במשך שירותו עסק איציק בשני מקצועות עיקריים: סייר ומש"ק חבלה במחלקת סיור.
אחרי הטירונות הוצב ביחידה באזור ים המלח, ושם השתתף במרדפים אחר מחבלים ובמארבים למחבלים.
כעבור זמן השתתף במרדפים אחר מחבלים גם באזור עזה,
ובאחת הפעולות זכה באות הצטיינות אישי מידי מפקדו, כאות הוקרה להצטיינותו בפעולה.
הוא לא סיפר עליה מעולם בבית, מתוך הכרה בחשיבות של שמירת הסודיות.
איציק היה נערץ על כל חבריו ביחידה, וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו.
עם תום שירותו הסדיר החל איציק לתכנן את עתידו.
הוא ירד לנואיבה ועשה כחודש וחצי עם חברתו, שעמה עמד להתחתן.
החיים בנואיבה המתפתחת קסמו לו, והוא החליט לקחת חלק בבנייתו ובפיתוחו של אזור זה.
הוא החליט לבנות שם את ביתו עם אשתו לעתיד, והגיש בקשה להתקבל כתושב במקום.
במשך תקופה זו נקרא גם לשירות מילואים פעיל.
אולם לפני שהספיק להגשים את שאיפותיו לבית, למשפחה ולחיים חדשים, פרצה מלחמת יום-הכיפורים.
במלחמת יום-הכיפורים השתתף יצחק בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני.
ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973) נפגע יצחק ונהרג באש ממטוס אויב,
תוך כדי פינוי נפגעים, ממערב לתעלת סואץ, באזור הנמצא מערבית לפאיד.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל.
השאיר אחריו הורים, אחיות ואח.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
לאחר מותו כתב אחד מחבריו לשירות: "חייל בדם זה אחד, שהדברים באים לו ב"טבעיות".
מה שלא תיתן לו לעשות תפיסת עמדה בשטח, שימוש בכל סוג כלי הנשק, כולל נשק אויב,
התמצאות בשטח, עזרה לחבר וכו' הוא תמיד יעשה מנקודת ראות של חייל.
איציק היה אחד כזה".
הוריו תרמו לזכרו פרוכת וספר תורה לבית-הכנסת המקומי;
חבריו ליחידה הוציאו לאור חוברת לזכר כל חללי יחידתם, ואיציק ביניהם;
אחד מחבריו כתב ספר בלדות, שעיקרו נסב על איציק, ואחת הבלדות כולה עליו.
מ
מור יצחק
שם: מור יצחק
תאריך נפילה: 25.12.1963
בן אברהם וסולטנה.
נולד ביום ד' בניסן תש"ה (18.3.1945) באיסטנבול אשר בתורכיה.
המשפחה עלתה לארץ בשנת ,1949 והוא אז בן ארבע.
סיים את לימודיו בבית-ספר יסודי, ולאחר-מכן למד שנתיים בבית-ספר תיכון,
ולאחר מכן עשה כעשרה חדשים בבית-הספר של חיל-האוויר בחיפה.
שאיפתו היתה להתמחות בטיס ולהיות לטייס.
השתייך לתנועת "הנוער העובד".
באוגוסט 1963 גויס לצה"ל ובעשרה בטבת תשכ"ד (25.12.1963) נפל בשעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
מושיץ דניאל-ישראל-אריה
שם: מושיץ דניאל-ישראל-אריה
תאריך נפילה: 12.3.1985
בן חנה ומשה-אליעזר, נולד ביום כ"א באב תשכ"ד (30.7.1964) בלונדון.
דניאל עלה עם הוריו לארץ בשנת ,1969 למד בבית-הספר הממלכתי דתי "דוגמה-לבנים" ובישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים.
הוא סיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים, והצטרף לישיבת "ההסדר" "הר עציון" שבאלון שבות.
במסגרת ישיבה זו התגייס דניאל לצה"ל.
תקוותו הייתה להמשיך אחרי שישוחרר משירות סדיר וללמוד באוניברסיטה את מקצוע המחשבים.
הוא היה חבר בתנועת "בני עקיבא".
דניאל ניחן בחוש הומור. הוא היה עדין, יפה-תואר, גבוה, ואהב לשחק כדורסל.
באפריל1983 התגייס דניאל לצה"ל, ואחרי תקופת אימונים בחטיבת חי"ר הועבר לתעסוקה מבצעית בלבנון.
גם בשירותו בצה"ל מיזג דניאל בהרמוניה שני עולמות באישיותו.
הוא המשיך ללמוד לימודי קודש, התאמן ביחידתו, ואת שני הדברים עשה בהצטיינות, במסירות ובשלמות נפשית.
הוא אהב את הארץ, ובשירות הצבאי ראה מצווה שקיום הארץ תלוי בה.
למרות בעיות רפואיות שהיו לו, עמד דניאל על כך שישרת ביחידה קרבית.
הוא רצה להוכיח שאפשר להיות בן-תורה, תלמיד ישיבה, ולהצטיין בשירות צבאי.
בין הכלים שנשא עמו באימונים ובמבצעים היה ספר משניות, שעיין בו בכל שעה פנויה.
גם בערבים, באוהל, לאור פנס, היה דניאל קורא במשנה לפני שנרדם.
גאוותו הייתה על כך שהוא משרת בקו הראשון.
בזאת הוכיח למפקפקים, שאפשר לקיים את מצוות לימוד התורה, ובאותה שעה להגן על המולדת.
