שם: וספי יואב
תאריך נפילה: 16.10.1973
יואב,בן ויקטוריה ויוסף, נולד בשנת ת"ש (1940) באבדן שבאיראן ועלה ארצה עם אחיו ואחיותיו ב-1949.
הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "הדר יוסף" בהדר יוסף ובעזרת מלגה שקיבל ממשרד החינוך והתרבות,
המשיך ללמוד בבית-הספר התיכון-חקלאי בנהלל.
בתקופת לימודיו הצטרף לתנועת נוער במקום והיה אהוד על כל חבריו לתנועה.
הוא היה תלמיד טוב ושקדן, קפדן ומסודר ושילב היטב את הלימודים העיוניים עם העבודות
החקלאיות בבית-הספר התיכון בנהלל.
מוריו כתבו עליו: "היה בעל גישה מעמיקה ויסודית, עקשן ודבק במטרה".
הוא אהב מוסיקה ואומנות, היה אהוד על מוריו-מדריכיו ועל חבריו, היה מקדם את הבריות
בחיוך ובמלה טובה, קשר קשרי-ידידות עמוקים שעמדו במבחן הזמן והשפיע באישיותו על הסובבים אותו,
אשר העריכו את תכונותיו ולא רק קיבלו את מרותו.
הוא נהג לעזור לזולת וחבריו העידו עליו כי היה ספוג בתכונת "ואהבת לרעך כמוך".
כחבר בתנועת "השומר הצעיר" וכאוהד מסעות וטיולים, הרבה לסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ
ואהבה זו דחפתהו ברבות הימים להתחיל בלימוד גיאוגרפיה באוניברסיטת תל-אביב.
יואב היה מסור מאוד למשפחתו.
על לחימתו הוענק לו "עיטור העוז" על "גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש
בכל מעשיו גילה אומץ-לב רב, קור רוח, כושר מנהיגות ותושייה".
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין:
"הוא היה בעל ידע רב והתמצאות מיוחדת בתפקידי-שדה.
חרוץ,מסור, נאמן, ממושמע ובעל אחריות רבה; בעל אופי נוח, שימש דוגמה אישית ודאג לקידום העבודה";
הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף דוד אלעזר ז"ל, כתב: "הוא ראה את שירותו כשליחות ונשאו במסירות ובאהבה.
נכון ומסור תמיד, הקדיש את עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו";
החקלאות הייתה אהובה עליו ולא פעם סיפר, כי חלומו הוא להיות רועה צאן היושב על הגבעה,
משקיף על העמק שלמרגלותיו ומחלל להנאתו בחליל רועים.
עקב עזרתו ותמיכתו הכלכלית במשפחה נאלץ לדחות את גיוסו לצה"ל.
יואב גויס לצה"ל במחצית אוקטובר 1959 והתנדב לחיל הרגלים.
לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס מ"כים ובקורס קצינים, הוצב לסיירת
"שקד" ושירת בה עד שמונה לסגן מפקד הסיירת.
עם חיילי הסיירת אבטח את גבולות המדינה והשתתף במארבים ובמרדפים. לאחר שעבר הסבה לשריון,
השלים קורס למפקדי פלוגות שריון וקורס קציני סיוע-אוויר ולימים סיים את הכשרתו בבית-הספר לפיקוד ומטה.
במרוצת ארבע-עשרה שנות שירותו, תחילה בשירות חובה ואחרי-כן בשירות קבע, שימש
בתפקידי הדרכה בבית-ספר לשריון ובקורס מ"פים-שריון ובתפקידי פיקוד שונים.
במלחמת ששת הימים לחם יואב במסגרת חטיבת השריון 7 וזכה אז להערכה כקצין מצוין,
מסור ומנהיג למופת; היה מפקד יחידת-שריון, קצין אג"מ ומג"ד טנקים בפועל.
כן היה מפקד גדוד שריון בצפון.
הוא היה קשור לצה"ל מתוך נטייה למקצועות הלחימה.
יואב נשא לאישה את חברתו מנוער שרה, וברבות הימים נולדו להם שלושה ילדים.
הוא קבע את משכן המשפחה ביסוד-המעלה, מקום הולדתה של אשתו, בת למשפחת מזרחי
ממייסדי המושבה, שבה מתגוררים עד היום אביה ואחיה.
למרות שאיפתו לחזור לחיי-אזרח בעורף ואל חיק המשפחה לא הניח לו מצפונו להשתחרר
משירותו הצבאי ושלושה ימים לאחר תום שירות-הקבע שלו חזר והתנדב.
