מחזור פב 67 בזמן אימון לוחם מיד לאחר המלחמה ליד השקם כאשר דני לוי בטול עם חבית!.   תודה לאילן גורדסקי




                                                 


                                             

סיירת 'שקד', 424, מחזור אוגוסט 1970, פלוגה ה', מחלקה 2 - זיכרונות מהטירונות ואימון 
                                                                                                                 
הדברים לוקטו מזכרונות של ג'ק קורקוס, שמוליק גביע, שמעון אהרונסון, שמשון הרלינגר וברוך אינציגר וסופרו במפגש הפלוגה ב-8.9.2016.
אך כדי לא לפגוע באיש, נציין את אנשי הסגל היצירתיים ללא פירוט הטירטור שיזמו או ביצעו: אודי שמחוני, יעקב ליבמן, אייל אלוני, שרון קרן, אבנר אריאלי ז"ל, גל אהרון ז"ל.
**********
ובכן מה כותבים? למזלי "נפלו בפח" כמוני, ג'ק, אהרונסון, ברוך ושימש. כולנו יחד יוצאי מחלקה 2.
ידוע לכל חיילי הפלוגה, שמחלקה 2, היא המחלקה המטורטרת ביותר, בעיקר 'תודות' למוחם היצירתי של המ"מ החסון, ובעיקר של סמל המחלקה החטוב.  כן, כן, אותו מ"מ, כשכבר הלך פעם הצידה להשתין, חשבנו שזה בעצם אלוהים משתין. "הייתכן שגם אלוהים משתין"? איזו הערצה הייתה כלפיו מחד וכמה פחד הוא הצליח להותיר אצלנו מאידך. אבל, כפי שהוא ציין לאחר שנים, הוא והסגל רק רצו להפוך אותנו משמיניסטים ללוחמים.
הו, כמה טורטרנו ! כמה קינאתי במחלקה 3 ובעיקר על האנושיות והסלחנות שגילה אבי מ"מ 3...
שאלתי את עצמי :"איזה טרטור תפס אצלי את המקום הראשון? ואני חייב לציין, שאין אחד שזוכה בתואר נכסף זה, היות והיו כמה וכמה מאוד יצירתיים ודומיננטיים. אז מה יותר פיקנטי להעלות הערב מאשר לעלעל בספר הזיכרונות ולהציף את אותן חוויות שנחרטו בזיכרוננו ואשר יצרו יחדיו את אחת התקופות הכי משמעותיות ומשפיעות על חיינו? כאן אני רוצה לציין שאין כוונה לפגוע באיש שהרי עברו 46 שנה, ובשבילנו מדובר רק בזיכרונות וחוויות.
**********     
ובטח אין כוונה 'לסגור חשבונות' עם אנשים יקרים, שאחרי הכל, הפכו אותנו ללוחמים. אלה שהעלו את הזיכרונות כתבו  את הדברים עם חיוך, מתוך סלחנות כמובן ועם כוונה טובה. חשוב שנמשיך כך הערב ולהבא.
**********
אז יאללה קדימה, טרטורים, קאדרים וחישול:
**********
קודם-כל, איך נשכח את המסע הראשון ממשמר הנגב לצומת בית קמה וחזרה. כששרון קרן הולך איתנו ועם החברה שלו יעל, הפקידה החמודה עם העיניים הירוקות, שרצה בקלילות בסנדלים, ואילו אנחנו במסע שהיה ניסוי הנעליים ובניית השלפוחיות הראשונות. ובסיומו, כל אחד מאיתנו קיבל את אשתו, את רובה ה- FN, הרומ"ט המהולל, יחד עם ספר תנ"ך השמור אצלי עד היום.
ואחרי משמר הנגב, בית-ג'וברין, שם 'בילינו' את הטירונות באוהלי סיירים כמעט 4 חודשים עם הפסקה למטווח בפלמ"חים ולקורס צניחה.
איך אפשר לשכוח את הקמת מאהל אוהלי הסיירים על תל מארשה ליד בית ג'וברין? הרי יומיים לפני כן נצטווינו להקים מאהל בצורת סימן שאלה (השאלה הייתה: מי יודע לאן תזיזו את המאהל אם לא תשתפרו... ?) ולמחרת, הקמת המאהל בצורת חץ המכוון לכיוון התל (שם תקימו את המאהל אם לא תהיו יותר טובים...)
הגדיל לעשות סמל המחלקה (ויצוין שגם האחרים היו יצירתיים, גרמו לנו להזיע, להילחץ וגם לחייך...) שאמר באותה 'נדידת מאהל': "אתם שמים זין, אז אני אראה לכם איך שמים זין. עכשיו אתם תקימו מאהל בצורת זין ושתי ביצים! והוספת: "זה מה שמרחף לכם מעל הראש. וכדי שתרגישו את זה קרוב, צריך לבנות את המאהל על התל, גבוה וקרוב לשמים: על תל מראשה, כמובן".