דניאל השתדל לשמור על צלם האדם היהודי גם בתנאי הקרב הקשים בלבנון.
כשראה את אחד מחבריו קוטף פרי מפרדס בכפר שעברו דרכו, גער בו.
כשיצא לסרוק שדות מוקשים בשטחים של אדמה מעובדת, נזהר לא לפגוע בערוגות הירק, כדי שלא יפגע בפרנסתו של חקלאי לבנוני.
הייתה בו תמימות, והוא מיעט בדיבור, וכשדיבר הייתה לשונו נקייה, עדינה ומנומסת.
דניאל היה יפה נפש אמיתי.
ביום י"ט באדר תשמ"ה ,(12.3.1985) בהיותו בסיור, נתקל דניאל במארב מחבלים.
הוא נפגע ונהרג. בן 20 שנים הוא היה במותו.
אחרי שנפל, הועלה דניאל לדרגת רב"ט.
הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
הוא הניח אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות.
שר הביטחון כתב עליו להוריו: "רב"ט דניאל מושיץ היה חייל מצטיין, שפע חוש הומור, אהוב היה עלה כול".
מפקד יחידתו כתב עליו: "דני היה ביום התקרית בסיור מבצעי שגרתי,
עת נתקל באש מן המארב שהביאה למותו. מפקדיו וחבריו ליחידה וללימודים ראו בו דמות של לוחם,
המצליח לשלב את היותו בן-תורה עם המחויבות הלאומית לשרת את ארצו, וזאת על אף הקשיים הכרוכים בכך.
דני ראה בשירותו הצבאי מצווה שאותה השתדל למלא בצורה הטובה ביותר,
כשאר המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבריו, מצוות שהיה חרד לקיימן, וכל זאת תוך חשש שלא יגרום חלילה לחילול השם.
ככל חיילי ישיבות 'ההסדר' היה מטובי הלוחמים, חבר לנשק, הנערץ על כל העובדים איתו".
מזאריב פאלח
שם: מזאריב פאלח
תאריך נפילה: 13.12.1969
בן מחמד וארפה.
נולד בשנת 1931 בערב אל מזאריב אשר בארץ-ישראל.
גויס לצה"ל ביום 24 באפריל 1949 ושירת עד 1 באוקטובר 1949 אותה שנה.
מיום 28 ביוני 3691הצטרף לשירות-קבע ושירת שש שנים רצופות בצה"ל
והגיע לדרגת סמל-ראשון.
נפל בשעת מילוי תפקידו ביום 13 בדצמבר 1968 בעלות רכבו על מוקש;
היה הקרבן השני מבני-שבטו, שבט ערב אל מזאריב השוכן על יד נהלל.
הניח אשה ושבעה ילדים.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בשבטו.
בהלוויתו השתתפו נציגי ממשלה, משרד המיעוטים, קצינים בכירים בצה"ל, מוסדות-ציבור,
מפקד משטרת הנפה וצוות קציניו; פרט לאלה השתתפו בהלוויה גם בני-שבטו בהמוניהם
ומאות בדואים מבני-שבטו ומן השבטים שבסביבה.
מפקד-יחידתו כתב במכתב-תנחומיו למשפחתו כי פאלח, ששירת תקופה ארוכה, קדשה ומיגעת,
מיומו הראשון בצבא ועד האחרון שבהם, "עשה את מיטב יכולתו, התנדב לכל משימה ורץ אליה ראשון".
הוא המשיך וכתב באותו מכתב כי פאלח היה "מלא חכמת-חיים, לוחם, יודע את המוטל עליו ומעל
לכל סייר מעולה... הוא השרה עלינו את שמחת החיים".
מילוא (מילצקי) זאב
שם: מילוא (מילצקי) זאב
תאריך נפילה: 1.6.1970
בן מיכאל-עמנואל ומרים. נולד ביום כ"א במרחשוון תשי"א (1.11.1950) בקיבוץ יסעור.
כשמלאו לו שלוש שנים עבר עם הוריו לגור בחיפה ושנה לאחר מכן - להדר-יוסף, ליד תל-אביב.
הוא למד עד כיתה ז' בבית-הספר היסודי על-שם דוד ילין בהדר-יוסף ולאחר שעברו הוריו ללוד,
למד שם בכיתה ז' בבית-הספר היסודי הממלכתי ג' ע"ש ח"נ ביאליק.
בקיץ1963 יצא אביו בשליחות לפריז ולקח את משפחתו עמו.
זאב סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר הישראלי בפריז והחל ללמוד בבית-הספר התיכון
הבינלאומי ליד פריז.
בבית-הספר הזה למדו תלמידים ישראליים אחדים, יחד עם תלמידים מארצות הברית,
גרמניה,יפאן ועוד.
הוא הוסיף להתכתב עם חברים מבית-הספר בפריז מספר שנים, לאחר שובו לארץ.
בעת שהותו באירופה הוא ביקר בלונדון ובניו-יורק.
הוא גילה עניין רב בציור ונהג לסייר במוזיאונים ובתערוכות.
השנתיים ששהה בפריז השפיעו עליו השפעה עצומה ובמיוחד על כישרון הציור שלו.
בשנת 1965 חזר לארץ וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון רמלה-לוד במגמה הריאלית.
בשעות הפנאי השתתף בחוג הדרמטי בבי"ס לאמנות "סטודיו" בהדרכת הבמאי ניקו ניתאי.
