ש שגיא (פייג) אליהו (אלי)
שם: שגיא (פייג) אליהו (אלי)
תאריך נפילה: 15.10.1973
בן שושנה ויוסף. נולד בי"ג באב תשי"א (15.8.1951) בנתניה.
גדל בבני-ברק.
למד בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה ובישיבת הכותל בירושלים והיה חבר בבני עקיבא.
התגייס באוגוסט ,1970 והתנדב לשקד.
סיים קורס קצינים.
במאי1971 נפצע כשהציל ילדים ממחנה הפליטים בג'בליה מגלגלי קומנדר, שהידרדר במורד,
ועל כך העניק לו הרמטכ"ל עיטור מופת.
ביום העצמאות העשרים וארבעה נמנה עם מאה החיילים המצטיינים,שקיבל נשיא המדינה במעונו.
נהרג בי"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) בפריצת הדרך לתעלת סואץ, מפגיעת פגז בזחל"ם המ"פ.
שדידה סלמאן חסין חמידי
שם: שדידה סלמאן חסין חמידי
תאריך נפילה: 1.9.1969
בן חוסיין ונדואה.
נולד בשנת 1947 בכפר שיבלי, שם גדל וחונך ושם סיים את לימודיו בבית הספר היסודי.
הוא אהב לצאת לצוד ציד, אהב לשחות והרבה לשוטט ולטייל על פני כל הארץ.
הוא היה טוב לב וחביב, ותכונות אלה נראו על פניו המחייכות.
היה אהוב על כל בני כפרו וחי עם כולם בשלום.
סלמאן היה אדם צנוע ועניו אשר התנהג בשקט ולא הרבה לדבר.
בינואר 1969 התנדב סלמאן חסין חמידי לשירות בצבא הקבע.
בשירותו היה חייל טוב, ממושמע ואמיץ לב.
הוא רצה להוכיח את גבורתו ובשעת ההפגזות היה שקט ברוחו כאילו יצא לטיול.
ביום1 בספטמבר ,1969 נפל באזור תעלת סואץ בעלותו על מוקש.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות שבכפר שיבלי.
שוהם אבשלום
שם: שוהם אבשלום
תאריך נפילה: 5.2.1974
בן דוד ודינה. נולד בי"א באייר תשי"ד .(14.5.1951)
נולד בירושלים וגר רוב חייו בתל-אביב.
למד בתיכון אליאנס בתל-אביב. אהב את ישראל וטייל בה רבות.
התגייס באוגוסט 1969 והתנדב לשקד.
נפטר בט"ו בשבט תשל"ד (5.2.1974) כתוצאה מפציעה בעת שירותו.
מערת הנטיפים בשמורת אבשלום, ליד בית-שמש נקראת על שמו.
שוהם גיורא
שם: שוהם גיורא
תאריך נפילה: 20.10.1973
גיורא,בן רות ושלמה, נולד ביום ו' באלול תשי"ב (27.8.1952) בירושלים.
הוא למד תחילה בבית-ספר יסודי בקיימברידג', באנגליה, שם עשה אביו לצורכי לימודים.
כששבה המשפחה ארצה, למד בבתי-ספר ברמת-גן וברמת השרון.
הוא החל בלימודיו העל-יסודיים בבית-הספר התיכון בנוה מגן,
למד שנה אחת בבית-ספר תיכון בפילדלפיה שבארצות-הברית,
וסיים את לימודיו במגמה הומניסטית כללית, בבית-הספר התיכון ברמת השרון.
בקיץ1970 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות.
"בכל שנה בסתיו גיורא/הרוח המטורפת בגני/עורפת את מיטב השושנים...",
כך שרה נעמי שמר לגיורא,שהכירה מנעוריו והוסיפה:
"הוא היה הבטחה, בשורה, תחילתם של דברים.
כרבים אחרים ניגן בגיטרה ותכנן את עתידו".
גיורא היה תלמיד מצטיין, מלא מרץ וערני.
סיפרה אחת ממורותיו: "בכיתה שימש קטליזטור לכל דיון.
אפשר היה לסמוך עליו, שלא ייתן לשיחה להתנהל על מי מנוחות.
הכמיהה להצליח בלימודים ולהצטיין בכל לא הייתה אצלו בגדר אמביציה תכליתית,
כי אם מעין משחק אפלטוני באידאה של ההצלחה".
כי גיורא דחה את הבינוניות.
"אדם חייב להגיע למכסימום יכולתו", הסביר.
הוא נודע בין מוריו, רעיו ומכריו כבחור כן ואמיתי, הסולד מדרך של פשרות.
"בחור בהיר-שיער, גבוה, ידיים ענקיות, עיניים כחולות וחזות מרשימה".
כך תיאר אחד מחבריו את גיורא, באומרו, שקשה להשלים עם העובדה,
שגיורא הבולט משכמו ומעלה בכל חבורה, איננו עוד.
כבר בנעוריו היה עלם מבוגר, בעל השקפת עולם מבוססת.
"גיורא היה 'דוגרי', לא נרתע מלומר את האמת.
לא תמיד היה נעים לשמוע מה שאמר, אבל אנו ידענו, שבתוך-תוכו היה ילד רגיש וחולמני,
חבר טוב, מוכן לעזור לידיד".
גיורא אהב מוסיקה, ספרות ואמנות, כן אהב ספורט, מסעות וטיולים עם חברים.
תמיד היה מוקף חברים ונערות שהתרפקו עליו.
גיורא גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1970 והוצב לחיל הרגלים.
לאחר הטירונות השתלם בקורס סיירים, בקורס צלפים, בקורס מ"כים ובקורס קציני חיל-רגלים.
ביחידתו נודע כקצין מעולה.
"הדרך לקצונה נראתה לו טבעית וברורה", סיפר אחד מחבריו ואמר,
שכבר בקורס מ"כים ניכר גיורא כאדם מתלבט, פתוח לחידושים ומלא סקרנות לעולם חדש ומעניין, שיוכל ללמוד ממנו.
הסלידה מן הבינוניות, השאיפה להשיג את המושלם, האיצה בגיורא והדריכה אותו בדרכו בצבא.
במהלך שירותו הוענק לו "אות השירות המבצעי" על חלקו בפעילות המבצעית.
בשלהי ספטמבר ,1973 ימים אחדים לפני פרוץ הקרבות, החליט גיורא להאריך את תקופת שירותו בצבא,במסגרת שירות הקבע.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, יצא גיורא עם פלוגת סיור של גדוד שריון, שנשלחה לחזית סיני והשתתפה בקרבות הבלימה.