אותה תקופה עמדה בסימן תקריות-אש עם הסורים ולפני אחת הפשיטות "ברח" יואב ממיטתו,
שהיה רתוק אליה בגלל רגלו שנשברה בתאונת-דרכים.
הוא נסע לבית-החולים וביקש מהרופא להסיר את הגבס מרגלו והצטרף אל הכוח הפושט.
יואב היה לוחם אמיץ ללא-חת וקצין נערץ על פקודיו והפך לדמות של מפקד שכל יחידה יכולה
להתברך בו. הוא היה בעל-מקצוע מעולה בתחומי-השריון, בעבודת-מטה, בתחום השליטה
והטקטיקה וכן בכל ההיבטים הטכניים הקשורים בטנק עצמו.
כוחו היה רב בתפקידי אימון-הצוות, המחלקה, הפלוגה והגדוד. הוא התבלט בנכונות ליטול על עצמו כל משימה,
בלי היסוס וערעור ולעתים אף דרש משימות נוספות.
הוא היה אמיץ בצורה קיצונית, אך עם זאת הקפיד לשמור על חיי אנשיו.
בכל פעולה קרבית היה תמיד בטנק המוביל, מבקר ומפקח על האש ובאותה עת מדריך את
מפקדי-המשנה.
מטבעו היה צנוע ושקט, לא התבלט במראהו החיצוני ובצורת-דיבורו, אך ידע להטיל מרות בדרכי נועם וידידות.
במהלך שירותו הוענקו לו "אות השירות המבצעי" ו"אות מלחמת ששת הימים".
כשפרצה המלחמה ביום הכיפורים, היה כוח-הטנקים של יואב בין הראשונים שגויסו
ונשלחו לבלום את הסתערות טורי השריון של הסורים.
ביום7 באוקטובר עלה בראש פלוגת טנקים ב"מעלה גמלא" והשמיד כוח טנקים של האויב
ובכך חסם את הדרך בפני הסורים, שניסו לרדת לכיוון הירדן ואבטח את נתיב הפריצה להתקפת-הנגד שלכוחותינו.
בפעולה זו נפגע הטנק שלו והוא המשיך לפקד מטנק אחר.
למחרת היום, תוך כדי התקדמות, נתקל במערך נגד טנקים של האויב שכלל חי"ר וטנקים.
הוא הסתער בראש הגדוד, השמיד את מערך האויב, השתלט על ציר-הנפט ובכך חסם את דרכה של תגבורת אויב על ציר זה.
ב- 9באוקטובר הסתער בראש חמישה טנקים על "תל-עכשה".
למרות ההפגזה הכבדה של האויב כבש את התל וחסם את דרך הנסיגה של האויב.
הגדוד שבפיקודו השמיד במהלך הלחימה שישים עד שבעים טנקים של האויב.
ביום כ' בתשרי תשל"ד ,(16.10.1973) הסתער יואב בראש יחידתו על עמדות ארטילריה של הסורים באזור כודנא.
על אף ההפגזה הכבדה הוציא את ראשו מהצריח, כדי לצפות על שדה-הקרב, ואז נפגע בראשו ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראש-פינה.
השאיר אחריו אישה ושלושה ילדים, הורים, אחים ואחיות )אביו נפטר שנה לאחר נפילתו(.
על לחימתו הוענק לו "עיטור העוז" על "גילוי גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש
בכל מעשיו גילה אומץ-לב רב, קור רוח, כושר מנהיגות ותושייה".
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין:
"הוא היה בעל ידע רב והתמצאות מיוחדת בתפקידי-שדה.
חרוץ,מסור, נאמן, ממושמע ובעל אחריות רבה; בעל אופי נוח, שימש דוגמה אישית ודאג לקידום העבודה";
הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף דוד אלעזר ז"ל, כתב: "הוא ראה את שירותו כשליחות ונשאו
במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש את עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו";
מפקד היחידה שלו כתב: "יואב הצליח להנהיג את יחידתו בגבורה ובאומץ דרך מערכי-האויב,
גם לאחר שהטנק שלו נפגע שלוש פעמים עוד היום קשה לעבור ביחידתו מבלי שיורגש שיואב היה מפקדה.