הוא המשיך להתעניין בציור והתחיל לכתוב שירים.
תחביביו הנוספים היו הצילום והקולנוע.
כן היה מנוי בסינמטק.
הוא גויס לצה"ל I72בפברואר 1969 והתנדב ליחידה מובחרת.
מלמוד ברנרדו
שם: מלמוד ברנרדו
תאריך נפילה: 23.10.1972
בן לואיס ואסתר. נולד ביום כ"ז בשבט תשי"א (5.1.1951) במונטבידאו שבאורוגואי.
על-אף שגדל בסביבה נוצרית שררה בביתו של ברנרדו אוירה יהודית.
בביתם היה מבקר מורה פרטי שלימד את ילדי הבית עברית.
ברנרדו הצטיין בלימודיו בבית-הספר היסודי, היה נער עליז וחברתי, התחבב על כולם ונחשב בעיני חבריו למנהיגם הרוחני.
מטבעו היה נער שקט וצנוע, עסק לעתים בציור ואהב קריאת ספרות יפה.
חיבה מיוחדת הייתה לו לספורט.
הוא מצא עניין רב באתלטיקה קלה והגיע להישגים מעולים ואף הוכתר כאלוף אורוגוואי לנוער בריצות ארוכות.
הוא עלה לישראל עם משפחתו בשנת ,1966 והצטרף לקיבוץ שריד.
גם בקיבוץ הרבה לעסוק בפעילות ספורטיבית והגיע לתוצאות טובות.
ברנרדו נקלט מהר בחברה הישראלית, בשל מידותיו היפות וחביבותו הרבה.
אהבת הריקוד והשירה הפכו אותו עד מהרה לאחד מן החבורה.
הוא היה בעל כושר ביטוי טוב ותחומי התעניינותו היו רבים.
הוא התעניין בספרות יפה ואף עסק שעות רבות בלימוד שפות לועזיות.
הוא זיכה את כל הסובבים אותו בתשומת-לב והיה נכון לעזור לכל אדם.
הוא גויס לצה"ל במחצית ינואר 1971 והתנדב לשרת באחת מיחידות הצנחנים המובחרות של צה"ל.
במצבים הקשים ביותר עמד בכבוד, ידע לשלוט על עצמו ולעודד את חבריו.
היו לו תכניות רבות להשתלבות בחיים בארץ עם תום השירות.
הוא התכונן ללמוד אדריכלות, לקחת חלק פעיל בחיי החברה ולתרום רבות למדינה.
ביום ט"ו בחשון תשל"ג ,(23.10.1972) נפל במילוי תפקידו.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
מפקדו ציין במכתב תנחומים, בין השאר: "הכרתיו מיומו הראשון בצה"ל, כחייל שקט וחביב,
אהוב על חבריו לנשק חיילים ומפקדים כאחד.
כחייל מן השורה שנחשב למעולה
-- את אשר נדרש מילא בקפידה ובשקט נפשי מיוחד לו בלבד".
אור ליום כ"ז באייר תש"ל ,(1.6.1970) עלה רכבו על מוקש באזור תעלת סואץ, וכך מצא את מותו.
הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות בלוד.
מנצורה (נצר) חיים
שם: מנצורה (נצר) חיים
תאריך נפילה: 26.6.1967
בן ישראל ומרים. נולד ביום י"ט בטבת תש"ה (4.1.1945) בתל-אביב.
למד בבית-הספר היסודי על-שם רמז בקרית-שלום.
שנה אחת למד בעיינות ובמשך שלוש שנים למד בכיתות-המשך אשר בקיבוץ גשר.
לצה"ל גויס בנובמבר 1963 ולאחר-מכן חתם על שירות-קבע בדרגת סגן.
ביום י"ח בסיוון תשכ"ז (26.6.1967) נפל במילוי תפקידו בעלותו על מוקש.
הובא למנוחת-עולמים בבית- הקברות הצבאי בקרית שאול.
מסטבויים יצחק (איציק)
שם: מסטבויים יצחק (איציק)
תאריך נפילה: 8.6.1967
בן יוסף ואטל. נולד ביום ד' בתשרי ת"ש (17.9.1939) בעיר דובינקה שבפולין;
זה היה עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה.
בעודנו תינוק רך טולטל ברחבי ברית-המועצות ואף כי היה בחיק-משפחתו הייתה ילדותו קשה מפני הנדודים אשר עברו עליו.
הוא גדל בתנאי-מלחמה קשים, כשהמשפחה עברה דרך מחנות גרמניה והגיע לבסוף לחופי הארץ בשנת 1949.
תחילה למד יצחק בבית-הספר היסודי הדתי "יבנה" אשר ברמת-גן ולאחר-מכן סיים את בבית-הספר המקצועי "אורט" בגבעתיים.
כאשר סיים את לימודיו גויס לצה"ל;
זה היה בנובמבר 1958 והוא שירת כמדריך באחד מבסיסי ההדרכה.
בחייו האזרחיים ניהל מפעל מתכת.
היה יוצא לשירות-מילואים מפעם לפעם וכן היה במלחמת ששת הימים.
ביום הרביעי לקרבותיה, הוא כ"ט באייר תשכ"ז ,(8.6.1967) נפל צפונית למשק רוחמה בחזית הדרום.
הניח אשה ותינוקת בת שנה וחודשיים.
הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי
ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול.