אחד הלוחמים בסיירת סיפר על פגישה חטופה עם גיורא, בעיצומה של המלחמה:
"השיער הבלונדיני הזה, העמידה הזאת... נדמה לי שהיה מאושר לפגוש אדם מוכר.
הוא האמין שתהיה לו הזדמנות לעשות משהו, להיות שותף בכוח לוחם.
ואני זוכר את משפט הפרידה, שאמר לי מנגמ"ש הפיקוד: 'תשמור על עצמך...
'בחצי חיוך, כמובן...".
גיורא נמנה עם הכוח שחצה את התעלה לעברה המערבי והגיע עם הכוחות הפורצים עד למבואות פאיד.
שם,ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) נפגע ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול.
השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה:
"בנכם היקר, סגן גיורא ז"ל, שירת ביחידה כמדריך במדור צלפים, ובתפקיד זה פעל רבות בחינוך ובהכשרת לוחמים ליעודם.
גיורא היה מקובל מאוד על חבריו בבסיס, תוסס ובעל רעיונות מקוריים.
לא בקלות נכנע למוסכמות ותמיד מוכן לכל רעיון אשר טמן בחובו את הנעלם...
בהיותו קצין צלפים הצטרף ליחידה מובחרת של צה"ל...
גיורא ז"ל ייזכר לעד בבית-הספר לחיל הרגלים כקצין מוכשר, חרוץ ושואף לעשייה רבה".
שרה נעמי שמר: "בכל שנה בסתיו גיורא / אתה אינך לבד גיורא/ כי במקום שבו אתה שוכן שוכנים החסד והחן..."
שוחט ידיד
שם: שוחט ידיד
תאריך נפילה: 16.4.1974
ידיד,בן אירן וחגי, ממייסדי מושב פטיש, נולד ביום ז' בכסלו תשט"ו (2.12.1954) בבאר-שבע.
הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי במושב פטיש ואחרי-כן עבר ללמוד בבית-הספר היסודי "אשל-הנשיא" במשמר-הנגב.
את לימודיו סיים בבית-הספר התיכון "אשל-הנשיא". ידיד היה תלמיד חרוץ, והצטיין בבקיאות רבה ובהבנה בספרות ובתנ"ך.
הוא זכה בפרסים רבים על הישגיו בחידונים בבית-הספר ובזכות הצטיינותו "דילג" על שנת לימודים.
בבית-הספר התיכון "אשל-הנשיא" היה תלמיד שקדן והגיע להישגים מעולים בלימודים.
יחד עם זאת היה ספורטאי מצטיין, בעיקר בענף הכדורגל, ונמנה עם נבחרת הכדורגל של בית-הספר התיכון.
כמו-כן שיחק בקבוצת הכדורגל של מושב פטיש.
הוא רכש חברים רבים בזכות טוב לבו, אדיבותו וחביבותו.
הוא היה חבר נאמן ומסור, אהוד על כל ידידיו ומכריו.
ידיד גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1972 והתנדב ליחידת סיור מובחרת של חיל הצנחנים.
ביחידתו הכירוהו הכל כלוחם מעולה וכחייל מסור וממושמע הממלא את תפקידו בדייקנות ובשלמות.
במלחמת יום-הכיפורים השתתף עם יחידתו בקרבות הקשים והמרים נגד המצרים בסיני.
הוא נמנה עם כוחות הצנחנים שהיו הראשונים שצלחו את תעלת סואץ, והשתתף בכיבוש ראש-הגשר בגדה מערבית של התעלה.
בקרבות אלה לחם באומץ לב ובתושייה, נפצע ברגליו, אך המשיך להילחם ומילא את תפקידו בכל ימי הלחימה.
אחרי שהסתיימו הקרבות השלים בהצלחה קורס חובשים קרביים ונשלח לקורס מפקדי כיתות בבסיס ההדרכה של חטיבת "גולני".
הוא וחבריו לקורס השתתפו בקרבות מלחמת ההתשה נגד הסורים ברמת הגולן.
חבריו ומפקדיו העלו על נס את דבקותו במטרה, את אומץ ליבו ואת נכונותו לבוא לעזרת חבריו.
ביום כ"ד בניסן תשל"ד ,(16.4.1974) נשלח ידיד למשימת סיור על פסגת החרמון, ובפעולה זו נפגע ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל בירושלים.
השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות.
לאחר נופלו הוענקה לו דרגת רב-טוראי, שהיה זכאי לה לאחר שסיים קורס מפקדי כיתות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "ידיד ז"ל נפל זמן קצר לפני שעמד לסיים את קורס מפקדי הכיתות.
בתקופה שעשה ביחידתנו הצליח לתרום רבות לפלוגתו והיה מופת לחבריו במסירותו הרבה ובביצוע משימות הגדוד.
בעודו רוקם תכניות לעתיד... נפל. אין ניחומים למשפחה... אין ניחומים לנו".
חבריו לגדוד הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו.
מועדון נוער וספרייה מוקמים לזכרו במושב פטיש;
כמו-כן מתקיים במושב פטיש חוג קבוע ללימוד הגמרא, הקרוי "חוג ידיד";
מדי שנה בשנה בתקופת הקיץ, נערך לזכרו יום ספורט.
שחורי אביב
שם: שחורי אביב
תאריך נפילה: 28.2.1970
בן יהודה ושרה. נולד ביום כ"ט במרחשוון תש"י (21.11.1949) בחיפה.
הוא למד בבית ספר יסודי בחיפה ואחר כך בנצרת עילית והמשיך ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי בעפולה.
הוא התנדב לעזור בשעות הפנאי ל"מגן דוד אדום" ולפני גיוסו לצה"ל,
בימי מלחמת ששת הימים, התנדב לפעולות ביטחוניות בעיר והיה לעזר רב למפקד העיר.
אביב היה חבר תנועת "המחנות העולים" ובה הדריך שכבות של צעירים.
כחבר התנועה אהב לצאת לסיורים בדרכי הארץ ותמיד נהג לשדל את חבריו שיצאו אתו לטיולים.
אביב גויס לצה"ל במחצית פברואר 1968.
גם בזמן שירותו, שנמשך כשנתיים, היה מוצא לו רגעי פנאי כדי לשבת ולהעלות על הכתב דברי שירה ורחשי לב.
ביום כ"ב באדר א' תש"ל (28.2.1970) נפל בקרב על גדת תעלת סואץ.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנצרת עילית.
על נסיבות מותו מספר במכתב תנחומים להוריו מפקד יחידתו:
"אביב פקד על סיור משוריין שעשה את דרכו מקנטרה עד למעוז הצפוני ביותר על גדות התעלה.
