל מעבר לעיקול השלוחה. איש לא ירה ובמקום השתררה דממה מוחלטת.
רגעים לא רבים אחר כך נכנס נגמ"ש בפתח הוואדי. שלמה עמד עליו, גבוה מכולם, וכיוון את הנהג לפי סימני ידיי. צעקתי לו שיוריד את הראש, שיש כאן צלפים. שלמה לא שמע, ואחר כך פשוט לא הבין על מה אני מדבר. איש לא ירה. מאוחר יותר כבר רצנו זה לצד זה, מאבטחים את הפצועים השוכבים בנגמ"ש בנסיעתם מחוץ לוואדי ואל נקודת הכינוס.
לאחר שעבר את ידי הרופא הייתי שוב לצידו של ישראל, ששכב חיוור ושותק על האלונקה בדרך למסוק. הוא היה שקט מאד, ואני, שהחזקתי בשקית העירוי ודיברתי אליו, לא מצאתי כוח להביט לו בעיניים. את החובש הכרתי (הוא  היה חובש פלוגתי בגדוד, אצל דורון), ומאוחר יותר, בצד, שאלתי אותו מה המצב. "הפצע נראה נקי לגמרי", אמר לי. "הוא יהיה בסדר גמור, החבר שלך". אחר כך המריא המסוק  ונעלם. ישראל ושוהם הגיעו ל"הדסה" בחיים. את ישראל סיווגו הרופאים כפצוע בינוני בלבד. בניגוד לשוהם, שהגיע במצב קשה, היתה פציעתו של ישראל פנימית, ועד מהרה סבל מסיבוכים פנימיים. שניהם מתו מפצעיהם זמן לא רב אחר כך.
הידיעה על מותו של ישראל סימנה עבורי את סוף הדרך. הסיירת לא אמרה לי יותר מאומה - להוציא את שלמה, שהפך לחבר טוב ויקר. עכשיו יכולתי רק בקושי לדכא בתוכי שנאה לוהטת, כמעט עיוורת, לכל מה שקשור במדים. רציתי שיניחו לי. רציתי לגמור את הצבא בהקדם האפשרי, וכך גם היה. זמן לא רב לפני השחרור עזבתי את הסיירת, והצטרפתי, על פי בקשתי, לסיירת "דוכיפת", יחידתו של אשר, אחיו התאום של ישראל. המעגל שניתק בכראמה נסגר בנקודה זו מחדש.
אחרית דבר
בית העלמין של קיבוץ דן חבוי בפינת סתר, חלקת אלהים הקטנה. ישראל נקבר כאן, תחת האקליפטוסים, למרגלות תל-עזיזיאת. עברו כבר יותר מאחת-עשרה שנה, ובעשר השנים הקודמות, מדי שנה בחודש מרץ, הייתי איתו, לידו, מדבר אליו או אל עצמי, בקול כבוש, שלא להחריד את הדממה סביב. הגבעות הלבנות של כראמה היו חשופות ועקרות גם בחודש האביב, ובאותם ימים ממש, מדי שנה, טובלת אצבע הגליל בים של צמיחה ירוקה, חדשה, והפריחה הטרייה מתפרצת סביב קברו של ישראל, משכרת בצבעיה וריחה.
כשישבתי בלונדון ולא יכולתי לבוא כתבתי להוריו של ישראל. כתבתי שכראמה היא פצע שאינו מתאחה, שאיננו מוצא לו מרפא. לא הייתי צריך לומר להם. יכולתי לראות זאת גם בפניהם, שנה אחר שנה. במרץ שלאחר מלחמת יום כיפור הייתי שם שוב עם אשתי. כששמעתי על מותו של שלמה נדרתי שלא לראות את קברו לעולם – אבל המשכתי לעלות לרגל לקבר בדן. לפני שנה היתה שם לראשונה גם בתי הקטנה. עמדתי ליד הקבר כששמעתי אותה פורצת לפתע בבכי קורע לב, ולא יכולתי להתגבר על תחושת הזעזוע. רצתי אל הילדה, ואשתי, שהרגיעה אותה בידיה, אמרה שזה שום דבר. היא ראתה פרח יפה ליד הגדר וכשהתכופפה לגעת בו נכנס לה קוץ ביד.
ואני חשבתי לעצמי שבכל השנים הללו, במקום הזה, חזרתי והעברתי לנגד עיניי את הרגעים הנוראים, העצובים והכואבים בחיי - ובכי מעולם לא עלה בדעתי.
 
                                                                                                          משה אורן   /mosheoren.com