היה טוב לב ונכון לעזור לזולת, בן נאמן להוריו, בעל מסור לאשתו, אב למופת, ידיד ורע לכל.
מרכס רן (רני)
שלום יוסי, נחום סיון מקיבוץ
דליה , העורך המיתולוגי של ארבעת ספרי וביניהם שני הספרים על סיירת שקד, שלח לי פרטים ושיר שכתב ממש לאחרונה, אחיו של השקדניק רני מרקס, שנפל במלחמת ששת הימים. לפרסום באתר שקדניק. תודה משלמה ולדמן.
שם: מרכס רן (רני)
תאריך נפילה: 7.6.1967
בן פרנץ והילדה.
נולד ביום י"ז בשבט תש"ה (31.1.1945) בקיבוץ הזורע.
למד במוסד "שומריה" וסיים את י"ב כיתותיו בשנת .1963
בת שחוק ריחפה תמיד על פניו ובה השתקפה נפשו.
בת-שחוק זו העידה על תבונת-החיים העמוקה שניחן בה ועל אהבת האדם והחיים.
יחסי חברות וידידות היו לגביו צו-המצפון ובשל אהבה זו לזולתו חביב היה על הכל.
מגיל צעיר הייתה לו השאיפה לעשות הכל בדרך הטובה והמושלמת ביותר, לחקור כל דבר עד הסוף ולא להשאיר משהו בלתי-ברור.
משהתבגר היה פתוח תמיד למחשבה ולא היו רבים כמוהו לערנות, לביקורת הגיונית ולמחשבה עצמית.
במלוא המרץ פנה לתפקיד-ההדרכה וגם חניכיו העריכוהו והעריצוהו כי הוא ידע להתייחס אליהם יותר כחבר מאשר כמדריך,
בלי לשמור על מרחק כדי ליצור לעצמו מעמד בתוכם.
מעולם לא היה לו אופי מיליטריסט ובהגיע גיל-הגיוס באוגוסט ,1964 הצטרף לשקד בה עשה את כל שירותו.
הוא שירת ביחידה זו אולי בגלל הצורך לתת גם לצבא את מלוא יכולתו ואולי בגלל אהבתו הרבה לטיולים ולסיורים לצופיות,
כי עוד מילדותו היה יוצא לטיולים ארוכים עם משפחתו.
מאוחר יותר הלך לקורס-קצינים, ושוב היה באותה יחידה.
אחד מחבריו מספר כי בהיותו יחד עם רן במסגרת-הצבא היו מבצעים יחד סיורי-גבול בדרום
ונהוג היה בין הקצינים לסטות מהציר ולהציץ למקומות חדשים כדי להכירם.
הוא עשה כל זאת מתוך רצון להכיר את ארצו ומפני שאהב אותה בכל נפשו.
בערבים,בזמנו החופשי, היה קורא בספרי ידיעת-הארץ, ספרי גיאולוגיה ומתמטיקה
ופעם התווכח עם אחד ממפקדיו על צורת חינוך הנוער בארץ ואמר שאת הנוער צריך לחנך על אהבת- המולדת ולא על שנאת-האויב.
לדעתו,יש לאפשר לנוער לטייל ולהכיר את ארצו במסגרת-הצבא כי באופן זה ילמד לאהוב אותה.
הוא היה בעל ידע צבאי וקצין מצטיין והרבה להתעניין גם בתחומים אחרים.
רק בימי-מתח קשים קשה היה לו להתרכז בלימודים.
זמן קצר אחרי שחרורו מן הצבא נקרא שוב לדגל ובמלחמת ששת הימים נמצא במסגרת פלוגת-סיור בשירות-מילואים.
החבר הנ"ל מספר כי פגש בו ימים מספר לפני פרוץ הקרבות כשהוא נוסע בג'יפ פתוח ומאובק ומחייך כדרכו תמיד.
"שוב אפשר לטייל!" קרא לקראתו.
חברים אחרים מספרים שפגשו בו בתוך המערכה בלב סיני והוא אומר להם:
"תראו איזה נוף ומרחבים! אפשר לטייל בלי סוף!"
כזה היה רן: אהב את המולדת ונלחם למענה ונפל למענה.
זה היה ביום השלישי לקרבותיה, הוא כ"ט באייר תשכ"ז ,(7.6.1967) ליד מצבת פרקר צפונית למיתלה שבסיני.
במקום זה הופקד רוני כדי להדריך כוחות נוספים לטנקים הראשונים שיגיעו
ולקראת ערב יצא עם חבריו שוב ליחידתם, אך נתקלו באויב, נכנסו אתם בקרב
ושניים מהן רן ועוד חבר שלו מכפר סבא נפלו כתוצאה מן היריות.
הוא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוץ הזורע.
לאחר נפלו הועלה לדרגת סרן לאחר מותו.
בקיבוץ הזורע נחנך באוגוסט 1968 מבנה אמנותי לזכרו של בן-המשק.
פינה זו היא שילוב של בנייה ופיסול הניצבת באזור בית-הילדים, את אופיו העליז ונטייתו
הספורטיבית של רן.
לאחר נפלו הופיעה חוברת לזכרו ולזכר עוד שניים מחבריו.
קיבוץ הזורע הוציא לאור חוברת הנושאת את כינויו ("רני").
בחוברת "53 מהם", בהוצאת הקיבוץ הארצי לזכר חברי הקיבוץ שנפלו במלחמת ששת הימים, הוקדש עמוד לתולדותיו.