בשעה שעלה אחד הטנקים על מוקש התחילה הארטילריה של האויב להכות בכוחות הסיור.
ברגעים אלה עלה אביב על סוללת התעלה עם קצין תותחנים כדי לצפות את מקורות הירי
ובדרכו חזרה אל הזחל"ם שלו נפל פגז לידו והוא נהרג".
המפקד מספר: "השניות, שעלה על הסוללה כדי לצפות את אש האויב,
למרות אש הארטילריה שהשתוללה בשטח ונפילתו תוך כדי מילוי חובתו כמפקד וכלוחם יהודי,
יש בהן אולי יותר מכל דבר אחר כדי לבטא את דרך חייו, עקרונותיו וערכיו הרוחניים,
הן כלוחם וכמפקד והן כיהודי גאה, הנלחם מתוך הכרה בגדולת המשמעות של כל אשר אנו עושים בקו האש הראשון של מדינת ישראל.
קו תעלת סואץ - - - דרכו כלוחם וכמפקד הייתה מן המופלאות.
הוא התגלה כלוחם בעל יזמה, אחריות ומרץ.
הוא היה שדאי בעל כושר בלתי רגיל.
תושייתו ואומץ לבו הבלתי רגילים רק הוסיפו רובד נוסף וייחדו את עצמתו כלוחם
וכמפקד- - - אביב היה קשור בכל נימי נפשו בבעיות הביטחון שלנו
וראה את מקומו רק בין אלה הלוקחים על עצמם שותפות פעילה ובלתי אמצעית
בבעיות ביטחוננו.
אך עם זאת היה בנכם, אביב, קשור בכל נפשו אליכם.
הוא אהב אתכם עד מאוד וחרדתכם, כחרדת כל בית הורים, הדאיגה אותו
באופן מיוחד - - - יום-יום, כאשר אנו חבריו של אביב, נעשה את הסיור
אשר שחורי חתם בו את דרך חייו, נאמר בלבנו ונוסיף ונספר לאלה הבאים אחרינו:
'כאן שחורי נפל' - משפט קשה הוא זה שיש בו יותר מכל כדי לחנך דורות.
הוא חתם את דרך חייו כשידו אחזה בנשקו ועל לבו מונח ה'תהילים' כדרכו בחיים.
הוא חייך אל מול השמים האדירים, כאילו ממשיך וזועק: 'לא יוכלו לנו'!".
בבית "מגן דוד אדום" בנצרת עילית הוקמה ספריה לזכרו, הנושאת את שמו;
כן נקראת סקציית האופניים בנצרת עילית על שמו: "הפועל-אביב".
שטרן ברוך
שם: שטרן ברוך
תאריך נפילה: 24.4.1985
בן נחמה ונפתלי ז"ל, נולד ביום ז' בסיוון תשכ"ד (18.5.1964) בחיפה.
ברוך גדל והתחנך בבית דתי לאומי בשכונת קריית שמואל, ובה התחיל את לימודיו בבית-הספר הממלכתי דתי "אהרן-הרואה".
הוא המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "פרחי-אהרון", שבקריית שמואל, ואחרי שהשלים
י' כיתות עבר לבית-הספר "יבנה" בחיפה.
כשסיים את לימודיו התיכוניים, התגייס ברוך לצה"ל במסגרת ישיבות ההסדר, ונמנה עם תלמידי ישיבת "שילה" שבשומרון.
ברוך היה חבר בתנועת "בני עקיבא", ופעל בה כחניך וכמדריך.
הוא עבר סמינר למדריכים של תנועתו בבאר-שבע.
ברוך אהב ספורט, ונמנה עם ספורטאי תנועתו ב"אליצור".
הוא היטיב לשחק כדורסל, אהב לצייר ובהיותו תלמיד בישיבת "שילה" התחיל ללמוד את
מקצוע סופר סת"ם.
מנעוריו היה ברוך בעל השקפות דתיות-לאומיות מגובשות. הוא כתב שני מאמרים, שהתפרסמו אחרי שנפל.
מאמר אחר דן בסוגיית מצוות קידוש-השם, והאחר דן במצוות העלייה לארץ-ישראל.
חודשים אחדים לפני שהתגייס לצה"ל, הוא התייתם מאביו.
הוא ראה את עצמו חייב לגונן על אמו האלמנה, ולמרות נכונותו לשרת ביחידה קרבית נבחרת,
ביקש לאפשר לו לבקר לעתים קרובות את אמו.
באפריל ,1983 התגייס ברוך לצה"ל ושירת בחיל-הרגלים.
הוא עבר אימוני טירונות וקורס נהגי נגמ"ש.
ברוך התבלט בשירותו.
חבריו סיפרו עליו כי ראה בשירות לא חובה, אלא מצווה שיש לקיימה בדבקות ובמסירות.
בתקופת שירותו, הוצבה יחידתו שלוש פעמים בגזרות שונות בלבנון.
בפעם השלישית, הוא עלה ללבנון, עם יחידתו בערב פסח, באביב של שנת .1985
ברוך שירת באזור א-קסמיה.
במהלך שירותו, הוא יצא לסיורים רגליים ליד הגשר.
ביום,5.4.1985 כשהיה בסיור, הפעילה חוליית מחבלים מטען-צד בשולי הדרך.
המטען התפוצץ, וברוך נפצע פצעים אנושים.
במשך19 יום הוא נאבק על חייו, וביום ג' באייר תשמ"ה (24.4.1985) מת מפצעיו.
בן21 שנים היה ברוך בנופלו.
אחרי מותו, הוא הועלה לדרגת רב"ט.
ברוך הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה. הוא השאיר אחריו אם, אח ואחות.
שר הביטחון יצחק רבין כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו:
"רב"ט ברוך שטרן נתן את חייו למען מולדתו.הוא שירת בחיל הרגלים.
היה מטובי הלוחמים שביחידה, נערץ על כל חבריו והסובבים אותו".
מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "מפקדיו וחבריו ראו בו דמות של לוחם,
המצליח לשלב עצמו כבן-תורה עם המחויבות הלאומית לשרת את ארצו,
וזאת על-אף הקשיים הכרוכים בכך. הוא ראה בשירותו הצבאי מצווה, שאותה השתדל למלא בצורה הטובה ביותר,
כשאר המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
היה חרד לקיים המצווה, תוך חשש שלא לגרום לחילול השם.
ככל חיילי ישיבות-ההסדר היה מטובי הלוחמים, חבר לנשק, נערץ על הכול".
לזכרו הוציאו לאור חבריו בישיבה חוברת תורנית, הכוללת שני מאמרים שכתב וקובץ מאמרים שלרבנים וחברים מוקירי זכרו.