כמובן שנזכור את יהושע אתגר ז"ל, שהיה חכמולוג אוגוסט טיפוסי, שכבר במשמר הנגב מצא את עצמו כמעט כל ערב שומר על המאהל ממרומי מגדל המים שהיה לידו; ואחר-כך היה צמוד לג'ריקן 20 ליטר מלא מים רוב תקופת הטירונות אבל לא הפסיק לשיר את 'אל אל יחזקאל' (של 'החלונות הגבוהים). במחשבה לאחור זה היה מטורף. הכל היה די מטורף !
ומה עם היצירתיות והטירוף כשהצמידו למחלקה 2 עוקב מים, כך שהיה עלינו לצאת איתו גם לשטח האימונים ?  אולי חלק זוכרים את העלייה עם העוקב בשביל שהוביל מהמאהל לכיוון מסלולי האימונים. אך כנראה שהלכנו איתו רק 100-200 מטר...
לעומת זאת, לא ויתרו לנו בהעלאת עוקב המים ריק עד למשטרת בית גוברין והורדתו משם כשהוא מלא מים, כשעשינו זאת רק בכוחנו הפיסי ללא עזרת רכב כלשהו .
וכך עשינו. אני זוכר את מבטי הרחמים כשהסתכלו עלינו עמיתנו ממחלקות 1 ו-3.
**********
זכורים בבית-ג'וברין, במאהל הטירונים של 'הסיירת', גם ענני הזבובים שהיו על חלק מאיתנו, שהיו בהלם טירונות מוחלט ולא טרחו לגרש אותם.
ואת 'חדר האוכל' הפלוגתי היצירתי, ששולחן השדה שלו היה מעין פלטה גדולה מאדמה ומשני צידיה ולכל אורכה היו שתי תעלות שבהן היינו מכניסים את הרגליים ומנסים לאכול בשיא המהירות כי הוקצב זמן עד הקאדר הבא...
**********
לא זכור לי מי ואם במסגרת האימונים של כל הפלוגה או שמישהו מהסגל  כעס מאד על המחלקה (אולי בגלל שמישהו שכח את הנשק...), אבל אותו איש סגל העלה אותנו לתל מראשה ואמר לנו, שמאחר שאנחנו חייבים להתייחס לנשק כמו לאישה שלנו, הוא יבחן עד כמה אנחנו נאמנים לה...
ואז, כל אחד בתורו נשכב  קרוב למדרון התל, תפס את הנשק בין הרגליים והתגלגל למטה בלי שהנשק יישמט.  ומי שלא הצליח, עלה למעלה שוב לתירגול  חוזר. זה היה נורא !  היה חם נורא, באמצע  היום, סוף אוגוסט, היו קוצים ואבנים והשיפוע היה משמעותי כך שחלקנו ממש ׳התרסק׳ באבנים שבלמו אותנו בתחתית התל.  חישול הלוחם...
ובשלב מסוים בטירונות, יצאנו למטווח בפלמחים.
העייפות והלחץ עשו את שלהם, ובאחד הימים אבי ואני הלכנו קצת מכות. מישהו מהסגל ראה את הריב ופקד עלינו להיות קשורים אחד לשני בשרוכי הנעל באחת הרגליים, וכך להגיע לכל פעילות (!); כולל אוכל, שמירה, מסדרים, קאדרים, שירותים, רחצה וכו׳, עד להודעה חדשה. והיה האיום, שאם ניתפס לא קשורים, הקאדר יהיה בהתאם.  הסתובבנו קשורים באחת הרגליים במשך יומיים-שלושה. 
זה היה קאדר חכם ואפקטיבי. כי כדי לעמוד בדרישה ולבצע פעילויות היינו חייבים לדבר, להיות מתואמים בצעדים, להניח ידיים על הכתפיים אחד לשני ולנוע מחובקים. והיה הרבה צחוק ! וכמובן, חברות.  וברור ששכחנו מהריב.
אגב, אני זוכר שקשרו שניים אחד לשני בקסדות בפלוגה, אבל לא זוכר מי.
ואגב זיכרון, מישהו זוכר מה זה טופז בטירונות ?
אז למי שלא זוכר, בזמן סידרת המטווח בפלמ"חים, החליט הסגל לתת לנו 'צ׳ופר'. 
ערב אחד, לקחו את כל הפלוגה לסרט קולנוע בראשל״צ. צהלנו כמו ילדים. אין קאדר הלילה ! אלא שהם לא סיפרו לנו הכל...
הסרט היה סרט מתח של היצ׳קוק, ׳טופז׳. מלבד ממש בודדים, כמעט כולם חרפו והיו נפולים בכיסאות הקולנוע. זה היה מראה די מדהים.
וכשכולם מבסוטים מהמנוחה, מי שצפו בסרט ואלה שחרפו, יצאנו החוצה ומישהו מהסגל אמר שעלינו לחפש את המשאיות כדי לחזור לפלמ"חים...  כמובן שהתגייסנו מיד למשימה. אלא שכמובן, לא היו משאיות ולא היו אמורות להיות משאיות, וחזרנו למטווח בריצה על הכביש.  הייתה מכה מוראלית לא קטנה. עברנו גם את זה.
 