קשה להביע במלים את הערכתי העמוקה לכושרו כמפקד וכמנהיג בקרבות;
פועלו ודמותו לא ימושו מנגד עינינו בכל מבחן בו נעמוד";
במכתב-תנחומים למשפחתו כתב אחד מפקודיו:
"אני חושב שבמלחמה הוא היה האיש שהשפיע עלי בצורה החזקה ביותר והוא שדחף את הגדוד למבצעים,
שייתכן כי הכריעו את הכף לטובתנו. הייתה זו דמות מיוחדת מאוד של מפקד, שלא נתקלתי בשכמותה מעולם.
מצד אחד מוכשר כשד, טקטיקן מעולה, לוחם בחסד ומעל לכל אמיץ אני ראיתי כל הזמן כיצד הוא לוחם:
רץ קדימה, כל הזמן ראשון, עמד חשוף לחלוטין בצריח, זה לא היה אומץ-לב שאנו מכירים;
זה היה דבר עילאי ואני יודע שאיש לא היה לוחם בגבורה כזו אלמלא יואב.
אנו חבים לו את שחרור הרמה וזו אמת. אבל לא רק בצד הזה כבש את לבנו.
הוא ניהל שיחות אישיות עם הצוותים, היה עובר בכל רגע פנוי בקרב הלוחמים,
חיוך על פניו, דיבר והסביר,התעניין בצרכיו של כל אחד וניסה למלא מיד את מבוקשו.
בעת הקרב הוא היה מעל לכל אדם. ויקר מאוד. הוא ממשיך ללוות את הגדוד והרבה דברים נעשים בשמו".
כתבה על לחימתו, שבזכותה הוענק לו "עיטור העוז", ועל מותו נתפרסמה ב"במחנה
ורדי רון
שם: ורדי רון
תאריך נפילה: 29.8.1984
בן דרורה וידידיה, נולד ביום כ"ט באייר תשכ"ד ,(11.5.1964) בראשון לציון.
רון החל את מסלול לימודיו בבית-הספר היסודי "חביב" וסיימו בהצטיינות.
הוא המשיך ללמוד בגימנסיה הריאלית בראשון לציון, אך הפסיק את לימודיו וניגש לבחינות הבגרות כנבחן חיצוני.
רון היה נער מחונן, היו לו שטחי פעילות רבים, ואף תרם למען הכלל והחברה.
הוא היה חניך בתנועת "הצופים", ראש גדוד בשבט שורק ומרכז שבט הצופים "יעד" ברמת אליהו.
כבר בילדותו נכרו בו תכונותיו.
בגיל שתיים-עשרה תחזק את המרכזייה הפדגוגית בבית-הספר "חביב",
והחל את לימודי המחשב בחוג לנוער שוחר מדע במכון ויצמן.
רון ריכז והדריך חוגים שונים: במרכז ההדרכה לתנועות הנוער, בבית-ספר למחשבים,
בחוגים לחובבות רדיו, חשמל ואלקטרוניקה, וגם כתב והוציא לאור חוברת עזר בנושאים אלה.
הוא השתתף במשלחת נוער מטעם עיריית ראשון לציון לארצות-הברית, ובסרט התעודה
"שש-עשרה בראשון", ששודר בטלוויזיה הישראלית.
כן פעל רון ב"משמר האזרחי" בעירו.
תחביביו היו צילום ופיתוח, צלילה וגלישת מצוקים.
את ידיעותיו באלקטרוניקה ובחומרת מחשבים רכש בעצמו והגיע בנושאים אלה להישגים.
הוא היה הראשון שביצע באופן מעשי תקשורת בין מחשבים בעזרת קשר טלפוני עם עיתון
"מעריב".
רון דחה את גיוסו בשנה אחת, התנדב לשנת "אתגר", ופעל בה למען חניכי תנועתו ונוער
שוליים ברמת אליהו.
בתחילת נובמבר 1983 הוא גויס לצה"ל, והתנדב לשרת בחטיבת "גבעתי".
לאחר הטירונות צורף רון לגדוד "שקד", השתלם בקורסים שונים וביניהם קורס צלפי סער.
ביום א' באלול תשמ"ד ,(29.8.1984) נפל רון בעת מילוי תפקידו בלבנון,
והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בראשון לציון.
הוא השאיר אחריו הורים, אחות ואחים תאומים.
במכתב תנחומים למשפחתו, כתב מפקדו, בין השאר:
"במהלך שירותו הקצר בגדוד הספיק רון להשתתף בפעילויות מבצעיות רבות
ובתקופת אימונים ארוכה בה התבלט משכמו ומעלה ונתחבב על כל הסובבים אותו.
הכרתי את רון כחייל בעל רצון עז ויכולת רבה ומנהיגותו נכרה בכל אשר עשה וביצע".