על-שמו הוכנסה ספרייה תורנית לישיבת "שילה", שבה למד.
שיבלי חוסיין
שם: שיבלי חוסיין
תאריך נפילה: 26.4.1970
בן חסן ואמנה. נולד בשנת 1945 בכפר שיבלי, ולמד בבית הספר היסודי בכפרו.
בסוף יולי 1969 התנדב לשרת בצבא הקבע, ושירת כגשש בשקד.
הגיע לדרגת סמל.
השתתף בכמה היתקלויות בתעלת סואץ.
ב-26/4/1970 הוביל סיור של שקד, שנתקל במארב מצרי בגזרה הצפונית.
בקר בגילה אומץ לב, יוזמה ודבקות במשימה תחת אש אויב.
במהלך הקרב נפגע ונפל.על גבורתו קיבל צל"ש מאלוף פיקוד הדרום,שהומר לימים בעיטור המופת.
שיבלי סאלים
שם: שיבלי סאלים
תאריך נפילה: 30.12.1970
בן עלי ותורקיה.
נולד ביום 27 בינואר 1951 בכפר ערב אל שיבלי, ליד נצרת, ולמד בבית הספר היסודי שבמקום.
הוא היה בין צעירי הכפר הפעילים בתחומי החברה ושקד על העלאת רמתם של בני הכפר.
סלים גויס לצה"ל ביולי 1969.
אף על פי שידע כי רבות הסכנות הכרוכות בכך לא עמד מרחוק והתייצב לשירות הצבא.
בימי שירותו היה נתון בסכנות מוות אך ניצל בנס.
ביום30 בדצמבר 1970 נפל בעת מילוי תפקידו בנאות הכיכר.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בכפר ערב אל שיבלי.
שיפריס חיים-דב
שם: שיפריס חיים-דב
תאריך נפילה: 26.10.1968
בן ראובן ושפרה. נולד ביום כ"ה באדר תש"ט ,(26.3.1949) ברמלה.
למד בבית-הספר היסודי שברמלה ולאחר סיימו את לימודיו שם למד בבית-הספר התיכון של רמלה ולוד וקיבל תעודת-בגרות.
מטבעו היה שקט, צנוע, ביישני וטוב-לב ואהוב על כל חבריו.
הוא ניחן בחוש הומור וגם בשמיעה מוסיקלית טובה.
בלימודיו היה מקובל על מוריו אף על פי שלא התיימר להצטיין במקצועות שונים
ודווקא בשל אותן סגולות אנושיות שכל מי שהכיר אותו אהב אותו.
בבית-הספר התיכון היה פעיל בקבוצת הכדורסל של רמלה וכן בנבחרת הנוער הארצית של ישראל.
כן היה מדריך שחייה לנוער שברמלה וכן היה פעיל בכל מיני ספורט.
עוד בימי לימודיו הכיר את חברתו וחשב על נישואין;
גם תכנן לנסוע לחוץ-לארץ ללמוד רפואה מאחר שנודעה ממנו אהבה רבה למקצוע זה.
(הוא סיים את לימודיו התיכוניים במגמה הביולוגית).
את מרבית זמנם בילו חיים וחברתו בטיול משותף בסביבות כפר-הנוער בן-שמן,
אשר בו גרה, כיוון שהוא אהב מאד את חיי-הכפר ושלוותם וכן תכננו לטייל הרבה במשותף.
היה רחוק מההווי הרגיל של הנוער הכולל מסיבות, דיסקוטקים ובילויים מסוג זה.
את זמנו הפנוי העדיף לבלות בהאזנה למוסיקה, בקריאה, בספורט ובשיחה שקטה.
בפברואר 1968 גויס לצה"ל ונמשך לחיל קרבי.
זאת ראה כייעוד ואמר לאמו שהוא הולך ליחידה כזו כדי שהיא וכל הקרובים אליו יוכלו לשכון לבטח.
בן צייתן וטוב היה חיים וגאוות המשפחה עליו.
בשירותו התבגר מאד ורחש אהבה לחברים וכבוד למפקדיו.
הוא הוכיח את עצמו כבעל מרץ ויזמה בלתי-רגילים והיטיב לבצע את כל המוטל עליו.
אבל ביום ד' במרחשוון תשכ"ט (26.10.1968) נפל באזור תעלת סואץ כאשר נתקל במארב מצרי ונפגע מכדוריהם.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ברמלה.
מפקד-יחידתו כתב להוריו מכתב-תנחומים ובו ציין כי את חיים הכיר היטב
והוא משך את לבו למן הרגע הראשון שראה אותו לראשונה בזכות השליחות שחשב אותה למוטיב חייו ואת עצמו כחלוץ שלה;
"בתקופת-חייו היחידה התבלט חיים כלוחם בעל כושר-לחימה ומנהיגות בלתי-רגילים שהבליטו אותו מעל כל חבריו".
וכן סיים את מכתבו: "הוא ושכמותו בדמותם ובפעלם מתווים לנו סמל ודוגמא
שעל ברכיהם אנו מחנכים דור של לוחמים גאים, שבנכם חיים פילס להם בדמו את דרכם בחיים".
בפסח תשכ"ט התקיים טקס חנוכתו של ביתן קבוצת הכדורסל על שמו מטעם עיריית רמלה
ולאחריו נערך טורניר כדורסל עירוני בחסותו של ראש-העיר.
במלאת שנתיים לנפלו הופיעה חוברת לזכרו.
בית-הספר התיכון רמלה לוד העלה את זכרו בבטאונו: "מעת לעט".
שלו שאול
שם: שלו שאול
תאריך נפילה: 9.10.1973
שאול,בן רחל ואברהם ז"ל, נולד ביום י' באייר ת"ש (19.5.1940) בתל-אביב.
הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "הכרמל" בתל-אביב ואחר-כך המשיך בבית-הספר התיכון עירוני א' וסיים בו את לימודיו.
הוא היה תלמיד טוב אך עקשן ועצמאי, שבחר לקבוע בעצמו את דרכיו.
דעותיו היו מגובשות ובלתי תלויות במסגרות מוסכמות.
עצמאותו ומרדנותו ניכרו בו גם כשהיה תלמיד.
הוא למד ברצון ובהנאה את אשר עניין אותו, ובשיעורים ששעממוהו היה נוטל את אופניו ודוהר לים.
שם היה שוכב על החול וקורא ספר.
מאז ומתמיד אהב לקרוא ובכל רגע של פנאי היה מעיין בספר, ויהי זה ספר היסטורי,
ספר מדעי, ספר בתחום הספרות היפה או בתחום הספרות המקצועית.