סיפר מפקדו: "שקט נפשי וחיצוני אפיין את התנהגותו לכל אורך הדרך.
החוש הטכני המפותח שציין אותו, סייע לו ולחבריו באלתורים שונים שביצע.
עצם היותו חייל טוב ויסודי וצלף מעולה אפשרו לו להימצא ביחידתנו בכלל, ולהימנות עם הטובים שבלוחמים בפרט".
תקופת שירות החובה שלו עמדה בסימן אהבתו העזה לארץ ונכונותו לתרום רבות למענה.
כשהגיע הביתה לחופשה קצרה, נמלא הבית אור. הוא בילה בחיק משפחתו,
סיפר על עצמו ועל ידידיו וביקש לשמוע עוד ועוד על הוריו, על אחיו, על אחותו ועל הנעשה במשק.
"יוחי היה גא בהיותו מושבניק", העיד אחד החברים.
"תמיד ניסה לשכנע כמה טובים החיים במושב. אני בטוח שלא היה מוכן להמיר את מקום מגוריו תמורת כל הון שבעולם".
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתה יחידתו של יוחנן בסיני.
הוא פעל כמש"ק בסיירת והשתתף בקרבות הבלימה במרחבי סיני.
כעשרה ימים היה צמוד אל כלי הנשק וביצע כל אשר הוטל עליו ללא דופי.
אור ליום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973) נפגע הזחל"ם שלו מטיל שירו המצרים.
יוחנן נהרג בעת הפריצה למערבה של תעלת סואץ, בציר "נחלה".
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה.
השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה ציין מפקד היחידה את אופיו הנוח של יוחי,
את כושרו כחייל ואת תרומתו לחיי היחידה. ועוד כתב המפקד:
"הרגש מסרב להאמין, שאכן יוחי כבר איננו. לנו,חבריו ליחידה, נדמה כאילו עודו בינינו, מחייך, מעודד, יוצא לסיור, מתקן ובונה.
הרי רק אתמול היה בינינו "
סעאד חסאן
שם: סעאד חסאן
תאריך נפילה: 1965
בן טר'ייה ואחמד מוסטאפה. נולד בשנת 1941 באזור יקנעם.
למד בבתי ספר של הבדווים באזור.
התגייס בשנת 1965 והצטרף לשקד כגשש. נהרג בסיור מבצעי בגזרת תעלת סואץ
סרן חזי יחזקאל ספיר ז"ל
בן עמליה ויעקב סְטָרֶץ נולד בגבעתייםמ.א. 2312250 בן 36 בנפלו בט"ו בכסלו תשי"ט , 27/11/1958 התגורר בכפר סבא שרת בחיל השריון, סיירת שקד, חטיבת הצנחנים יחידה: חטיבה 646 התגייס בפברואר 1977 נפל בפעילות מבצעית בח' בכסלו תשנ"ה , 11/11/1994 מקום נפילה: צומת נצרים באזור רצועת עזה מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול הותיר: רעיה - אורנית, בת - נועה, הורים ואחות - מירי
קורות חיים:
סרן (מיל) חזי ספיר ז"ל, בנם של עמליה ויעקב סְטָרֶץ, נולד בגבעתיים ב- 27.11.1958 חזי נפל במהלך שרות מילואים בצומת נצרים ב- 11.11.1994, ח' בכסלו תשנ"ה.
השאיר אחריו הורים, אחות, רעיה ובת בגיל שבעה חודשים.
חזי נולד להורים ניצולי שואה, גדל במשפחה אוהבת ותומכת וחונך לאהבת הארץ בלי פשרות ולציונות בלי מרכאות. יחסי הקירבה והחברות בין בני המשפחה ליוו את צעדיו בתקופות השונות.
חזי למד בבית-הספר היסודי "גורדון" בגבעתיים ובבית-ספר התיכון "קלעי" במגמה ראלית. את שירותו הצבאי עשה בסיירת "שקד" ובצנחנים. סיים בהצטיינות יתרה תואר ראשון בטכנולוגיה של מזון ותואר שני בניהול טכנולוגיה כימית. בשנים האחרונות לחייו עבד כטכנולוג ראשי ומנהל מעבדה בחברת "קניאל".
כבר כילד התבלטו בחזי מספר תכונות שהפכו להיות אבני דרך בחייו: יושר, עמידה על עקרונות, סקרנות, יסודיות ורצינות בצד חברות, שובבות והרפתקנות, אהבה לספורט, לטבע ולטיולים.
כילד הוא עמד על כך שבבית ידברו רק עברית. עם התבגרותו כשהבין את משמעות השואה לגבי העם היהודי ואחריותה של גרמניה ועמה להשמדת היהודים באירופה, החליט להחרים כל מה שקשור בגרמניה ובתוצרתה, ושמר על כך בקפדנות.
לחזי היה זכרון מופלא, הוא התעמק והתעניין בתחומים רבים ולכן היה לאדם בעל ידע כללי רחב ומקיף במגוון נושאים: הסטוריה, פוליטיקה, ספרות, קולנוע, ספורט ואמנות. בצעירותו הצטרף לקבוצת הכדורגל של הפועל רמת-גן גבעתיים וכשבגר המשיך לעסוק בספורט: בצלילה, בסנפלינג וריצה. בגיל צעיר החל לטייל יחד עם המשפחה ברחבי הארץ, וכשבגר הכיר בה כל כביש, דרך ושביל.
אהבתו לטבע ולטיולים והכרותו המעמיקה עם נופי הארץ היתה לשם דבר בקרב חבריו הרבים. לחזי היו חברים רבים, וחברות מבחינתו היתה נאמנות לאורך זמן. הוא השכיל להבין כי חברות אינה מובנת מאליה וידע לשמור ולטפח את הקשרים עם חבריו הרבים. את שרותו הצבאי החל בסיירת "שקד". עוד לפני גיוסו לצבא שאף לשרת ביחידה מובחרת ולשם כך התאמן במשך תקופה ארוכה. בסיירת "שקד" שרת כשנתיים ולאחר פירוקה, עבר לשרת כקצין בחה"ן של הצנחנים.
חייליו מאותה תקופה מעידים עליו כי התפיסה הבסיסית לפיה הנהיג את הצוות היתה משמעת עצמית, וכחייליו הם חשו תחושת גאווה ובטחון. עוד הם מספרים כי ברגעי ההפוגה המעטים שאפיינו את הפעילות במהלך השרות הצבאי, נהג חזי ליטול ספר ולקרוא. הקריאה מבחינתו היתה הניתוק ו"ניקוי הראש". במהלך תקופת שירותו בצבא, הפך בית המשפחה למוקד מפגש של החיילים.
חזי השתתף במבצע ליטני, בפשיטות לעומק שטח לבנון שהיו בתקופה שבין מבצע ליטני לבין מלחמת לבנון ובמלחמת לבנון עצמה. במלחמת לבנון נפצע, ולאחר החלמה קצרה חזר מרצונו לחזית.
לאחר שרותו הצבאי למד לתואר ראשון ולתואר שני, אותם סיים בהצטיינות יתרה. חבריו לספסל הלימודים מספרים כי תמיד חיכו לפתרון מפיו של חזי. לדברי המרצה שהנחה את עבודת התזה שלו בתואר השני "חזי היה תלמיד מצוין, בעל יכולות נדירות וכושר ניתוח מעולה. בעל אישיות חזקה ומנהיגות סוחפת".
לאחר סיום לימודיו עבד כטכנולוג ראשי וכמנהל מעבדה בחברת "קניאל". גם בעבודתו שאף לשלמות מקצועית בשילוב יחסי אנוש טובים במיוחד שיצר עם כל העובדים, הלקוחות והספקים. כפי שמעידים עליו חבריו לעבודה: "בדרכו המיוחדת, העדינה והאצילית שילב סמכות וידע בלתי רגילים יחד עם קשרי חברות אישית, מרץ בלתי נלאה ומסירות אין קץ. חזי - האיש שכבש את לב כולם". חזי ידע לשלב את עבודתו עם הנאותיו: הוא הקפיד לצאת לבלות לאחר שעות העבודה ובסופי השבוע, ובמהלך שנות עבודתו הוא לא ויתר על אהבתו לטיולים ויצא למספר טיולים בחו"ל: למזרח הרחוק, לדרום-אמריקה, לארה"ב ולאירופה.
כבן-זוג לחיים חזי מילא את הבית בידע, בסקרנות ובעקרונות בצד חוש הומור ורגעי שטות. חזי תמך ועזר, נסך בטחון והעניק אהבה וחברות עד תום. כחצי שנה לפני נפילתו נולדה בתו נועה והמשפחה עברה להתגורר בכפר-סבא. חזי, האב הטרי הקרין אושר שסחף אחריו את הסובבים אותו. וכך, בשיא הצלחתו המקצועית, לאחר רכישת הדירה החדשה, תוך כדי חיי משפחה מאושרים והולדת בתו הפעוטה - נגדע הכל בחטף.
דמותו הנערית והתוססת, מבטו הכחול החודר וחיוכו השובב - הפכו לקפואים. לזכרו של חזי יצא ספר זכרון הכולל אוסף קטעים שכתבו עליו בני המשפחה, חברי ילדות, חברים לצבא, ללימודים ולעבודה. כמו כן ניתנה תרומה לרכישת ספרי לימוד בנושא טכנולוגיה של מזון בפקולטה לחקלאות ברחובות המוקדשים לזכרו.
בנוסף, הוקם חניון מטיילים - "חניון חזי", ביער חורשים, המהווה מוקד משיכה למטיילים רבים.
ספרא ירון
שם: ספרא ירון
תאריך נפילה: 20.11.1977
בן בכור לחיים ורנה. נולד ביום כ"ד בניסן תשי"ב (19.4.1952) בתל-אביב.
כבר בילדותו היה ילד יפה תאר: שער אדמוני, עיניים מאירות וכל רואהו התאהב בו מיד.
בלכתו עם הוריו ברחוב היה מושך תשומת לב העוברים ושבים וגרם להם נחת ואושר מרובים.
הוא אהב לצייר, לקרוא, אהב מאד טבע, בעלי חיים וטיולים ברחבי הארץ ובעולם.
אהבתו הרבה להכרת הארץ, רגישותו לנופים ותמורות בטבע, הנאתו לאין גבול מהם, באו לידי ביטוי במשך כל חייו.
כל חופשה ניצל לטיולים בשבילי הארץ, ברכב או ברגל, בחברת משפחתו או חבריו, אף במקומות קשים ומסוכנים.
נמשך לשובבות, הרפתקאות, מסתורין ומסכנות לא נבהל.