**********
קשה לשכוח את הלילה הארור שבו ביצענו מסע אלונקות בפלמ"חים אחרי יום אימונים מפרך, כשהסמל הוביל אותנו אל אותה דיונת חול גבוהה מהסביבה  שבחוף הים; ובעודנו נושפים, נושמים בכוחותינו האחרונים ונרדמים בעמידה, הוא הכריח אותנו להביט צפונה אל האורות המנצנצים של תל אביב כשהוא קורא לעברנו בקול:
"אתם רואים את האורות שם ? זאת תל-אביב !"  "כן המפקד".  "ואתם יודעים מה קורה כעת בתל אביב ?"   ואנחנו, בשארית הכוח עונים לו כמו זומבים: "לא המפקד". ואז הוא אומר לנו: "כעת, בתל-אביב יש זוגות שמזדיינים, ואני כאן אזיין אתכם". אוי איזה רגע ארור זה היה.
 
**********
ואם לא די ביצירתיות הזו, בדרך כלל במוצ"ש או ביום ראשון בבוקר, עם החזרה מהבית, היה הסמל מסביר לנו שלא התעוררנו, מעמיד אותנו בשתי שורות ופוקד עלינו להכניס (לא סתם לתת) סטירות-לחי מצלצלות אחד לשני. ולא ב'כאילו' ! ואם לא הספיק, הוא היה מדגים...
או ה'זוג או פרד' המפורסם במסדרי הבוקר.  הסמל היה נעמד מול מישהו, שואל: "זוג או פרד" ? ובדרך-כלל, לפני שהספקת להגיב, היה תולש לך את השערות מהחזה, סופר ובודק אם יצא זוג או אי-זוגי. צחקנו, היה בזה משהו קרוב ואינטימי עם סמל המחלקה.  אבל ראבק, זה כאב ...
**********
או ביצוע 'גמלים' (כשחבר יושב על הכתפיים שלך) בדיוק כשיש לו התקף דיזנטריה. הרי בכל הטירונות סבלנו מרמות עולות ויורדות של דיזנטריה קלה .
להזכיר לכם את ריצות הלילה בקורס צניחה בתל-נוף,  כשהסמל דרש מאיתנו לצעוק:" הזין של המפקד יותר גדול מהזין של כל המחלקה"? עד שסגל קורס הצניחה דרש להקל עלינו קצת, שלא נירדם בשעורים.
**********
מה לגבי בור הסיד בערד אי- שם למטה בוואדי, כשאנחנו סוחבים על הכתפיים עמודי חשמל כבדים מעץ, כשאחד או שני חבר'ה יושבים הקורות כי הסגל החליט שאנחנו זקוקים לגבס, היות ש'הזין' שלנו שבור, וכשחלק בגוף נשבר, יש לשים גבס, כמובן. הירידה הייתה בשיפוע קשה ואכזרי, כשכל הנושאים בעול העמוד מנסים לשמור שה'פצוע' לא ייפול שמא יתווסף לו עוד 'פצוע'.
**********
אי אפשר לסיים מבלי להיזכר בחברים הנופלים ואלו שנפטרו לאורך השנים,  חיילים וסגל, 8 מהם ממחלקה 2. יהי זכרם ברוך.  
 
 
 
8.9.2016                         ג'ק קורקוס                    שמוליק גביע,       
 
לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט