נולד באפיקיםבן 29 בנפלו בכ"ה בחשוון תש"ה , 11/11/1944 התגורר באפיקים שרת בחיל השריון יחידה: בט"ר חש"נ 183 התגייס ב14.8.1963 נפל בקרב בכ"ה בתשרי תשל"ד , 21/10/1973 במלחמת יום הכיפורים מקום נפילה: האגם המר הגדול באזור סיני ותעלת סואץ מקום קבורה: אפיקים
קורות חיים:
זלי (זלמן), בן תחיה ודב, נולד ביום כ"ה בחשון תש"ה (11.11.1944)בקיבוץ אפיקים,למד בבית-הספר היסודי במקום והיה תלמיד טוב, חרוץ, חביב ומקובל על חבריו ועל מוריו. כשהיה בן שתים-עשרה, נפל אחיו הבכור, עידו, בקרב קלקיליה. למותו של האח הייתה השפעה עצומה על חייו ועל אישיותו של זלי. משסיים את לימודיו היסודיים, החל ללמוד בבית הספר התיכון-אזורי "בית ירח" בעמק הירדן. זלי נמנה עם חטיבת בני האיחוד, וכן השתתף בפעולות הגדנ"ע בבית ספרו, הוא הרבה לצאת לטיולים ולסיורים, שכן בשבילו היה הטיול בנופי הארץ חוויה שאין ערוך לה. זלי נודע בקיבוץ בשיפוטו המעמיק, בצניעותו ובחוש ההומור השנון שלו. הוא נהג לחסוך בדיבור, אך דבריו היו שקולים תמיד ומדודים. הוא ניחן בחוש ביקורת, היה עקבי בהליכותיו ושלם עם דרכו כחבר קיבוץ, תבע מעצמו ומהזולת לקיים הלכה למעשה את החובות הנובעות מהחברות בתנועה הקיבוצית. ספרה עליו חברתו לכיתה בתיה: "להעלות 'קווים לזכרו' של זלי - הרי זה בשבילי מין 'לא בא בחשבון', מעורר צמרמורת. בוודאי ובוודאי היה זה מקומם את זלי, ששנא טכסים ופראזות משוכללות, וכל דבר שאינו מתיישב במאת האחוזים עם האמת, עם הכנות והספונטניות. אינני זוכרת שיחה סתמית עם זלי, שיחה,שמתחילה ב"מה נשמע" ו"איך החיים". באופן כלשהו היינו גולשים מהר מאוד אל הבעיות האמיתיות שחיינו אתן. כאשר דיברנו לעתים קרובות על הבעיה - כיצד למצוא את שביל הזהב בין הדרישות והפשרות בחיי הקיבוץ, היה זלי דורש את המקסימום ומוותר במינימום. כאשר יצאה מקהלת האיחוד להופעות בגרמניה, רגז זלי עד עומק נפשו. אם כי הכרתי את זלי כאיש האמת, לא יכולתי שלא להתפלא על הלהט העצום בו הוא תקף את הנושא. קסמו של זלי היה בשפע ההומור שניחן בו. הומור שקט, לא צעקני, אינו מפגין את עצמו אבל מוכר היטב למכריו - זה החיוך הקטן בזווית הפה, חיוך אירוני, חכם. כוחו בבדיחות היה כביר, הזוועות הגדולות ביותר זכו אצלו לניסוח הומוריסטי, שעזר תמיד לבלוע את העניין אם לא לעכלו. אני יודעת היטב שאם זלי היה נשאר אתנו הפעם כדי לבכות את האחרים - היינו מחייכים". משסיים את לימודיו התיכוניים, יצא לשנת שירות מוקדמת - לעזרה ליישוב הספר "כפר עזה", שם עשה כשנה עד לגיוסו. זלי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1963. כבן למשפחה שכולה, לא חייב היה לשרת ביחידה קרבית. אך הוא התנדב מרצונו לסיירת "שקד". במסגרת שירותו עבר קורס מ"כ רובאים, קורס נהג משאית, קורס צניחה, קורס מפקדי כיתות חי"ר, קורס קציני סיור וקורס קציני חי"ר. לאחר שהוענקה לו דרגת קצין, עבר לשרת עם חטיבת "גולני" עד יום שחרורו. בחוות הדעת שכתבו עליו מפקדיו נאמר: "מפקד טוב, מבצע תוך כדי תנועה פקודות ונתונים חורגים מהשגרה הרגילה, שקט, מסור, בעל רצון עז להתקדמות, ישר מאוד". במחצית פברואר 1966 שוחרר זלי מהשירות הסדיר והוצב כאיש מילואים ביחידת שריון. כששב למשק, החל לעבוד במטע הבננות, והשקיע בו את כל מרצו. הוא עשה עבודתו במסירות, בחריצות וביזמה, חיפש תמיד דרכים לייעול ולשיפור העבודה והשבחתה, וטיפח יחסים מצוינים עם שאר עובדי המטע. בשנים אלה היה פעיל מאוד בשירות המילואים ובמלחמת ששת הימים השתתף בקרב על ירושלים. בשנת תשל"א יצא מטעם הקיבוץ ללמוד סטטיסטיקה וכלכלה באוניברסיטת חיפה, מתוך כוונה לעבוד בעתיד ככלכלן בקיבוץ. יציאתו מהמשק לצורך לימודים אקדמיים, תאמה את השקפתו של הקיבוץ, שביקש לאפשר לחבריו המוכשרים להתפתח במקצועם. שנתיים למד באוניברסיטת חיפה, ובשנה השלישית עבר לשלוחת האוניברסיטה העברית ברחובות, שם למד כלכלה חקלאית. בשלהי שנת 1972 נשא לאישה את גיטה, אף היא סטודנטית, והשניים התכוננו לחזור למשק מיד לאחר שיסיימו את לימודיהם. את ביתם לא הספיקו לבנות, וחודשיים לאחר נפילתו, נולדה בתו גלית. במלחמת יום-הכיפורים שירת כסמ"פ ג'יפים בחזית הדרום. הגדוד שלו לחם בקרבות הבלימה הקשים, היה בין הצולחים את תעלת סואץ, וסיים את מלחמתו מעברה המערבי. ביום כ"ה בתשרי תשל"ד (21.10.1973), לחם הכוח, בקרבת האגם המר הגדול, מערבית לפאיד. הזחל"ם שבו ישב זלי נפגע באש ממטוס מצרי והוא נהרג. ב-11.10.1956, שבע-עשרה שנים לפני כן נפל אחיו עידו בקרב קלקיליה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין של קיבוץ אפיקים. השאיר אחריו אישה, בת שנולדה לאחר מותו, אב, אם ואחות. במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "זלי הצטיין במסירותו לכל התפקידים שהוטלו עליו, את עבודתו ביצע בצורה הטובה והיעילה ביותר, שימש דוגמה אישית לחייליו והשרה עליהם ביטחון"; במכתבו למשפחה כתב שר הביטחון: "זלי הוגדר כמפקד טוב, סייר טוב, בעל תפיסה, יכולת ורצון להתקדמות. הוא היה אהוב על הכל". בחוברת שהוציא לאור קיבוץ אפיקים לזכר בניו שנפלו במלחמה כלולה רשימה ביוגרפית לזכרו של זלי; עוד רשימה עליו פורסמה בחוברת שהוציאה לאור הפקולטה לחקלאות ברחובות לזכר נופליה; כמו כן יצא לאור עלון הגדוד ובו סיפור הקרבות וסיפור גיבוריו ונופליו.
גביש דן (דני)
שם: גביש דן(דני)
תאריך נפילה: 17.2.1969
בן אברהם והגר. נולד ביום ו' בשבט תש"ח (17.1.1948) בטבריה.
כשהגיע לגיל הלימודים למד בבית הספר היסודי שבקיבוץ שובל והשתייך לקבוצת הילדים
הראשונה של המשק בית קמה.
עם ילדי בית קמה ושובל החל ללמוד במוסד החינוכי בקיבוץ נגבה, בו למד חלק מהלימודים
התיכוניים אך את לימודי 2 השנים האחרונות, למד במוסד החינוכי "מבואות הנגב" שהוקם
אז בשותפות שני הקיבוצים שובל ובית קמה. בן משק טיפוסי היה, בעל גישה עירנית ובעל
חושב יקורתי לגבי הנעשה במשקו ובעולם כולו. הוא היה חניך "השומר הצעיר".
השתתף בפעילות כשחקן בקבוצת הכדורעף, היה שחיין רשום בהתאחדות לספורט והשתייך
לקבוצת "הפועל" בית קמה. תחביבו העיקרי, פרט לפעילות ספורטיבית, היה הצילום אשר בו עסק
ברוב שעות הפנאי שלו.
כן אהב לעסוק במכשירים חשמליים, כמו למשל ברדיו; הוא היה בונה ומרכיב כלים שונים.
רק תקופה קצרה היה בבית, בין גמר לימודיו וגיוסו לצה"ל בנובמבר 1966 והילד החייכני והחביב
והחביב היה לגבר צעיר, רציני, אחראי בעבודה אבל החיוך לא סר מעל פניו גם בתקופה זו של חייו.
כאשר נשאל כיצד הוא מתקדם בקורס היה עונה: "קצת קשה, אבל אפשר לסבול!" אך עוד הוא
בשירות החובה נפל בשעת מילוי תפקידו דרומית לאום דרג', זה היה ביום ל' בשבט תשכ"ט
(17.2.1969).
לאחר נפלו הועלה לדרגת סג"מ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בבית קמה.
הקיבוץ הוציא חוברת לזכרו הנושאת את שמו.
ג'ריפאת, חדר סעיד אחמד מוסטפא
שם: ג'ריפאת, חדר סעיד אחמד מוסטפא
תאריך נפילה: 19.4.1970
בן אחמד מוסטפא ותרייא. נולד בשנת 1942 בדלית-אל-כרמל למד בבית הספר היסודי "גיורא" שבכפר גיורא.
הוא היה אדם טוב וישר, אשר נהג כבוד וחיבה בכל מי שנקרה על דרכו.
הוא אהב שירה ונהג ללוות עצמו בגיטרה.
הוא היה אמיץ לב, לא פחד משום אדם ומשום דבר.
התגייס לצה"ל באוקטובר .1968
בשירותו הצבאי הצטיין באומץ לב ובמסירות לתפקידו. וכך עלה במהירות בסולם הדרגות.
ביום19 באפריל ,1970 נפל סמל-ראשון חדר בעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בערב-ג'ריפאת
גוטהלף משה
שם: גוטהלף משה
תאריך נפילה: 12.6.1970
בן דוד ובתיה. נולד ביום כ"ה באלול תש"ט (19.9.1949) בקיבוץ יגור.
למד בבית-הספר ביגור וסיים בו י"ב שנות לימוד. כתוצאה ממחלה קשה, שתקפה אותו כשהיה בן
,9 סבל משה מחולשה גופנית. ברבות הימים התגבר על כך ובגיוסו לצנחנים ראה ניצחון מלא
על שרידי המחלה. בבית-הספר התבלט משה בכשרונותיו הרב-צדדיים.
הוא הצטיין במתמטיקה ומשחר ילדותו הרבה לקרוא ספרים, בתחומים שונים, שהרחיבו את אופקיו
והיו לרוב מעבר לרמה המקובלת לבני גילו.
הלהיטות אחר קריאת ספרים ליוותה אותו כל השנים ובצבא השתדל לקרוא ככל אשר יכול.
חבריו לכיתה מציינים את אורח מחשבתו העצמאי, את היותו משוחרר מדוגמות, את כשרונו להבחין
בין עיקר לטפל ולגבש לעצמו דעות משלו ואת ערנותו הפוליטית מגיל צעיר הוא לא היה חוסך
ביקורת כנה מכל מה שראוי היה בעיניו לביקורת, והיה מקבל עליו עול משמעת רק כאשר משוכנע
היה בצדקתה.
אולם כשהיה צורך היה ממלא עד תום את המשימות שהוטלו עליו.
בזכות כשרונותיו אלו היה משתתף פעיל בוויכוחים רבים, אולם, כעדות אחד מחבריו בצבא, "מעולם
לא התווכח בנושא שלא היה בקי בו".
לאחר סיום הלימודים בבית הספר יצא עם בני מחזורו לשנת עזר לקיבוץ יד-חנה בסוף אוקטובר 1968 התגייס לצה"ל והתנדב לשירות בחיל הצנחנים.
סיים קורס מ"כים, אך סירב לקבל תפקיד פיקודי והעדיף לחזור אל חבריו ביחידה בקווי האש.
מאחר שסלד ממלחמה ומצבאיות, לא רצה לכפות משמעת צבאית על אחרים אך הוא עצמו
היה לוחם מעולה וממושמע והצטיין בגילוי אומץ-לב במצבים של סכנה.
הוא היה חביב על חבריו ליחידה; היה שקט וחייכני, והצטיין בהומור המיוחד לו. היה מסור
מאוד למשפחה בייחוד לאמו ותמיד השתדל להסתיר מפניה את אופי שירותו הצבאי.
עם זאת היה אוהב חיים, נוטה למעשי שובבות ומרבה לשחק בכדור-סל בחופשותיו בבית.
בעיצומה של מלחמת ההתשה, בח' בסיון תש"ל ,(12.6.1970) פשט כוח צה"ל על עמדות המצרים
בגדה המערבית של תעלת סואץ מצפון לקנטרה.
הכוח שחצה את התעלה השתלט על הרבה בונקרים ועמדות מבצעיות לאורך גזרה של שני
קילומטרים,ופוצץ אותם.
בפעולה זו נהרגו ארבעה חיילי צה"ל - ובהם משה.
הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין ביגור.
גולדברג שמעון
שם: גולדברג שמעון
תאריך נפילה: 06.06.1984
בן לונה (פני) וראובן, נולד ביום י"ג באייר תשכ"ה ,(15.5.1965) ברחובות.
הוא השלים את בית-הספר היסודי על-שם וייצמן ברחובות,
עבר ללמוד בבית-הספר התיכון על-שם קציר והשלים את לימודיו התיכוניים בבית-ספר "רון".
בפברואר 1984 התגייס לצה"ל, הוצב בחיל-הרגלים ושירת בחטיבת גבעתי.
אחרי שעבר אימוני טירונות נשלח לקורס חובשים קרביים.
ביום ו' בסיוון תשמ"ד ,(6.6.1984) בהיותו בחופשת חג השבועות, נהג במכוניתו.
בדרך סטה רכבו לשולי הכביש, התהפך ושמעון נהרג. בן 19 היה במותו.
שמעון הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי ברחובות.
הוא השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
מפקד יחידתו כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו:
"גידלתם בן לתפארת והוא נקטף באיבו. בנכם היה ללא דופי. לוחם מסור וממושמע, סייע לחבריו.
הוא נתברך בתכונות שכל מפקד מתפלל שכאלו יהיו לחייליו. כמפקד נהניתי להדריכו.
קליטתו המהירה, האינטליגנציה שלו, הרימוהו משכמו ומעלה מכל חבריו, בלי שדבר זה יגרום לו להתנשא.
להיפך, הוא סייע לחבריו, תמך בהם וברגעים קשים התגלה בעמידתו הרמה".
גולדצוויג יונתן "יותי"
שם: גולדצוויג יונתן "יותי"
תאריך נפילה: 27.12.1971
בן יוסף ובסי. נולד ביום ב' בכסלו תשי"ג (20.11.1952) בחיפה.
למד בבית הספר היסודי "זכרון יוסף" ובבית הספר התיכון העירוני ה' - שניהם בחיפה.
כשהיה בן תשע הצטרף לקבוצת "הפועל" בהר הכרמל.
תחילה עסק בהתעמלות ולאחר מכן בכדורסל. לספורט זה התמסר במיוחד והצטיין בקבוצתו.
פעמיים אף הוזמן לאימוני נבחרת הנוער של ישראל. בשעות הפנאי התמסר לספורט, כאמור,
ופרט לכך היה מקדיש את זמנו לקריאת ספרים בנושאים שונים ומגוונים ומכל הבא ליד.
יונתן אהב גם את משחק השחמט ושיחק עם כל מי שנזדמן לו.
לרוב הייתה ידו על העליונה במשחקים אלו. גם פתרון תשבצים היה חביב עליו וכן אהב מאוד
מוסיקה קלה ופזמונים. יונתן היה בין המצטיינים בלימודים בבית הספר התיכון ולפני בחינות
הבגרות הפך הבית ל"בית ועד לחכמים", כאשר רבים מבני כיתתו באו ללמוד יחד איתו ולהיעזר
בו.היא היה בעל תפיסה מהירה וזכרונו קלט את כל מה שקרא ושמע.
יונתן לא היה "מודרני" כרבים מבני גילו; לא התגנדר בלבושו, לא עישן ולא ביקר בדיסקוטקים.
בקיץ ,1970 בתום שנת הלימודים בבית הספר התיכון, היה כבר דרוך כולו לקראת הגיוס לצה"ל
וגמור היה עמו כי עליו להצטרף ליחידה קרבית.
אז החל להתכונן לקראת משימה זו והשקיע מאמצים רבים בתרגילי כושר שונים.
בראשית פברואר 1971 גויס לצה"ל וכבר בהיותו בבסיס הקליטה והמיון התבלט בכושר הגופני, במבנה
גופו התמיר ובגישתו הרצינית.
בבואו הביתה לחופשה, לא היה קץ לאושרו בלבשו את מדי הסיירת שאליה נתקבל.
האימונים המפרכים בתקופת הטירונות מעולם לא הטילו בו ספקות אם היטיב לבחור בשירותו ומעולם
לא התאונן על קשי החיים בצבא.
תמיד היה משיב בחיוך כי אינו מתחרט על בחירתו.
לאחר תקופת הטירונות בסיירת, ניכר השינוי באישיותו:
ביישנותו נעלמה ואט-אט הפך להיות גבר בגברים.
ימים המאושרים ביותר בשירותו הצבאי הקצר היו הימים שהיה חוזר הביתה ענוד כנפי הצניחה
והסיירת.
אלה היו ימי חג בשבילו והיה טורח לקבוע את ה"כנפיים" במקום המדוייק בחולצתו.
ביחידה התבלט מיד והתחבב בזכות חוש ההומור שלו, צניעותו ונכונותו לבוא לעזרת הזולת.
בבואו הביתה לחופשה, מיוזע ועייף, לא התלונן, אלא סיפר בגאווה להוריו על הישגיו באימונים,
בצניחה ובכל פעולותיו.
שעות רבות היה מקדיש לניקוי נשקו האישי ולסידור קפדני של ציודו הצבאי.
אור ליום ט' בטבת תשל"ב ,(27.12.1971) נפל בעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.
מפקד הגדוד שלו כתב מכתב תנחומים להורים על נפול בנם בפעילות המבצעית ברצועת עזה.
בין יתר דבריו כתב: " - - - במשך שירותו התבלט בכושרו הגופני, בגישתו הרצינית והתחבבותו
על חבריו. הוא היה אחד מאותם חיילים הרואים את שירותם הצבאי כשליחות ובהתאם לכך
הייתה רמתו כחייל".
האזכרה ליותי ז"ל פברואר 71 בחיפה
גולן בן
שם: גולן בן
תאריך נפילה: 19.10.1973
בן,בן מרים ויצחק, נולד ביום ד' בתשרי תשט"ו (1.10.1954) בירושלים.
הוא למד בבית-הספר היסודי "הנריטה סאלד" בירושלים ואחרי-כן סיים לימודיו בבית-הספר
התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים.
את לימודי הכיתה השביעית השלים בבית-הספר ע"ש "הוריס-מאן" בניו-יורק, במסגרת חילופי
תלמידים בין בית-הספר התיכון בירושלים, לבין בית-הספר התיכון בניו-יורק.
בתקופת שהותו בארצות-הברית גמלה בלבו ההחלטה לפעול לצמצום הפער החברתי בישראל.
בן היה חבר תנועת הצופים בשבט "מודיעין" בירושלים, ולפני שהתגייס לצה"ל, התנדב לשנת
שירות בגרעין "עודד" בעיירת-הפיתוח אופקים.
מתוך הזדהות עם נוער המצוקה החברתית, בחר להתגייס לצה"ל בחודש מאי ,1973 והתנדב
לשרת בסיירת "שקד" בדרום.
בשל מגבלות ראייה נאלץ להיפרד מיחידתו, ולפני מלחמת יום-הכיפורים היה אמור להצטרף
לחיל המודיעין.
בתקופת המעבר פרצה המלחמה ובן חזר לסיירת, למרות שכבר לא היה שייך אליה מנהלית.
במלחמת יום-הכיפורים לחם עם חיילי הסיירת, בגזרה המרכזית בסיני.
ביום כ"ג בתשרי תשל"ד ,(19.10.1973) במהלך הסתערות על מוצב "אורחה" ממערב
לתעלת-סואץ נפגע ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
חבריו ליחידה הוציאו לאור את החוברת "אנו זוכרים את בן".
גייגר אורי
שם: גייגר אורי
תאריך נפילה: 6.6.1982
בן נעמי ומשה, נולד ביום ט' בטבת תשי"ד (15.12.1953) בנהריה וגדל במושב לימן.
הגידול בחיק הטבע קירב את אורי אל הצומח ואל המרחבים. כשהיה בן 6 שנים, הוא עבר
עם משפחתו לבאר-שבע, ובה למד בבית-הספר היסודי "צאלים". את לימודיו התיכוניים רכש
בתיכון מקיף א' בבאר-שבע. אורי היה תלמיד טוב ובלט במנהיגותו השקטה וביכולת הספורטיבית
שלו.בכל חופשה שנתית הוא השתלם בענף ספורט אחר:
הוא השתתף בקורס מדריכים לכדור-יד, בקורס מצילים, בקורס מ"כים של הגדנ"ע,ואהב טניס וכדורסל.
הוא אהב לטייל בארץ, והטיול המשפחתי בשבתות באיזור באר-שבע היה מנהג קבע.
המשפחה ניהלה אורח-חיים צנוע, אבל בכל ההחלטות החשובות היה אורי ואחיו עמוס שותפים פעילים.
הוא היה חברותי, מוקף בחברים ובחברות, עמוס באירועים חברתיים ומוצא זמן לכולם.
הוא למד במגמה ביולוגית ושאף ללמוד רפואה.
אורי היה בחור בריא, מוצק וגבוה משכמו ומעלה, הוא ידע שלא יתקבל לקורס טיס בגלל ליקוי בראייתו.
לכן החל לפני גיוסו לרוץ כל יום למרחקים של קילומטרים רבים, כדי להתקבל ליחידה מובחרת לסיירת שקד.
שיווי המשקל הנפשי והשלווה הפנימית שניחן בהם הובילו אותו אף להדרכה, והוא היה למ"כ.
הוא השתתף במלחמת יום-הכיפורים, וכשהסתיימה המלחמה נשלח לקורס קצינים וסיים אותו
עם סיכת זהב. אחר-כך למד אורי סוציולוגיה וקרימינולוגיה בחוג משולב, המיוחד לאנשי צה"ל, באוניברסיטתבר-אילן, והוענק לו תואר בוגר.
הוא הדריך בבית-הספר לקצינים והיה מ"פ בסיירת שקד. לאחר פירוק הסיירת נתמנה אורי,
לסמג"ד בגדוד צנחנים והועיד את עצמו לחינוך חיילים צעירים.
הוא אף להיות מג"ד באותו גדוד, אך צורכי הצבא הביאוהו לתפקיד משרדי בקצח"ר.
הוא שלא השלים עם תפקיד זה, אך מילאו בנאמנות. בד בבד פעל אורי לקבלת תפקיד המג"ד.
שבועייםלפני מלחמת שלום הגליל, הוא זכה לכך. אורי ראה בתפקיד אתגר חינוכי והיה גאה בו.
אתכל פעולותיו הוא עשה בשקט, ובכל זאת השיג את מטרותיו.
הואהיה מופנם, מיעט בדיבור, ואף-על-פי-כן ידע לעזור לאנשים שנקלעו למצבי לחץ, בזכות הדוגמה האישיתשל שלווה פנימית שאפיינה אותו.
ביום הראשון למלחמה, ב-6 ביוני ,1982 פרץ אורי עם הכוח הראשון ללבנון, ומאותו יום הוכרז כנעדר.
רק לאחר חודש ויום נודע גורלו: אורי נפל בקרב, בשעה שפרץ בראש כוח חילוץ כדי לסייע לכוח אחר שנקלעבמלכודת אש. הוא התמודד בגבורה עם סוג לוחמה חדש שצה"ל לא הכיר מחבלים מוסווים בתוך אוכלוסיה אזרחית, המתקיפים מתוך פרדסים, תעלות מים ומבנים.
במהלךהחילוץ נקלע גם אורי למארב, נלחם מן הקרקע וכוח חילוץ נוסף שנשלח אליו לא מצא אותו.
המחבלים שהרגוהו נתפסו, והצביעו על מקום הגופה.
מפקדו כתב למשפחתו, כי אורי היה מפקד צעיר וגילם יושר, אמינות, אומץ, תושייה ונכונות לכול.
יחסו היה רציני לכל פרט, וגישתו לאנשיו יסודית ומסורה. הוא הקרין אמון, וחיזק את הביטחון אצל פקודיו. גם הם וגם מפקדיו ידעו שיש על מי לסמוך.<RB אורי נפל בחודש סיוון תשמ"ב. בן 29 שנים היה.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בבאר-שבע.
הוא הניח אחריו הורים ואח.
גל (גוטליב) אהרון (סודה)
שם: גל (גוטליב) אהרון (סודה)
תאריך נפילה: 24.11.1971
בן אשר ולאה. נולד בי"ב באב תש"י (26.7.1950) בקיבוץ אלונים.
בסיום לימודיו התנדב לגרעין-בנים בקיבוץ גולן.
התגייס בפברואר ,1969 והתנדב לשקד. סיים קורס מכ"ים, והדריך ביחידה.
בפעולות ליד התעלה ובפשיטות מעבר לקווי המצרים נפצע פעמיים.
נהרג בו' בכסלו תשל"ב 24) בנובמבר (1971 בעזה, בפעולה שפיקד אליה
גלובטר גדעון (גידי)
שם: גלובטר גדעון (גידי)
תאריך נפילה: 29.9.1976
בן שמשון ושרה. נולד ביום ד' בשבט תשי"ח (25.1.1958) בירושלים.
למד בבית-הספר היסודי 'בית הילד' שבמקום, המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון שליד
האוניברסיטה העברית בירושלים. היה אהוב על מוריו ועל חבריו לכיתה.
הם מעידים עליו: "כשהביע גידי את דעתו בכיתה הקשיבו כולם בעניין, כי ידעו שיש לו מה לומר
ומה לחדש בדרך מחשבתו המקורית".
היה פעיל מאוד בכל ענפי-הספורט במסגרת בית-הספר. זכה בפרסים רבים בתחרויות בבית-הספר
ונבחר להשתתף בהשתלמויות במכון-וינגייט, במסגרת הפעולה לקידום עתודה של ספורטאים
צעירים.
גידי למד נגינה בגיטרה ונהג לשיר וללוות את עצמו בצנעה ולהנאתו.
התעניין מאוד בספרות ובהיסטוריה והרבה לקרוא ספרים ומאמרים בתחומים אלה.
גידי התעמק בספרים שקרא והתחקה אחר הדברים בהבנה דקה וברגישות.
חי בעולם פנימי עשיר ומגוון ולא שם לבו לקטנות.
ענייני היום-יום, הסובבים אותו, העסיקוהו אך מעט; חולמני היה.
הוא אהב בעלי-חיים והקדיש שעות רבות ללמוד את אורח-חייהם כדי להבינם.
גידי חונך על ברכי הנוסטלגיה של דור תש"ח. בספרייתו ניתן היה למצוא ספרים
רבים על גיבורי הפלמ"ח שהעריץ. הוא האזין בסקרנות לסיפורי חבריו שהתגייסו לצה"ל
ובלב וגמלה ההחלטה להתנדב ליחידה נבחרת. קסמה לו 'איכות החיים', כפי שהתבטא
בחוש ההומור המיוחד שלו, ביחידה קטנה, אשר בה היחסים בין המפקדים לפקודיהם
קרובים וטובים.
היה מוכן לעמוד בקשיים הפיסיים הרבים בידיעה שביחידה כזאת יתייחסו אליו כאל אדם
ובכבוד,ולא יהיה בורג קטן וחסר-משמעות.
גידי גויס לצה"ל באוגוסט 1976 והתנדב לשרת בסיירת 'שקד'.
הוא התחיל באימוני הטירונות והיה שמח על שניתן לו מבוקשו, שגרת חיי-הצבא בטירונות
היתה שונה מציפיותיו. דודו מספר: "גידי ניסה לגשר על מרחק זה, ביקש שיקשיבו לו, שיבינו
שאין הוא מבקש נוחות, שהוא מוכן לקבל עול ומשמעת, אך לא לותר על דברים שנראים לו
יקרים וחשובים מכול".
ביום ד' בתשרי תשל"ו (29.9.1976) נפל גידי בעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל שבירושלים.
השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.
לזכרו ולזכר דודו, גדעון גלובטר ז"ל, שנפל במלחמת-תש"ח, הקימו הוריו חדר-כושר בבית-הספר
התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, שגידי ז"ל למד בו.
אלי גיל(סלים)
בן אברהם ומתילדה. נולד בשנת תשי"א (1951) בקהיר, בירת מצרים, ובאותה שנה עלה ארצה עם הוריו. למד בבית הספר החקלאי "אשל הנשיא", ליד באר שבע. היה שתקן מטבעו, ישר וחברותי. אלי היה בין השקדנים ביותר בעבודה ודבק במטרה עד תום, אפילו הייתה זו עבודת כפיים מפרכת, והוא אהב עבודה פיסית, והיה מסיים אותה למרות כל הקשיים. הוא היה מוכן תמיד לעזור לאחרים. אף בשעת הטיולים היה עוזר לחבריו, מעודד אותם וסוחב את ציודם למרות עייפותו. אלי נתברך בתכונות רבות וביחוד בתמימות נעורים נפלאה. מעולם לא הסתכסך עם חבר, לא צעק ולא רטן, ונהג בכבוד עם כל הסובבים אותו. בהתקרב מועד הגיוס התחילו החברים להרבות לדון בצבא, במהותו ובמקום שירותם, אך לגבי אלי לא היו התלבטויות וללא היסוסים בחר בקומנדו הימי. לכן היה מתאמן הרבה בספורט: בריצה, בזריקת כדור ברזל ובהתעמלות על מתח כך רצה לפתח את כושרו הגופני. חברו ניסה להניא אותו מרעיון זה, כיון שמצבו המשפחתי היה בכי רע. אבל אלי ענה לעומתו: "העם זקוק לכמוני ואתה רוצה שאתבזבז ברפת".
הוא התגייס לצה"ל באוגוסט 1969 והתנדב לקומנדו הימי. בקומנדו שירת כחצי שנה והיה גאה על יכולתו ועל יחידתו, אך נאלץ לעזוב את היחידה, בשל ליקוי פעוט בראייה והצטרף ליחידה מעולה, ששירתה בבקעת הירדן. בה עשה חיל ועמה השתתף בפעולות מבצעיות רבות, עד אותו יום בו עלה רכב הסיור על מוקש קטלני והוא נפצע קשה. אז נאלץ להיפרד מן הבקעה, אשר התחבבה עליו מאוד. לאחר שלושה חודשים בערך החלים, לכאורה, ובפניו עמדה האפשרות לבחור בשירות קל ביחידת מנהלה, אך גם הפעם סירב להיכנע והעדיף לשרת שוב כלוחם בסיירת. בשיחה עם אחד מחבריו, שאל אותו החבר למה הוא מתנדב זו הפעם השלישית, שהרי די לו בשני אסונות; ועל כך ענה: "אני אוהב קרביות ולכן אעשה הכל כדי להיות חייל קרבי". ביום י"ט בכסלו תשל"א (17.12.1970), נפטר אלי בעת שירותו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בבאר שבע.
בחוברת "המושבים בנגב" של תשרי תשל"ב (אוקטובר 1971) מוקדשים שני עמודים לאלי ולסיפורי החברים עליו.
ד
שם: דימנסקי יעקב (קובי)
תאריך נפילה: 21.10.1973
יעקב,בן איילה ומשה, נולד ביום א' בחשון תשי"ב (31.10.1951) בירושלים, ולמד בבית-הספר
היסודי "מוריה".
אחרי-כן המשיך את למודיו בבית-הספר המקצועי "קרית-נוער" ובבית-הספר "אורט" לחניכים
בירושלים,במגמה של מסגרות מכנית. בילדותו היה יעקב ילד שובב, אך שקט, חייכני וטוב-לב.
עוד בגן-הילדים נתגלתה אצלו נטייה למשחק והוא קלט שירים במהירות . בנערותו שיחק בתיאטרון
לנוער "במתנו" בירושלים בבימויו של א' א' אנסקי.
לדבריה במאי, בשני המחזות שבהם הופיע יעקב "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם ו"דודתו של צביקה"
על-פי "דודתו של צ'ארלי" מאת ב' טומס, הצטיין בכושו להביע רגשות והזדהה עם תפקידו.
יחסול חזרות ולהצגות היה רציני והוא ראה עצמו שחקן בעתיד.
הייתה בו אהבה גדולה לתיאטרון וברבות הימים אף הדריך חוגים דרמתיים, והשקיע את כול מעייניו
בעבודה.
עם החוג בפנימיית "כרמית" בירושלים עמד להעלות אל הבמה את "הם יגיעו מחר".
כן למד יעקב פיתוח קול והתאמן בהרמת משקולות ובג'ודו.
יעקב אהב מאוד לטייל והכיר היטב את שבילי הארץ.
הוא אהב לארגן פעולות שונות: מסיבות, קומזיצים וטיולים.
מטבעו היה עליז ומלא חיים ותמיד היה במרכז כל חברה. מלא מרץ וחרוץ היה וכל עבודה עשה
בכלל בו, במסירות ובקפדנות.
טוב-לב היה, השתדל לעודד והיה מוכן תמיד לעזור לזולת.
יעקב היה בחור גבוה ויפה-תואר והיה לו חיוך שובב.
הייתה לו תפיסה מהירה ופתיחות רבה ותמיד מוכן היה לשמוע דעת אחרים ולקבל עצה.
את דעתו הביע בכנות ובגלוי והרבה לנהל ויכוחים מתוך אמונה בצדקת דבריו.
יעקב היה בן נאמן ובעל אוהב והיה קשור למשפחתו ודאג כאב לבני אחותו.
הרדיפה אחר תנאי-חיים טובים לא עניינה אותו, שכן שאף רק לבית חם, שבו יוכל לשהות הרבה
ככל האפשר במחיצת אשתו. עד שגויס לצבא, כפועל בחפירות הכותל המערבי וכעובד במחלקת
המדידות,עבד כמסגר מכני. לפני הגיוס נסע לטיול באירופה במסגרת פעולה לגילוי כשרונות צעירים
של עירית ירושלים.
יעקב גויס לצה"ל בראשית פברואר 1970 והתנדב לסיירת ידועה בחיל הצנחנים.
לפני הגיוס התלבט אם לנסות להתקבל ללהקה הצבאית או להתנדב לסיירת, ובסופו-של-דבר בחר
בסיירת.
האימונים היו קשים עליו מאוד וברגעים מסוימים אף התחרט על בחירתו, אך משהתחיל לא רצה
להפסיק.לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס סיירים ובקורס חובשים קרביים, הועבר
לחיל הרפואה. לאחר שהשתלם בקורס צניחה, שימש כחובש קרבי בגדוד.
הוא היה גאה מאוד בכנפי הסיירת ובכנפי הצנחן. זמן קצר לפני שסיים את שירותו הסדיר נשא לו
אישה.
בתעודת השחרור שלו צוין כחובש טוב.
אחרי ששוחרר משירותו הסדיר, עבד בבנק ואחרי-כן החל לעבוד בסוכנות ביטוח.
באחרונה החל בלימודי השלמה לתעודת הבגרותו התכונן בהמשך דרכו ללמוד תיאטרון באוניברסיטה.
בשירות המילואים הוצב כחובש קרבי בסיירת. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, נקרא יעקב ליחידתו,
ולפני שהתייצב, טרח לומר שלום לכל בני משפחתו ולחבריו.
הוא השתתף עם יחידתו בקרבות ברמת-הגולן, ואף-על-פי ששימש כחובש פלוגתי, השתדל למלא גם
את כל התפקידים של לוחם על נגמ"ש. הוא ירה לעבר מטוסי אויב וטיפל במסירות רבה בפצועים.
כן התנדב תמיד להכין ארוחות לחבריו.
ביום כ"ה בתשרי תשל"ד ,(21.10.1973) בשעה שעמד עם קבוצת חיילים בעמדת תצפית בתל-קרין,
נפגע בהפגזה ארטילרית ונהרג.
ברגעיו האחרונים דאג לחבריו ושאל "מה עם החבר'ה?".
הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. הוא השאיר אחריו אישה, הורים, שני אחים ואחות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "יעקב התבלט כחבר טוב ורע נאמן לצוות. הוא היה מוכן לעזור לחבר בצרה בכל עת. הוא היה דמות מחנכת".
משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברי בני משפחה, חברים וחניכים עליו וכן ממכתביו.
שם: דגני (סולומינסקי) אליהוא
תאריך נפילה: 23.10.1973
בן גאולה ושרגא. נולד בכ"ח בסיוון תשי"א (2.7.1951) בתל-אביב.
למד בבית-הספר המקצועי עמל בפתח-תקווה במגמת מסגרות ובבית-הספר הטכני של חיל האוויר
במגמת מכונאות מטוסים.
התגייס במאי ,1969 והתנדב לשקד.
הועבר לחיל השריון, כנהג טנק צנטוריון. מסיבות בריאות הועבר לתפקיד בשלישות הראשית.
בשירות המילואים הוצב בהג"א.
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים שובץ בצוות טנק, בכ"ז בתשרי תשל"ד 23) באוקטובר (1973
נפגע הטנק שלו בקרב שריון בקריון בציר גידי בסיני והוא נהרג.
אחרי מותו הועלה לדרגת סמל.
דרעי חנניה
שם: דרעי חנניה
תאריך נפילה: 5.1.1974
שם: דרעי חנניה
תאריך נפילה: 5.1.1974
בן איטה ויוסף. נולד בשנת תשי"ב (1952) במרוקו, ועלה לארץ עם בני משפחתו בשנת תשט"ז (1956)
משפחת דרעי התגוררה בגן-יבנה, ושם סיים חנניה את לימודיו.
התגייס באוקטובר .1969 למד טבחות ובישול, ושירת כטבח בשקד.
נהרג בי"א בטבת תשל"ד (5.1.1974) בהפגזה מצרית על בסיס צה"ל ליד העיר סואץ.
ה
הופמן יהודה
שם: הופמן יהודה
תאריך נפילה: 13.12.1969
בן אלישיב ושושנה. נולד ביום ג' בכסלו תש"ח (16.11.1947) בדגניה א'.
למד בבית-הספר המשותף של עמק-הירדן ודגניה ובבית-הספר התיכון המקצועי "עמל" באפיקים.
גויס לצה"ל באוגוסט 1965 והוצב לחיל קרבי. תוך שירותו הצבאי התקדם ועלה בדרגות והגיע לדרגת סרן.הוא הצטיין כמפקד מעולה, לוחם נועז וחבר למופת, היה אהוב ומכובד על כל מכריו.
בשירות המילואים הוצב לחיל שריון. בדצמבר 1969 נקרא לשירות פעיל.
ביום ד' בטבת תש"ל ,(13.12.1969) שעה שפקד על צוות סיור, נפל באזור תעלת סואץ, בהפגזת אויב.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בדגניה א'.
במכתב תנחומים למשפחתו כתב מפקדו לאמור: "מיד עם בואו של יהודה ליחידה שלנו חשנו כולנו כיהצטרף אלינו מפקד, אשר בנוסף לכושר ולידע הקרבי, ניחן באישיות שובה לב ומלאת חן טבעי.
החיוך השותק שלו, מבט העיניים המאירות וההקשבה הנבונה, יצרו בינינו קשר חברי ויחס עמוק.
דבקנו בו ביהודה מאהבה והערכה ואם יש משמעות לאמון הנרקם במבט ראשון, הרי הייתה זו התקשרות של אמת.
יהודה היה נחוש החלטיות ותקיפות.
בעל כושר ורצון עז.
היימן יוסף (יוסי)
שם: היימן יוסף (יוסי)
תאריך נפילה: 14.10.1968
בן אריה וניצה. נולד ביום כ"ו בטבת תש"ח (8.1.1947) בשער הגולן.
כאשר הגיע לגיל הלימודים למד בבית הספר היסודי בשער הגולן ואחרי שסיים את לימודיו בו למד במוסד "כנרות"אשר בבית זרע. בגיל צעיר התמסר לספורט.
השתייך לתנועת "השומר הצעיר" ומגיל ט"ז ועד גיוסו לצה"ל היה מדריך ב"קן" "השומר הצעיר" בטבריה וברמתיים.
בצאתו לטבריה מצא שבילים ללב הנוער, הבין לרוחם דאג להם והשקיע את כל כולו בעבודה למענם - והםהחזירו לו אהבה והערצה כגמולו. הוא לא נהג בעבודת ההדרכה בדרכים שיגרתיות ותמיד חיפש דרכיםחדשות.
בשנות חייו האחרונות התעניין בספרות בכלל ובשירה בפרט. אחרי נפלו נשארה בעזבונו מחברת שירים כי השירה היתה לגביו מעין יומן ובהם מצא ביטוי לבדידותו ולאישיותו.
רוח ההתנדבות פעמה בלבו מילדות ובמשך כל שנות שירותו בצה"ל שאליו גויס ביולי ,1966 היה מדריך למפקדי נח"ל, שירת בצבא המיעוטים אך לא מצא סיפוק באלה.
הוא שאף לפעול בפעולה קרבית ולאחר מאמצים הצליח להיספח לסיירת אך עוד הוא משרת בשירות חובה נפצע בשעת מילוי תפקידו.
כמעט חודש נפתל עם מר המוות וביום כ"ב בתשרי תשכ"ט (14.10.1968) מת מפצעיו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בשער הגולן.
במלאת שנה לנפול יוסף הוציא קיבוץ שער הגולן חוברת על שמו ולזכרו.
מפקדהיחידה כתב להוריו בין שאר דבריו במכתב תנחומיו:
"הכרתיו רק תקופה קצרה ודומני שבעצם אני מכיר את יוסי עשרות שנים.
יוסי לגבי סימל דמותו של נוער גאה, נוער שבלבו גועשת הזיקה לבעיות הבטחון שלנו, נוער שרוצה להיותחלק בלתי נפרד מבעיות אלו ומחלוצי שוחריה".
הלפנד יואב
שם: הלפנד יואב
תאריך נפילה: 12.1.1974
יואב,בן שרה ויעקב, נולד ביום כ"ז בשבט תשי"ג (12.2.1953) בחדרה.
הוא למד בבית-הספר היסודי במושב מגוריו היוגב, ואחרי-כן המשיך את לימודיו בבית-הספר החקלאי בנהלל ובחוות הלימוד של "ויצו" בעפולה.
יואב גדל וחונך במושב היוגב ואהב את עבודת האדמה והטיפול במשק החקלאי של משפחתו.
הוא סייע להוריו בעבודה במשק במסירות רבה ובחריצות גדולה. תמיד היה מוכן לעזור לכל דורש וסייע רבות לחבריו בכפר. בזכות טוב לבו ואהבת האדם שהייתה טבועה בו, היה אהוד ומקובל בחברת בני גילו.
הוא היה בעל גאווה עצמית ועמד בתקיפות על דעותיו ועמדותיו.
הוא הגן על השקפותיו גם כשהדבר היה כרוך בוויכוח חריף ונוקב. יואב היה צעיר עירני ורב מרץ, שניחן בכישורים טכניים והצטיין בכל פעילות שדרשה תושייה, פקחות וזריזות ידיים. הוא היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד בסניף שבמושב היוגב.
בשעות הפנאי הרבה לקרוא ספרים רציניים, בעיקר בתחום הפוליטיקה ותורת הלחימה.
כמוכן הצטיין במשחק השחמט.
יואב גויס לצה"ל בתחילת מאי 1971 והתנדב ליחידת סיור מובחרת במסגרת חיל הצנחנים.
לאחר סיום הטירונות השלים באפריל 1973 סיים בהצלחה קורס קציני חי"ר בבית-הספר לקצינים של צה"ל וזכה לענוד דרגת קצינות סגן-משנה.
הוא שב לשרת ביחידת הסיור, שבה החל את דרכו בצה"ל, הפעם כמפקד מחלקה.
יואב התגלה כמפקד מעולה, ניחן בקור-רוח ובאומץ-לב נדירים והיה בעל רצון עז להצליח בכל משימה שהוטלה עליו.
במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני.
יואב פיקד על המחלקה שלו בקרבות הקשים והמרים באזור בלוזה, מוצב "בודפסט" והאגם המר.
בקרבות אלה נפלו כמה מטובי חבריו לנשק ופקודיו.
לאחר שהסתיימו הקרבות הקדיש את רוב זמנו לביקורים אצל המשפחות השכולות וניסה לסייע להן להתגבר על הכאב הרב. הוא החליט להעלות על הכתב את סיפורי הקרבות ולתאר את דמויותיהם שלהנופלים.
יואב,שעמד על סף שחרורו מן השירות הסדיר בצה"ל, החליט להתנדב לשרת בצבא הקבע.
להחלטהזו הגיע מתוך תחושת ייעוד והרגשה כי בצה"ל יצליח להגשים את שאיפתו, לפקד על יחידה גדולה.
ביום כ' בטבת תשל"ד ,(12.1.1974) מצא יואב את מותו.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין במושב היוגב. השאיר אחריו הורים, שלושה אחים ושתי אחיות.
הלפרין ישראל
שם: הלפרין ישראל
תאריך נפילה: 11.6.1970
בן ליפא וטולה. נולד ביום כ"ד בניסן תש"י (11.4.1950) בקבוצת השרון.
בהיותו כבן ארבע עלתה המשפחה, יחד עם כל חברי הקבוצה ליפעת ובה עברו על ישראל שנות הילדות
והנעורים.
בילדותו היה ישראל שובב, עירני וסקרן. בחיפושו הבלתי נלאה אחר סוד פעולתם של חפצים ומכשירים,
היה משאיר אחריו שורה ארוכה של "מעשי חבלה" בלתי ניתנים לתיקון.
הפגישה עם עולם הכתב פתחה בפניו אופקים חדשים.
כבר בשנות ביה"ס הראשונות החל לגלות כשרון ביטוי וסגנון.
כתיבתו הייתה עשירה ומיוחדת, כשלעיתים קרובות עובר בה חוט דק מן הדק של הומור אישי מאוד, אך
חריף וקולע.
בשנים מאוחרות יותר נוצל כשרון הכתיבה לסאטירות שנונות על חיי החברה וביה"ס.
מטבע ברייתו לא היה ישראל מן ההולכים בתלם ומן העונים "אמן" וההתנגשויות עם הסביבה היו
בלתי נמנעות. כתוצאה מעימות מתמיד עם אחדים ממוריו הזניח ישראל במידה רבה את הלימודים.
הודות לכשרונו, המשיך, אמנם, להחזיק בתואר "תלמיד טוב" אך לא הגיע למיצוי יכולתו.