הוא היה מסוגל לקרוא ולקרוא שעות ארוכות.
סקרנותו האינטלקטואלית לא ידעה שבעה, והוא ניחן בחוש ביקורת מפותח ותמיד נקט דעה מקורית בכל עניין.
שאול אהב את הארץ, את נופיה ואתריה.
כבר בילדותו הרבה לטייל ברחבי הארץ וכשהיה בצבא ועשה ימים רבים במסגרת תפקידו בנגב ובסיני, גברה אהבתו לארץ.
הוא שוטט במרחבי הנגב, במקומות נידחים, מתחת לצוקי סלעים ענקיים ובצל ואדיות מתפתלים,
וכולו הנאה, התרגשות והתפעלות מיפי הנוף הפראי.
משנוכחו לדעת שכל כלי רכבם יצאו מכלל שימוש, קראו לעזרת המג"ד.
שאול יצא במהלך הקרבות אליהם ובלחימה עיקשת מתוך טנק בודד, תחת אש כבדה הגיע למעוז,
העמיס על הטנק את כל אנשיו וחזר למקום מבטחים.
ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) במהלך הקרבות לכיבוש מוצב "טלוויזיה", נפגע שאול מרסיס פגז של האויב ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל.
השאיר אחריו אישה, בת ובן, ואם.
לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף.
משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי בני משפחתו ומדברי מפקדים,
חברים וידידים על דמותו,וכן דברים מתוך מכתבים שכתב לרעייתו בימי שירותו.
מנעוריו היה חובב ספורט והאמין בכנות במשמעותה של המימרא 'נפש בריאה בגוף בריא'.
הוא אהב את הים; אהב לשחות ולצלול בו, ולאחר שיצא מן המים היה רץ על החוף ומתעמל הרבה כדי לחשל את גופו.
ואמנם היה גופו מוצק וחסון והוא אף נהג להתחרות בהיאבקות ובאיגרוף.
לא פעם חזר הביתה כש"פנסים" כחולים מקשטים את פניו.
בילדותו היה חולה בדלקת-הפרקים וזמן רב היה נתון להשגחה רפואית.
כשהסתבר לו בבדיקות הרפואיות, טרם גיוסו לצה"ל, שמצב בריאותו תקין והוא כשר לשירות ביחידה קרבית,לא היה קץ לשמחתו.
שאול גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1959 והתנדב לחיל הצנחנים.
באחת מצניחותיו נפצע ונאסר עליו לצנוח.
אז החליט להתנדב לסיירת ובחר בסיירת "שקד".
החיים ביחידה זו קסמו לו מאוד, שכן אהב את המרחבים הגדולים, את ההרים והעמקים ואת תחושת החופש והראשוניות בנוף הפתוח.
בסיירת סיים את שירות החובה, אחרי-כן יצא לקורס קציני חי"ר ולאחר שתי שנות שירות נוספות בתנאי קבע,קיבל חופשת לימודים.
בתקופה זו נשא אישה והקים לו בית ומשפחה.
באוניברסיטה למד היסטוריה ופילוסופיה וניצל את זמנו הפנוי לקריאת ספרים:
ספרות צבאית מקצועית, ספרי היסטוריה, הגות ומדע, בתקופה זו גם נולדה בתו הראשונה.
שאול העריץ את אשתו ואת בתו וחיי המשפחה היו רצופים הבנה, אהבה וכבוד הדדי.
כשפרצה מלחמת ששת הימים היה שאול על סף סיום לימודיו באוניברסיטה.
בצו הקריאה שקיבל הוטל עליו להתייצב ביחידת ההשתלמויות הירושלמית.
הוא צחק ואמר: "אני אלך לשמור עם הזקנים?" הוא נטל את התרמיל ונסע דרומה אל יחידת האם שלו.
בסיירת "שקד" עבר את כל המלחמה ובסיומה חזר לאוניברסיטה ועמד בהצלחה בבחינות הגמר.
בשלהי 1967 עבר הסבה לשריון ובמחצית 1968 כבר היה מפקד פלוגת טנקים.
את כל תקופת מלחמת ההתשה עשה שאול על גדות התעלה, תחילה כמ"פ, אחר-כך כסמג"ד ואחרי-כן כקצין אג"ם חטיבתי.
שאול היה מפקד לדוגמא ובכל ההערכות שנכתבו עליו, בשלבי שירותו השונים,
ציינו מפקדיו את כישרונותיו המעולים כמפקד, את הישגיו הגבוהים עם יחידתו,
את רצונו ושאיפתו להביאה לרמת ביצוע מושלמת,את יחסו האנושי לחייליו,
את ערנותו לבעיותיהם ומאמציו לפותרן, את אהבת חייליו אליו בזכות היותו "עושה ולא מדבר" ובזכות יושרו והגינותו, שלא ידעו פשרות.
בתקופה ששירת בקו, נתבקש לחתום על מסמך המאשר הוצאות אש"ל בתפקיד.
הוא סירב לחתום, בטענה שאין לו הוצאות אש"ל בתפקידו בקו.
הדבר גרם חיכוכים בינו לבין חבריו הקצינים, שטענו כי בכך הוא מונע מהם אפשרות לקבל את התוספת, אבל הוא נשאר בסירובו.
בשנת1970 נולד בנו ושנה אחר-כך התמנה שאול לתפקיד קצין מבצעים והוצב במרכז הארץ.
במחצית1973 תם חוזה השירות שלו בצה"ל.
הוא הרבה להתלבט אם לצאת לעצמאות אחרי ארבע-עשרה שנות שירות או
להמשיך בצבא הוא ידע שהצבא זקוק לשכמותו ולכן חזר לשירות כמג"ד טנקים בחזית התעלה.
במשך כל תקופת שירותו נהג לכתוב לרעייתו בקביעות.
במכתביו משתקפת דמותו של אדם יקר, בעל חוש פיוטי וכישרון כתיבה שכל סופר היה מתברך בהם.
דמות של צעיר ישראלי האוהב את ארצו ומוכן להגן עליה גם במחיר דמו.
דמות של בעל ואב, שריחוקו ממשפחתו יצר מערכת של קשרי רעות ואהבה טהורים ויפים, המושתתים על הבנה, הערכה וכבוד הדדיים.
אהבתו לילדיו לא ידעה גבול; געגועיו וכיסופיו למשפחתו היו עזים, אבל הוא ידע שהצבא זקוק לו,
ולכן נשאר והמשיך לשרת, והלך אל כל אשר שלחוהו.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצא עם גדודו להשתתף בבלימת מתקפת האויב בחזית סיני.
במשך שלושה ימים ושלושה לילות נלחם שאול עם גדודו בגזרה המרכזית של תעלת סואץ.
במלחמה של מעטים מול רבים בלמו כוחותיו והדפו את התקפות המצרים.
במהלך הקרב נאלצו אנשי מוצב "פורקן" לסגת ממעוזם, כדי שלא יפלו בשבי.
משנוכחו לדעת שכל כלי רכבם יצאו מכלל שימוש, קראו לעזרת המג"ד.
שאול יצא במהלך הקרבות אליהם ובלחימה עיקשת מתוך טנק בודד, תחת אש כבדה הגיע למעוז,
העמיס על הטנק את כל אנשיו וחזר למקום מבטחים.
ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) במהלך הקרבות לכיבוש מוצב "טלוויזיה", נפגע שאול מרסיס פגז של האויב ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל.
השאיר אחריו אישה, בת ובן, ואם.
לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף.
משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי בני משפחתו ומדברי מפקדים, חברים וידידים על דמותו,
וכן דברים מתוך מכתבים שכתב לרעייתו בימי שירותו.
שלום אילן
שם: שלום אילן
תאריך נפילה: 19.10.1986
בן לונה ויהודה. נולד ביום כ"ג בכסלו תשכ"ז ( 6/12/1966 )בנתניה, הבן השני במשפחה בת ארבעה ילדים.
אילן למד בבית-הספר היסודי "אוסישקין" בנתניה בבית-ספר תיכון במגמת המיכניקה.
בתחילת חודש אוגוסט 1985 גויס אילן לשירות חובה בצה"ל.
הוא הוצב בחיל-הרגלים, בחטיבת גבעתי.
הוא יצא לטירונות, עבר קורס נהגי נגמ"שים וכן קורס מקל"ר (מקלע רימונים).
בסיום הטירונות יצא עם הגדוד לאימונים נוספים ולפעילויות שונות.
האחרונה הייתה פעילות מבצעית בגבול הצפון, באזור החרמון.
אילן היה מיועד להמשיך מסלולו הקרבי בקורס מ"כים.
ביום ט"ז בתשרי תשמ"ז (19.10.1986) נפל אילן בעת מילוי תפקידו.
הוא נספה בתאונת-דרכים על כביש המערכת בהר דב באזור החרמון, במהלך נסיעתו מהמוצב שבו שהה לביצוע משימה.
הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בשכונת בן-ציון בנתניה.
הותיר אחריו אב, שתי אחיות - אירית ולימור, ואח - משה.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "אילן היה בחור שקט ומופנם מעט.
אך כל מי שהכירו ראה כיצד הוא מתנדב לביצוע כל משימה, עוזר לחבריו,
עובד ללא ליאות משחר ועד ליל ותמיד עם חיוך על פניו...
אילן דיבר על הצורך לתרום למען הכלל ומסיבה זו רצה מאוד לצאת לקורס מ"כים. שבועיים בלבד עמדו בינו לבין הגשמת שאיפתו.
אילן היה חבר ולוחם למופת".
שלום יובל
שם: שלום יובל
תאריך נפילה: 4.8.1978
בן מאיר ושרה. נולד ביום כ"ח בתמוז תשי"ח (15.7.1958) בירושלים.
סיים את לימודיו היסודיים בבית הספר ע"ש הנרייטה סאלד שבירושלים
ואחר כך עבר לבית הספר התיכון 'בית חינוך' שבעיר.
כאן סיים את לימודיו התיכוניים במגמה ביולוגית.
הוא היה תלמיד טוב, חרוץ ושקדן, הרבה להשקיע מזמנו וממרצו בלימודים וראה את פרי עמלו בהישגיו הטובים.
יובל היה ספורטאי נלהב.
את עתות הפנאי שלו בילה תמיד במגרש הכדורסל.
הרבה להתאמן ולשחק.
הוא נמנה עם שחקני קבוצת הכדורסל של בית ספרו ואחר כך התחיל לשחק במסגרת קבוצת הנוער של 'הפועל' ירושלים,
שם השקיע את מרב מרצו וזמנו באימונים ובתחרויות.
הוא גם עסק בלימוד עיוני של הכדורסל.
הרבה לקרוא ספרים בתחום זה, רכש ידע מתוך חוברות מקצועיות ואסף מאמרים ותצלומים על שחקנים גדולים.
יובל גם עסק בשחייה ובגיל עשר כבר הספיק לצלוח את הכנרת.
בשנת1975 נשלח מטעם העירייה ובית ספרו לחוץ לארץ לצורכי הסברה ועשה בגרמניה ובדנמרק חודש ימים.
מספרת מורתו רבקה: "זוכרת אני את יובל בן השש-עשרה, קצת מבוגר מבני גילו אך תמיד מתמרד
ושואף להיות עצמאי. מגלה יחס רציני ללימודים ורוצה לרדת לעומקם של דברים.
פעיל בדיונים בכיתה ובשיעורי החברה. מצאתי ביובל שני צדדים: יובל רציני ומתמסר ללימודיו,
ולעומתו יובל עליז ושמח שאת חיוכו לא אשכח לעולם".
יובל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1976 והתנדב לשרת בסיירת 'שקד'.
לאחר הטירונות כשהוצב לחיל הרגלים, השלים קורס צניחה, קורס נהגי נגמ"ש ולאחריו קורס סיור.
הוא היה ללוחם מן השורה הראשונה בצה"ל, חייל מעולה, מסור ונאמן.
את התפקידים שהוטלו עליו מילא בדייקנות.
הוא היה חבר טוב ורע מסור, היה רצוי ומקובל על חבריו ליחידה.
והם אהבוהו כאח. תמיד היה לחוש לעזרת הזולת במעשה ובעצה.
מעולם לא נהג במשוא פנים, והכול ידעו שעל יובל אפשר לסמוך תמיד.
יחד עם חבריו השתתף במבצע ליטני וחש על בשרו מהי לחימה בשדה הקרב.
בתחילת 1978 הוחלט על פירוק הסיירת ופיזור חייליה ביחידות השונות של צה"ל.
יובל התעצב מאוד כששמע על כך, אך עצבותו חלפה כשנודע לו שהוצב עם מרבית חבריו בחיל המודיעין.
הוא השתלב מהר ביחידתו החדשה, קנה לו חברים נוספים ורכש את לבם של מפקדיו החדשים.
ביום א' באב תשל"ח (4.8.1978) נפל יובל במילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים.
השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יובל היה חבר ביחידה מובחרת,
אחד הלוחמים המובחרים בה. יובל היה לוחם מעולה. אדם שקט, צנוע, בעל חיוך ביישני ויפה תואר.
הוא הגיע אלינו עם חבריו מיחידה אחרת, לאחר שהקפדנו להביא ממנה את הטובים ביותר.
לאחר אימונים קשים ומפרכים נשארו רק הלוחמים המעולים, ויובל ביניהם.
בעל תושייה רבה, בעל כושר גופני רב ודבקות במשימה..."
משפחתו עשתה להנצחת שמו במועדון, באחד מבסיסי צה"ל.
שמחוני בצלאל (צלי)
שם: שמחוני בצלאל (צלי)
תאריך נפילה: 17.12.1969
ב ןאברהם וזמרה. נולד ביום ט' בתמוז תש"ט (6.7.1949) בגבעת המורה.
לאחר שעברה המשפחה לקריית חיים למד בבית הספר היסודי "מגינים" ובבית הספר התיכון שם.
אחריכן המשיך בבית הספר המקצועי שבקריית שפרינצק.
הוא היה נער חביב וטוב, צנוע ונחבא אל הכלים, נעים הליכות, מקובל ואהוב על הכל.
טוב לבו לא ידע גבול.
בעודו נער הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" והיה פעיל מאוד בה.
הוא עסק בהדרכה מתוך מסירות ואחריות והפך לדמות נערצת על חניכיו,
שהקנה להם ערכים אנושיים,של נאמנות ומסירות.
הוא היה הרוח החיה בין חבריו והיה מקבל על עצמו כל מיני משימות של ארגון פעילות חברתית,
מתוך נכונות למלא כל קריאה וכל שליחות.
הוא היה עושה הכל מתוך הכרת חשיבות השליחות, בפשטות, ברצינות ובאחריות ללא גבול.
בהתקרב מועד גיוסו שאף להתנדב לטיס אולם מאחר שחסרו לו נתונים מסוימים הפנו אותו לחיל החימוש,
אך הוא העדיף להתגייס לחיל קרבי, משום שהאמין כי בחיל כזה יוכל לתרום כמלוא יכולתו לצה"ל ולמדינה.
צלי גויס לצה"ל בנובמבר 1967.
כאשר הוצע לו ללכת לקורס חובשים ענה לממונים עליו: "אם אתם מוצאים אותי כשיר לכך אלך ואלמד ואהיה חובש קרבי טוב".
הוא נראה אז כאדם מאושר שכל מאווייו התגשמו.
הוא סיים את הקורס כחובש מעולה ובפני אמו (אחות בקופת חולים) התגאה בכך.
בצלאל השתתף בפעולות נועזות ובקרבות רבים הצטיין גם כלוחם וגם כחובש.
הוא ידע תמיד לשלב את החובה שבלב עם ההעזה שבקרב.
רבים מחבריו חוזרים ומספרים על בטחונו העצמי הרב, אמונתו העמוקה במעשיו, קור רוחו ואומץ לבו.
לא פעם הציל את חיי חבריו תוך סיכון עצמו.
בליל ט' בטבת תש"ל ,(17.12.1969) כשהיה בצלאל בסיור שנע על גדות התעלה,
נתקל הסיור בכוח מצרי גדול ובקרב שהתחולל נפגע אחד מחבריו.
בצלאל חש לחבוש את הפצוע תחת מטר יריות והפגזה כבדה.
אמנם את הנפגע עלה בידו להציל אך תוך הגשת עזרה נפל הוא עצמו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.
במכתבו האחרון להורים כתב שבקרוב יבוא לחופשה של ימים אחדים וכך גמר את מכתבו "אבל הכל ביד הגורל!"
מפקד היחידה כתב במכתב תנחומים להורים השכולים:
"אותם הרגעים בהם רץ צלי ז"ל לחבוש את חברו ורגע נפילתו יש בהם אולי יותר מכל דבר אחר
כדי לבטא את אישיותו המיוחדת והמופלאה. צליחתם את דרך חייו כאחד מגדולי לוחמיה של היחידה.
לוחם וחובש, ששילם את המחיר היקר ביותר בשביל אמונתו בגדולת המשמעות של
מעשינו בגבולה הארוך והקשה ביותר של המדינה - תעלת סואץ.
צלי התנדב אלינו ודרך הכשרתו הייתה דרך חתחתים.
הוא נלחם בשיניו ובציפורניו מול איתני הטבע.
הוא ידע שהוא חייב לעבור ולגמור.
הוא סיים את הכשרתו בהצלחה ואז כבר ידענו שהאיש שלנו, צלי, יעשה הכל, יוכל לכל ואכן לא התאכזבנו.
הוא נכנס לפלוגה מבצעית והפך לאחד מלוחמיה - - - צלי היה אדם עניו וצנוע.
נדמה היה בתחילה שהוא מסוגר במקצת, אך במרוצת הזמן ידענו שהוא מלא חיים, אהבה, שמחת חיים, עליצות-
וכל השקט הנפשי היה רק כדי להצניע את מעשיו".
המפקד מוסיף וכותב כי הוא אהב את החיים אך מאידך גיסא ידע מהו מחירם.
"הוא ידע שאין חיים ללא מחיר ומעל הכל חיינו הם היקרים ביותר, כי מחיר חיינו הוא מיטב בנינו לוחמינו".
בהמשיכו את מכתבו הוא מציין כי בצלאל התנדב למשימות ועבר כמה היתקלויות
והפגזות כשפניו מחייכים ומשרים בחיוכם את אווירת הביטחון.
הוא כותב: "צלי ידע שעל דורנו זה הוטלה אחת המשימות הקשות ביותר של תולדות תקומת ישראל.
הוא ידע שאכן הוא וחבריו מהווים את דור ההמשך וכי לא רק יוכלו למשימה שהוטלה עליהם אלא יפליא ולהרקיע שחקים בה.
-- - הוא ידע את משמעות המלה 'חירות'; הוא ידע שאכן מלה זו רקומה ברקמת דם יקר של עשרות בנים שנפלו. -- -
הוא נפל ואיננו אך האמינו לי שהוא בינינו ויישאר בינינו לתמיד.
הוא ושכמותו, חבריו נופלי היחידה, יהיו לנו הלפיד המאיר את דרכנו יומם ולילה".
מורי בית הספר יל"ג שבחיפה הקימו יד לחובש הקרבי סמל בצלאל שמחוני ז"ל,
בנו של מנהל בית הספר, שנפל בהושיטו עזרה ראשונה לחבר לנשק בשדה הקרב;
המקרה השאיר רושם על המורים והתלמידים והם החליטו להקדיש לזכרו בבית הספר קורס ללימוד שיטות עזרה ראשונה.
מדי שנה בשנה, ביום הזיכרון, נערך טכס סיום הקורס ומעלים בו את דמותו של החובש שנפל בקרב מתוך הקרבה להצלת חיי אדם;
בחוברת "לחובש" פורסמה כתבה על מפעל חינוכי זה והובאה רשימה לזכרו.
שפורן ראובן
שם: שפורן ראובן
תאריך נפילה: 22.1.1972
בן לאה ויחזקיהו נולד ביום כ"ה באדר ב' תשי"א (2.4.1951) בשדה אליהו.
בגיל שבע עבר עם משפחתו לגור ברמת גן ולמד שם בבית הספר היסודי "יבנה".
בכיתה ה' הצטרף ל"בני עקיבא" והיה חבר פעיל בתנועה.
הוא הדריך בקייטנת "אליצור" - איגוד ספורט דתי - והשתתף בצליחת הכינרת.
אחרי שסיים את לימודיו היסודיים החליט, יחד עם שני חבריו הטובים ("השלישיה"), להמשיך
את לימודיו התיכוניים ברוח התורה והם הלכו לישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה.
לאחר ארבע שנים בישיבת "בני עקיבא" יזם יחד עם חברו פעולה של הדרכת נוער במוסד החילוני "נעורים" בשבתות,
מתוך הכרה ברורה שעליו להעניק ערכים בתחום היהדות גם לאחרים, שאינם זוכים לכך כמוהו.
תקופה זו של ארבע שנים בישיבה תיכונית הייתה תקופת התבגרות לראובן ובה עוצבה דמותו המיוחדת.
לקראת סיום הלימודים התלבט מאוד בבחירת הדרך שימשיך בה.
מוריו לחצו עליו להמשיך בלימודי הקודש ב"ישיבה הגבוהה".
חבריו ב"ישיבה" מספרים שלא תמיד השתתף בבילויים כיתתיים שונים,
אלא בחר לשבת באולם הלימודים של"הישיבה" ולחקור ולדרוש בספרי מחשבת ישראל.
בכיתה י"ב התעוררה בעיית הגיוס לצבא וכמו כל בחור דתי בחוגו עמדה השאלה:
לישיבה גבוהה או לצבא? ראובן לא התלבט כי אז (בשנת 1969) הייתה "מלחמת ההתשה" בעיצומה,
ואף לרגע לא חשב להמשיך בישיבה הגבוהה.
רק אחרי כן - אמר בלבו - לאחר שאסיים את חובותיי לעמי.
הוא שאף להתגייס לאחת היחידות המובחרות של צה"ל והצליח להתקבל לסיירת.
הוא ניסה להקדים את מועד גיוסו והצליח גם בכך.
ראובן גויס לצה"ל במחצית אוגוסט .1969
זמנים קשים עברו עליו בטירונות.
הוא היה בחור "ישיבה" חסר כושר גופני מתאים, שומר מצוות בין הרבה בני קיבוצים בסיירת
ובדרכו השקטה והנעימה, התמדתו הגדולה וביושרו הרב הצליח
תוך זמן קצר להתבלט ולהתחבב על כל חבריו ומפקדיו, עד שנהפך ל"מצפון הסיירת", כפי שסיפרו חבריו אחרי כן.
לאחר הטירונות עבר קורס מ"כים וקורס מש"קי חבלה.
בזמנו הפנוי קבע עתים לתורה ונהג לעסוק בהסברת בעיות דת ואמונה לחבריו, בנועם הטבעי, המיוחד לו.
כמפקד ידע להוליך את פקודיו ללא נגישות ותרעומת, אלא בדיבור שקט ובחיוך נעים של טוב לב.
בימי שירותו נפצע מרסיסי רימון שפגעו בו והרופאים אסרו עליו לחזור לסיירת,
אך הוא עשה מאמצי שכנוע רבים ובשיחות עם מפקדיו הצליח "לסחוט" הבטחה שיוחזר ליחידה לתפקיד מנהלי עד שיבריא.
מפקדיו מספרים שתוך ימים אחדים כבר השתתף בפעילות מבצעית, בשקט ובצנעה, שכן עדיין לא חזר לאיתנו.
לאחר זמן הציעו לו מפקדיו לצאת לקורס קצינים.
רוב הזמן עשה בפעילות מבצעית בעזה והיה מפקד צוות וסגן מ"מ.
בערב שבת קודם נפילתו, שוחח עם חבריו לנשק על הישארות בצבא.
היו כאלה שסיפרו לו על כוונתם לחתום לשירות קבע, אך ראובן אמר להם: "אני חותם קבע בצבא ה'".
מאחר שגמר אומר בלבו לעלות ירושלימה וללמוד שם בישיבת "מרכז הרב".
ביום ו' בשבט תשל"ב ,(22.1.1972) בהיותו ממלא מקום מפקד מחלקה,
הוליך את אחד הצוותים בסיור נגד מחבלים ובסיור זה מצא את מותו, בעת מילוי תפקידו.
חבריו אמרו כי ראובן בדתיותו, בהתנהגותו המופתית וברוח הקרבתו,
הקרין עליהם וכל הזמן הטיף לסובלנות כלפי תושבי עזה כי גם הם נבראו בצלם, אמר.
הוא מנע מהם התפרצויות כלפי מחבלים שידם הייתה בצה"ל.
כשהוא בראש המסתערים, נאמן לסיסמא "אחרי", נפל, הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
דברים לזכרו התפרסמו בבטאון "בני עקיבא" "זרעים", במוסף "הצופה" ובעיתון הנוער "בעצם";
בימי השבעה פנו חבריו מהישיבה להוריו של ראובן וביקשו מהם רשות להתאסף בביתם אחת לחודש במשך שנת האבל,
לערב לימוד והרצאה במחשבת ישראל (מקצוע החביב על ראובן).
ואמנם ערבים אלה נערכו מדי חודש בחודשו בהשתתפות רבים, והיו לערבים מרשימים מאוד.
ביום השנה הראשון נחנך בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה "חדר עיון וספריה במחשבת ישראל" שהוקם לזכרו של ראובן.
בכל3 חודשים מתכנסים שם חבריו לערב עיון והרצאה במחשבת ישראל.
במניין הצעירים ברמת גן, שם התפלל ראובן בחופשותיו, הוקמה לזכרו "הספריה התורנית ע"ש ראובן שפורן";
במניין הצעירים בבני ברק (שם מתפללים הוריו של ראובן) הוקמה "קופת גמ"ח ע"ש ראובן שפורן";
מבחר מאמריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, שלא ראו אור,
הוצאו על ידי אחד מחבריו בשלושה קבצים שהוקדשו לעילוי נשמתו;