במכתביו המעטים שנותרו, ואפילו כאלה מתקופת המלחמה הקשה, מצא ירון "מקום וזמן" לתיאורים כאלה.
כבן למשפחה אשר שורשיה באהבת הארץ, ממסורת תנועת העבודה,
נשלח ללמוד ב"בית החינוך לילדי העובדים ע"ש א.ד. גורדון" בצפון תל-אביב.
בי"ס שהיה ידוע בתקופתו ברוחו החלוצית ובהקניית ערכי תנועת העבודה וההתישבות העובדת,
אהבת הארץ והעם, כל אלה שהיו לאחר מכן חלק בלתי נפרד ממנו והטביעו חותמם על אישיותו.
כבר אז ציינו מוריו את כשרונותיו, תכונותיו ויכלתו להדגיש את הדברים אשר רצונו בהם.
קוים בדמותו אשר צוינו בשרשרת חייו ע"י הממונים עליו וכל אלה שבאו עמו במגע.
אבל אין ברירה, חייבים לגמור את ה'עבודה' הזאת ונקוה שיגמר מהר... מי יודע מה עוד נשמע כאשר נגיע הביתה".
ובמכתב אחר: "רק עכשיו כאשר אני ואחרים מרגישים את המלחמה מקרוב
וחברים נפצעים ונהרגים אנחנו לומדים להעריך את השקט והשלווה של הזמנים ללא מלחמה ומחכים כבר לסוף"... .
..."קצת משונה, אבל חיילים כמונו מחכים לרגע בו יצטרכו להלחם
וכאשר מגיעים לזה בסופו של דבר,ונפגשים עם המלחמה נוכחים ש'זה לא זה'..."
עם הסבתה של היחידה לכח חרמ"ש עבר ירון לשרת כקצין מודיעין קרבי בחזית הסורית.
רבקה,המחנכת בכתה ה' כתבה עליו: "אינני יודעת מדוע, מדי הזכרי בירון צפה שבה
ומופיעה עם זכרו, דמותו של הנסיך הקטן שהיה חי וקיים, ולא משל היה, היא העובדה שהיה חביב וחמוד"...
"כך ראיתיו לפני שנים בכתה ה' בבית החינוך בצפון: בין כל העיניים הנפלאות של ילדי הכתה,
ראיתי את עיניו של ירון, תכולות היו, טהורות כטוהר הרקיע, ובת-צחוק ריחפה בהן.
לא אחד שאפתן, אף לא אחד ההולך בגדולות, כי אך שקט ושלו, חבר טוב ונוח עם חבריו, מאופק ומאוזן,
אינו נרגן ואינו מתפרץ, ישר דרך והגון ללא שעור"...
"מי צפה אז שירון ירצה בכנפיים... רצה כאילו להתרומם מעל המציאות כאילו רצה להגביה עוף"...
מבית-החינוך עבר לחטיבת הביניים ל'גמנסיה העברית הרצליה' אשר גם בה ספג ערכים של אהבה,
מסירות למדינה, יושר לבב, כבוד והבנה לזולת, אהבה לצה"ל אשר לו הקדיש את חייו במסירות.
את אימוניו הראשונים וכן כנפי הצנחן קבל בפנימיה הצבאית שליד הגמנסיה 'הרצליה' במקביל ללמודי הבגרות.
עם סיימו כתה ח' הביע ירון את רצונו להצטרף לפנימיה ולהקדיש עצמו לשירות בצבא.
בשיחות הרבות של הוריו אתו, לבחון צעדו זו טרם הצטרפותו לפנימיה,
נוכחו לדעת כי אכן הייתה זו החלטה איתנה בוגרת ומבוססת מתוך מניעים אידיאליסטיים טהורים
ולא מתוך שקולי כדאיות כלשהם,פרי מחשבה יסודית ומעמיקה עם צפיה לעתיד.
הצו הפנימי שבו דחף אותו לצעד זה והמשיך להנחותו במשך כל חייו הקצרים, לתרום מיטב
כישרונותיו, מרצו וזמנו לצה"ל. כבר אז ראה בצה"ל יעוד.
בתקופת לימודיו בפנימייה התבלטו מיד נטיותיו ואהבתו לחיי צבא וכן תכונותיו החיוביות בחיי
החברה:היה בו חום אנושי, הצטיין בהגינות רבה, יושר מופתי עם עצמו ועם הזולת,
נכונות להבין את הזולת, טוב לב, נותן שלא על מנת לקבל תמורה, צנוע.
מפקד הפנימייה כתב עליו:
..."ירון היה מאותם הנערים הבודדים שניתן היה להצביע עליהם כעל בחורים ללא בעיות,
נערים אשר קבלו תשתית טובה מאד בביתם, גם מבחינה רגשית וגם מבחינות אחרות,
ובואם לפנימייה היה המשך טבעי של חיים לשליחות במלוא מובן המלה.
הבגרות שהייתה בירון חושבני שאין לה אח ורע.
כושר ניתוח, יכולת להבחין בין עקר לטפל, ומעל לכל - נפש טובה.
בצד הצדדים האינטלקטואליים שהיו בו, היה מעמודי התווך של ספורטאי הפנימיה, וכל זאת עשה בצניעות הראויה לשבח..." "
בין חניכי הפנימיה שראו בשירותם בצה"ל דרך חיים למען האומה -
היה ירון בין הבולטים ביותר באישיותו המקרינה חום ואהבה ללא גבול"…
עם גיוסו לצה"ל התנדב לצנחנים, סיים בהצלחה יתרה קורס קצינים,
וברצותו להגביר את המיצוי העצמי שלו עבר ליחידה מובחרת, בפיקוד דרום בה הוצב כקצין.