בחברת הילדים בקיבוץ ניכרה מרדנותו בהוצאת "עלון מחתרת",הופעות עליזות ויוצאות דופן במסיבות,
פיתוח גופני בכיוונים לא שגרתיים וזיקה עמוקה לשירה ולמוסיקה.
ישראל היה פתוח לאורחות חיים ונהגים חדשים.
הוא נמשך אל המתנדבים הזרים מחו"ל ששהו במשק ובילה במחיצתם שעות רבות, בשיחות ארוכות
ובזמר- כשהוא מלווה את השירה בפריטה על גיטרה.
הוא התגייס לצה"ל בנובמבר .1968 כבר בטירונות התוודע, כיתר חבריו, אל ה"גזרות החמות":
התעלה,רצועת עזה והבקעה - ואליהן חזר מאוחר יותר, אחרי סיימו קורס מ"כים.
בזכות כוחו הפיסי הבלתי-רגיל, התושיה והנכונות, היה ישראל לאחד הטובים בחיילי היחידה.
הגיטרה,השירים וההומור המיוחד ליכדו סביבו תמיד חבורה צוחקת ועליזה, אפילו בתקופות הקשות
של המארבים באזור התעלה, בהן גלש הלך-הרוח, לעיתים קרובות, לפסימיות ודכדוך.
בליל ח' בסיון תש"ל ,(11.6.1970) נפל ישראל בפשיטה שנערכה מעבר לתעלת סואץ.
מטרותיה העיקריות של הפשיטה היו:
א. לפרוץ תוך זמן קצר קטע מהמערך המצרי.
ב. פעולת גמול על החדירות האחרונות לשטחנו, בהן הסבו המצרים אבדות ונפגעים רבים לכוחותינו.
ג. חיסול הקטע הצפוני, הקשה ביותר, בקו המצרי, על מנת להחליש את מערך האויב ולהסב לו
נזקים כבדים ככל האפשר.
מטרות הפעולה הושגו במלואן, הודות ללחימתם המעולה של חיילי היחידה והסיוע האוירי היעיל.
אך כרוב הפעולות מסוגה - גבוה היה המחיר: ארבעה נפלו בקרב, בהם ישראל - - -
קובץ זיכרון הנושא את השם "מכוות אש" יצא לאור לזכרו על ידי המשפחה, בית יפעת וחבריו
לנשק.
הר ציון דוד
שם: הר ציון דוד
תאריך נפילה: 25.9.1969
בן באבא וטובה. נולד באב תש"ז )יולי (1947) בטהרן שבפרס.
משפחתו עלתה לארץ בשנת .1951 ימי ילדותו לא היו קלים ביותר.
בעמל רב הצליחו ההורים לתת לבנם חינוך טוב ואף הכשרה מקצועית ויחד עם לימודיו הסדירים גידלוהול אהבת ישראל ולמילוי חובותיו הלאומיות והאזרחיות.
דוד למד בבית-הספר היסודי על שם אלקלעי שבכפר שלם ובבית-הספר התיכון המקצועי
העירוני א' "שבח" שבתל-אביב.
במועדון שבכפר שלם היה חניך הגדנ"ע והיה פעיל בו והשתתף בטיולים, במחנה עבודה ובשאר הפעילויותשל חברי המועדון.
דוד גויס לצה"ל באוגוסט 1965 והוצב לחיל החימוש, כחשמלאי רכב.
חודשים אחדים עבד בסדנאות צה"ל, אולם לא מצא את מקומו בחיל זה והתנדב ליחידה קרבית.
לאחר שסיים קורסים מסויימים הוענקה לו דרגת סמל. הוא עבר קורס צניחה, השתתף במלחמת
ששת הימים, וסיים את שירותו הסדיר ביחידת צנחנים.
לאחר שחרורו מן הצבא התחיל דוד לעבוד על טרקטור, כי רצה להתבסס מבחינה חומרית ולסייע
להוריו ולביתו.
באותם ימים היה ביקוש גדול לטרקטוריסטים וזו הייתה הזדמנות למצוא מקום עבודה שקט ונוח.
אבל לאופיו התוסס של דוד, שהיה סמל בסיירת וצנחן, לא התאים מקום עבודה זה ולא הלם את
התודעה הבטחונית שלו. דוד "האזרח" לא ידע מנוח בעיר.
הוא ירד לבקעת הירדן והוריד עמו גם את הטרקטור שלו, כדי להמשיך במילוי חובתו לעמו
ולמדינתו בביצור המעוזים ובחיזוקם.
ביום י"ג בתשרי תש"ל (25.9.1969) נפל בעת הפגזת אויב.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
זכרו הועלה בעלון תלמידי בית-הספר התיכון העירוני המקצועי א' "שבח":
דפים לזכרו נכתבו על ידי משפחתו.
כ-400 ספרים הופצו להנצחת שמו; ספר תורה על שמו הוכנס לבית הכנסת של עולי פרס
"שושן הבירה" בנוה שלם בתל-אביב
הראל גבריאל (גבי)
שם: הראל גבריאל (גבי)
תאריך נפילה: 8.8.1972
בן דוד וז'ולי. נולד ביום כ"א באלול תשי"ב (11.9.1952) בירושלים.
למד בבית-הספר היסודי "דגניה" בבאר-שבע, עוד שנתיים בבית-הספר התיכון המקיף א'
בבאר-שבע וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון בדימונה.
היה תלמיד מוכשר שלא היסס מעולם לעזור לחבריו למרות שהוא עצמו נפגע מכך.
גבי אהב טיולים וצעדות, התפעל מנוף הארץ והקדיש מזמנו לצילום.
לא יפלא, אפוא, שהרבה לצלם צילומי נוף מרהיבים. בכוחות עצמו הקים מעבדת צילום בביתו
ואת תמונותיו פיתח בעצמו. עוד לפני גיוסו לצה"ל קיבל מכתב ממפקד חיל האויר ובו
נאמר כי בזכות נתוניו האישיים מוצע לו להתנדב לקורס טיס.
גבי התגייס לצה"ל בסוף יולי 1971 והתנדב לשרת בחיל האויר.
אישיותו התוססת התנגשה בסדרי הקורס וכך נאלץ לפרוש מחיל האויר ושוב להתנדב -
הפעם ליחידת סיור מובחרת, שבה ניתן ביטוי לכל היסודות החיוביים שבאופיו.
היו תשתכנן ללמוד, לאחר השחרור,בבית-הספר לרפואה, סיים בהצטיינות קורס חובשים צבאיים
בתקופת שירותו. ביום כ"ט באב תשל"ב ,(8.8.1972) נפל בעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי באופקים.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "גבי היה אהוב וחביב, מיומו הראשון ביחידה גילה
רוח התנדבות למשימה ואחוות לוחם.
היה קפדן בעת ביצוע ושובב בעת רגיעה. אוהב בדיחה טובה בעת שמחה ומפגין
קור רוח בפעילות מבצעית- - - ראיתיו כחייל מצטיין ולאור הישגיו תוכנן קידומו".
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
-1.jpg)
.png)
.png)
