רציתי לבוא עם תג על החולצה שבו רשום שמי.
אבל כשבאתי לרשום את שמי על התג, הסתבר לי שאינני זוכר אותו.
אז ויתרתי.
שמתם לב שכול ארוע משמעותי בעבר שבו אנו נזכרים קרה כבר לפני עשרות שנים?
ובכן, 48 שנים עברו מאז הקמת פלוגה ח' בנובמבר 1971. 48 שנים.
רק כדי לא להביך את עצמי אני לא מבקש ממי שזוכר את המספר האישי שלו להרים את היד. איך ארגיש אם כולם ירימו את היד?
איך ארגיש אם יסתבר שהדיסקית של עוזיאל, המוכתמת בגריז ושמן מכונות, תלויה לו על הצוואר?
הערב אני רוצה לדבר אתכם על בעיות שיצוצו במפגשים הבאים.
אני לא יודע מתי יהיה המפגש הבא, גיל 70? 75?
מתי שלא יהיה המפגש הבא, אני רואה מספר בעיות שרציתי לשתף אותכם בהן:
בעיה מספר-1:
עד עכשיו רובנו מגיעים כצמד.
במפגש הבא חלק מאיתנו יגיע בשלשות: אתה, בת זוגך, והפיליפינית.
מילא שאת הראש של בת הזוג אתה מאכיל בספורי הגבורה שלך לאורך שנים ארוכות, אבל לך תתרגם אותם עכשיו לאנגלית עבור הפילפינית. בעיה קשה.
הפיליפנית, שממילא לא תבין דבר, רק תחזיק אצבעות שלא יברח לך, כי לכנס התעקשת להגיע בלי חיתול.
בעיה מספר-2:
אני קורא לה בעיית המבט המזוגג.
אתה עומד מול מישהוא במפגש, אבל, לעזאזל, אינך יודע להחליט אם הוא מהמחזור (כלומר צנחתם ביחד) או שהוא מעובדי המקום.
לבסוף אתה אוזר אומץ, ניגש אליו ושואל אם אתם מכירים.
כאן אני שוטח בקשתי בפניכם: כשאתם רואים את המבט המזוגג, הבוהה, חסר הבטחון של הפונה, תהיו נדיבים ותגידו שאתם מכירים מארוע משמעותי כלשהוא כמו, למשל, שהייתם ביחד בקורס טייס.
אתה וודאי תשמח, ותלחש לבת-זוגך שאיך שאתם מגיעים הביתה, שתזכיר לך לחפש את כנפי הטייס.
בעיה מספר-3:
העובדות והגוזמאות בספורים על אותם ימים הולכות ומתערבבות אלה באלה.
אני בטוח שאתם זוכרים שאת הטירונות עשינו ליד שדה בוקר. בעצם, אולי זה היה ליד דימונה?
"בור הרחמים" היה כל-כך עמוק עד שכמעט ראינו את סידני בצד השני של כדור הארץ.
ה"קדר" הגדול של " 7 דקות הייתם על בגדי אלף, 7 דקות הייתם על בגדי בית " במהלך כל השבת, מלווה במסע אלונקות ממושך עם צאת השבת, נגרם בגלל שמשש המ"כ שבר שמירה, או סתם היה
משועמם.יואב עוזיאל היה עם "עוזי" כול אימון לוחם, ובקיצור - שיחק אותה במשך כול ההכשרה, כשאנחנו עם הרומ"טים והמאגים. ואולי זה היה מישהוא אחר עם ה"עוזי"?
כשכבר יצאתם לסופ"ש והחברה נפנפה בדגל אדום, היית בטוח שזה המשך של התרגיל להנחתת מסוקים שבו השתתפת השבוע.
בזכרון המעורפל אנשים עוברים לכיתות אחרות, למחלקה האחרת. כסאות מוזיקליים.
צוקר היה מ"כ קשוח, וגילון מ"פ מעורר חלחלה.
השפשפות בגמר מסע סוף אימון לוחם היו כל-כך נוראיות שצה"ל נאלץ לייבא שקי טלק מתורכיה בנוהל חפוז.
לקרת השנה החדשה
לקרת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה, אני מבקש לסיים בשני סיפורים קצרים. מעט ערגה לערכים של-פעם.
יקח כל אחד את מסקנותיו מהם לאן שיחפוץ:
ספור-1
השנה היא 1960. חיים שר (אבא שלי) לוקח אותי (אז בן 7) לאסיפת חברים בחדר האוכל הקיבוצי.
הנושא הראשון בסדר היום הוא מינוי מזכיר קיבוץ חדש. המועמדים הם שניים: חיים שר ויחיאל.
שקט השתרר באולם כאשר חיים שר קם, ובין שאר הנמקותיו לדחיית התפקיד אמר: "עליתי מפולין לארץ כדי להיות פלח. לא עסקן".
דברים דומים אמר יחיאל.
נסיונות השכנוע נמשכו, ולבסוף הוחלט על רוטציה: חיים שר קיבל התפקיד לשנתיים הראשונות, ויחיאל לשנתיים שלאחר מכן.
שנתיים לאחר מכן חזר חיים אל הפלחה, ועסק בחקלאות עד הפנסיה.
ספור-2
זהו ספור שקראתי בספרו של שוקה דינור, "זיקוקין דינור". משהוא לקחת הביתה לחשיבה:
אוטובוס אדום מתנהל לו לאיטו באחד מפרברי לונדון.
באחד הספספלים יושב אדם שהשיבה שזרקה בשערו, והקמטים החרושים בפניו מעידים על גיל די מופלג.
בידו הוא אוחז בזר כלניות, חלקן אדומות וחלקן סגולות.
בספסל שבצד השני של המעבר באוטובוס יושבת עלמה צעירה, והיא מגניבה מבטים אל הזר, כאומרת, "איזו מאושרת האשה שלה מיועד הזר".
בהתקרב האוטובוס לתחנת היעד של הזקן, ובטרם ירד, הוא ניגש אל הנערה ומוסר לה את הזר. העלמה שומעת אותו ממלמל משהוא כמו "את צריכה אותו, את הזר, יותר".
לאחר מכן הוא יורד, ומשאיר את הנערה פעורת פה באוטובוס שמתחיל להתרחק.
דרך החלון האחורי הנערה מבחינה שהזקן נכנס בשערי בית הקברות המקומי.
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