משם נשלח לקורס קציני מודיעין אותו סיים כחניך המצטיין של הקורס וצויין לשבח ע"י מפקד החיל.
זו הייתה הפתעה להוריו ולמכריו בבואם לטקס הסיום.
הוצע לו לפקד על פלוגה, אך הוא העדיף לא לדלג בשלבי הפקוד בהם התקדם,
וקבל על עצמו לשרת כסגן מפקד פלוגה, וכן בתפקיד קצין המודיעין.
את מלחמת יום הכיפורים ומאורעותיה עבר בקרבות בתעלת סואץ ומעבר לה.
בין יתר הפעילויות היה מפקד כוח המשנה בשחרור מוצב 'בודפסט'.
בגלויות שהקפיד לשלוח במלחמה כתב בין היתר:
"מעניין מה קורה אצלכם בעורף, האם הכל כרגיל ושגרתי?
האם הכל מתנהל כשורה? רצוי שיהיה כך? משום שבשביל זה אנחנו נמצאים כאן!"...
הוריו התפלאו מהיכן שאב את כוחות הנפש והכוח ללכת ולנחם הורים שכולים
ולסעוד את הפצועים והוא בן 12 בלבד. אכן ירון שהסתתרה בו נשמה פגיעה ונפש רגישה גילה גם בגרות וגדלות רוח.
מחזית הדרום כתב: ..."חברים נפצעים וגם נהרגים וההרגשה לא נעימה.
אבל אין ברירה, חייבים לגמור את ה'עבודה' הזאת ונקוה שיגמר מהר... מי יודע מה עוד נשמע כאשר נגיע הביתה".
ובמכתב אחר: "רק עכשיו כאשר אני ואחרים מרגישים את המלחמה מקרוב
וחברים נפצעים ונהרגים אנחנו לומדים להעריך את השקט והשלווה של הזמנים ללא מלחמה ומחכים כבר לסוף"... .
..."קצת משונה, אבל חיילים כמונו מחכים לרגע בו יצטרכו להלחם
וכאשר מגיעים לזה בסופו של דבר,ונפגשים עם המלחמה נוכחים ש'זה לא זה'..."
עם הסבתה של היחידה לכח חרמ"ש עבר ירון לשרת כקצין מודיעין קרבי בחזית הסורית.
בשלב זה משנסתיימו הקרבות שוב חש שאינו ממצה יכולתו ואינו מעניק לצה"ל בהתאם לכישוריו.
הוא מביע זאת באחד ממכתביו: "החלטתי כמעט סופית שברצוני לעזוב כאן ולעבור למקום אחר.
בתור איש קבע החתום לעוד 3 שנים איני צריך להיות ולעשות כאן מה שאני עושה,
כשכל קצין סדיר יכול לעשות זאת"... "מה שחשוב לי -
ההרגשה הנעימה שאני מועיל בעבודתי ומעריכים את מה שאני עושה או לא עושה וזה לא קיים.
אני רואה לפני מספר אפשרויות, אחת לעבור לשריון והשנייה לקורס טיס..."
גמלה בו ההחלטה והוא בקש להצטרף לקורס טיס. הוא נהל מאבק עקבי והגיע עד לדרגים הגבוהים המחליטים בצה"ל.
עקשנותו ודבקותו במטרה עזרו לו להגשים רצונו.
למרות היותו שקט וצנוע התבלט גם בקורס הטיס עקב אישיותו, כשרונו וניסיונו.
הוא היה בוגר מכולם, השרה בטחון על הסובבים אותו, לא התנשא, לא נצל זכויות יתר,
מעולם לא היו לו דרישות מופרזות מהסביבה ומהחיים, תמיד הסתפק במועט וחי חיי צנעה
וזאת אף בהיותו בעל משפחה - אשה, אליאן, אותה הכיר בסיירת, והתינוקת שנולדה באותה עת - קרן.
א'. חניך מאותו קורס שאף היה אתו לאחר מכן באותה טיסת כותב: ..."ספרא היה מנהיג
בתוך הקורס גם בלי שרצה בכך או נסה להתבלט.
הוא זכה לאהדת החבר'ה גם בגלל שכולם ידעו על עברו העשיר בצבא (כולל המלחמה שעבר)
וגם בגלל סגנון הדבור והדוגמא האישית למופת שהוא הפגין.
הוא היה ידוע כאחד שיודע טוב יותר,דבר שדווקא הרגיז אותנו הצעירים.
כל פעם שניסית להתווכח אתו, היה משתיק אותך באיזושהי דוגמא מניסיונו האישי ובזה תם
העניין...אני זוכר היטב את הספורים המרתקים שלו על הקרבות שעבר ועל המרדפים נגד
מחבלים ומה שהוא וחבריו עשו להם.
ספרא הצטיין בכל מה שעשה אבל על רמתו כטייס ייטיבו מדריכיו לספר.
נקודה נוספת שבלטה באופיו הייתה הקפדנות והאחריות.
בקצור,ספרא היה מהטובים שאומרים עליהם שהם הולכים.
היה בו אוסף בלתי רגיל של תכונות טובות של מנהיגות, אחריות, יכולת בצוע מעולה ומהיימנות אישית גבוהה."
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