לזכרו הוקם בבית-הספר "חביב" בראשון לציון "מרכז רון לטיפוח ילדים מחוננים על-שם רון ורדי"
המקיף את ילדי ראשון לציון המחוננים בכיתות ג' עד ו'.
ז
זהבי ניר
שם: זהבי ניר
תאריך נפילה: 9.6.1978
בן אברהם ואילנה. נולד ביום י"ז בתשרי תשט"ז (3.10.1955) בקיבוץ האון.
כשהיה בן שש עברה משפחתו לירושלים, והוא התחיל את לימודיו היסודיים בבית-הספר 'בית הכרם'.
לאחר שנתיים עקרה משפחתו לחדרה, שם המשיך וגם סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר 'קפלן'.
לאחר-מכן התקבל לפנימייה הצבאית שבחיפה, שם השלים את לימודיו התיכוניים במגמה ביולוגית.
מטבעו היה ניר חברותי מאד, מעורה בחיי החברה בפנימייה ומתלמידיה המרכזיים.
חוגי דידיו היה רחב והכול אהבוהו בזכות עליזותו, חביבותו ומשום שהיה חבר למופת,
היה מוכן תמיד לעזור לזולת.
בתום לימודיו בפנימייה יצא ניר לטיול באירופה.
בתחילת נובמבר 1973 התגייס ניר לחיל-הצנחנים ונשלח לסיני כחייל מן השורה.
לאחר-מכן שירת בצפון הארץ ונטל חלק במלחמת ההתשה עם הסורים.
ניר עבר קורס-מ"כים.
ביולי 1974 סיים קורס-קצינים.
במסגרת תפקידיו שימש כמדריך בקורס-קצינים, כמפקד מחלקת-טירונים, כמדריך-תול"ר, כקצין-מבצעים בחטיבת הבקעה ומ"מ קצין-אג"מ.
כמפקד-פלוגה בסיירת 'שקד', ולאחרונה כמפקד פלוגת-טירונים בגדוד .50
הוא היה קצין מעולה ומידת אחריותו ודרך מילוי התפקידים שהוטלו עליו היו לשם-דבר ביחידה.
פקודיו אהבוהו בזכות יחסו האנושי ובזכות חוש הצדק וההגינות שהנחו אותו בהתנהגותו עמם.
במהלך שירותו נרקמו בינו לבין רבים מאנשי היחידה יחסי חברות, ואט-אט נאסף
סביבו מספר רב של חברים שאהבוהו, כיבדו אותו והעריכו אותו, כאדם, כחבר, כקצין וכמפקד.
בנובמבר 1975 סיים את שירותו הסדיר והתנדב לשירות-קבע.
באפריל,1978 לאחר שהשתתף במבצע ליטני ביקש לצאת לחוץ-לארץ כדי לבקר את משפחתו שעשתה בצרפת, עקב תפקידו של האב כשליח אגרקסקו במרסיי.
בקשתו אושרה והוא בילה עם משפחתו שם כחודש-ומחצה.
עם שובו, חזר לתפקידו בצבא וכארבעה ימים לאחר-מכן, ביום ד' בסיון תשל"ח (9.6.1978)
נפל בקרב בדרום-הלבנון.
הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבהר-הרצל בירושלים.
השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות.
לאחר נפלו הוענקה לו דרגת סרן.
בהספידו את ניר אמר מפקד-החטיבה: "ניר היה מאלה שבשעת מבחן כל אחד רצה אותו לידו.
ניר היה מאלה שאפשר היה לסמוך עליו במאת האחוזים.
כשידעו שיש משהו שקשה לעשותו, היה זה ניר שנבחר להיות הראשון.
אני מאמין שבפעולה שניר לקח בה חלק, מנענו אבדות, ואולי זה שכרנו למרות שהתשלום הוא כבד..."
מפקד-הגדוד כתב: "בתקופה האחרונה פיקד ניר על פלוגה בגדוד ומילא את תפקידו זה
בצורה מעולה, תוך גילוי דוגמה אישית למופת.
אין לתאר במלים את הצער והיגון הקודר בו שרויה היחידה מאז מותו של ניר..."
מפקדו בקורס-קצינים הקדיש את החוברת 'האדם והמלחמה', שהוצאה בשנת 1981 לזכרו של ניר,
וכך כתב: "בדמותו של ניר שלובים היו חיוניות ומרץ בלתי-נלאים, העזה ואומץ
ויכולת התנהגות ומחשבה מבוגרת ופורייה, והוא שימש לי, הקשיש ממנו, מודל ודוגמה
שלהקצין הצעיר בצה"ל".
זיביל יחיאל
כניסה לאתר זכרון הקלק
יחיאל, בן ויקטוריה ויעקב, נולד ביום י"א באדר תשי"א (10.3.1941), באיזמיר שבתורכיה. בשנת 1944 עלתה המשפחה לארץ וקבעה את מושבה בקיבוץ גבעת-ברנר, שם עברו על יחיאל שנות ילדותו והתבגרותו. הוא למד לימודים יסודיים וגם תיכוניים בבית-הספר של גבעת ברנר. תחילת קליטתו בקיבוץ הייתה קשה, אך כשגדל ולמד את השפה והתרגל לאורח החיים והמחשבה הזרים לו, השתלב בין חברי הקיבוץ כאחד מהם. בבית-הספר היה שובב גדול, אך גם רגיש מאוד - לא סבל עלבונות ולעתים קרובות היה מסתגר בדל"ת אמותיו. יחיאל אהב להתעסק בכל מיני בישולים ומרקחת. הוא עשה נסיונות בהפקת בשמים מפרחים, בטיגון פטריות וצ'יפס, והיה מזמין את החברים לאכול אתו. פעם, כאשר קיבל כמתנה ליום הולדתו זוג מגפיים וכדורסל, מתנות שהיו אז נדירות מאוד, לקח אותן אתו לבית הילדים. "אני צריך לתרום משהו לחברים שלי", אמר. "המגפיים יהיו לרשות כל אלה העובדים ברפת, והכדורסל יהיה בשביל כולנו". כבר אז אהב את הספורט הזה. יחיאל היה ילד בעל אופי של מבוגר ובעל תחושת אחריות. במיוחד אהב תינוקות וכשנולד אחיו, היה כל כך מאושר עד שכתב ביומנו הפרטי: "אמי ילדה לי תינוק קטן". בתינוק "שלו" טיפל כאילו היה אביו. לב רך היה לו, תמיד ריחם על החלשים והשתתף בכאבם. כאשר פגש בילד מחברת הנוער שלא היו לו הורים במשק, התחנן לפני אמו שתקבל אותו אצלם כבן בית. האם נעתרה להפצרותיו, וילד זה הפך להיות אח שני ליחיאל. ללימודים לא הקדיש זמן מרובה וזלזל בהישגים ובציונים. לעומת זאת לקח על עצמו אחריות רבה בעבודה במשק בבית-הספר, שם עבד כחמש שנים. עם כל רצינותו ותחושת האחריות הטבועה בו, היה גם צד אחר באופיו. כבר מגיל הגן אהב להשתתף במסיבות ובהצגות, והצליח לבטא בהן את נטייתו החזקה לדרמה ולהיתול. משסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון, יצא עם חבריו למשק לשנת שירות מוקדמת. משם כתב לאמו, שמצא לו חברה נחמדה מאוד והריהו מבקש לקבלה כבת-בית.
זקוסקה (שגיא) זאב
שם: זקוסקה (שגיא) זאב
תאריך נפילה: 5.11.1969
בן פנחס ואסתר.
נולדבכ"א באב תש"ז (7.8.1947) בברלין.
בגיל שנה עלה עם משפחתו לישראל.
למד בבית-הספר התיכון על-שם קלעי בגבעתיים.
הדריך בתנועת הצופים.
התגייס בנובמבר ,1965 התנדב לשקד, והגיע לדרגת סגן.
אחרי שירותו הסדיר נשא אשה.
נהרג בשירות מילואים במילוי תפקידו, בכ"ד בחשוון תש"ל .(5.11.1969)
מפקדו,סא"ל בנימין בן-אליעזר, ציטט את אמרתו: "אין מקום למלה 'פחד' בין היהודים."
ח
חדש מרדכי (מוטי)
|
תאריך נפילה: 27.11.1968
בן שמואל ושלומית, דור שלישי למשפחת חדש, ממייסדי כנרת.
נולד ביום י"ג באלול תש"ט (7.9.1949) בקבוצתו.
כאשר הגיע לגיל הלימודים למד בבית החינוך בקבוצת כנרת ולאחר מכן המשיך את לימודיו
התיכוניים בבית ירח.
מימי ה"גן" בכיתות בית הספר הנמוכות והלאה היה נושא כל דבר באחריות, אירגן מסיבות
וטיולים והיה מיישב כל בעיה בכיתה.
היה מוכן לעזור לסייע לחברים הזקוקים לעזרה ונמנה עם התלמידים הטובים ביותר בכל
תקופת לימודיו אף כי לא נאלץ לשקוד הרבה על ספריו כי הכל ניתן לו בנקל.
היה עוסק בספורט, בשיט ובשחייה, שר ומנגן ונהנה מקריאת ספר.
לקראת היותו "בר-מצוה" בחר להכין עבודה עיונית על נושא שהיה קרוב ללבו.
תולדות הישוב בחבל עין גדי מימי האיסיים ועד התחדשותה של התיישבות הקבוצתית בימינו, בעין-גדיבילה עם משפחתו שנה אחת שרישומה היה ניכר בו.
אך הוא נשמע לעצת מחנכיו לחקור בתולדות ה"הגנה" בכנרת - ונתפש לנושא.
הוא אסף ספרים, ראיין אישים ידועים, פנה לחברים וותיקים וצעירים מבני הדור השני ושמע
מפיהם מעלילות מלחמת הקוממיות - וככל שהתקדם בעבודתו גברו התרגשותו והתפעלותו
והתוצאה היתה שהוציא מתחת ידו עבודה מתוקנת ורבת היקף.
בבית ירח נתגלה כאדם רציני, בעל הערכה עצמית, הגינות וטוב לב.
הוא הוכיח אחריות בעבודתו בענף ושאב סיפוק ממנה.
לבו היה פתוח וער לכל המתרחש מסביב לו.
הוא היה סמל האיזון והיציבות.
הארת הפנים והחמימות, נדיבות הלב והעצמאות -תכונות אלו הביא איתו מבית הוריו, אשר
מקטנותו שקדו על חינוכו ודקדקו עמו בחומרה.
מביתו קלט את רוח כנרת, את רוח העמק ואת רוח הארץ כולה.
לצה"ל גויס בנובמבר .1967
בשל הצטיינותו בטירונות נשלח בהקדם לקורס מ"כ והוכיח את עצמו כבעל תושייה, מרץ
ויזמה ולוחם אמיץ.
היה מרוצה באימונים שעבר, אף כי היו מפרכים, והיה מאושר מהעשייה והמאמץ שנדרשו
ממנו.
בשל סגולותיו ואישיותו המיוחדת זכה להערכת מפקדיו וחבריו.
ימי שירותו בצה"ל היו קצרים: ביום ו' בכסלו תשכ"ט (27.11.1968) יצא בראש טור אשר נע
לביצוע משימה מיוחדת בשטח האויב, וליד הכפר הירדני עדסיה,
בשעת מילוי תפקידו, נפצע תוך חילופי אש כשהוא מצליח להגיב בכלי נשקו לעבר האויב;
מאוחר יותר, כשפונה ממקום הקרב לעבר שטחנו, מת מפצעיו - וכך בא הסוף לדור השלישי
של לוחמים יהודים: סבו האחד של מוטי נפל בשנת ;1929
סבו השני של מוטי ואביו יצאו להילחם באויב הנאצי;
במלחמת הקוממיות השתתף האב ונפצע - ומוטי נפל כשנה לאחר מלחמת ששת הימים.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקבוצת כנרת.
מפקד יחידתו כתב מכתב תנחומים להורי מוטי ובין השאר כתוב לאמור:
"את מוטי היכרתי מימיו הראשונים ביחידה.
היכרתיו בזכות אישיותו המיוחדת במינה;
היכרתיו בזכות מרצו, יזמתו וכשרו.
וכבר מימיו הראשונים ביחידה התבלט מעל חבריו וסביבתו.
אט אט, בשקדנות ובמרץ בלתי רגילים, למד את תורת הלחימה שלנו וסיגל לעצמו את הרגלינו ... והפך עד מהרה לאחד מטובי לוחמינו.
סגולותיו האישיות ואומץ לבו הפכו אותו עד מהרה לאוטוריטה בין חבריו, שהסתכלו בו ביראת כבוד.
חבריו ניסו להזדהות אתו ולהדביק אותו.
הוא היה דוגמא של יליד הארץ שמיומו הראשון ביחידה חיפש וחיטט מה הוא יכול לעשות למען הצבא ולא מה הצבא יכול לעשות למענו.
חזו לו עתיד גדול ביחידה - אך הגורל התאכזר לו...
מהרגע הראשון שהתנדב ליחידה ידע מה משמעות הדבר ומה מצפה לו.
הוא היה מוכן לכך כי ביחידה ראה את שליחות חייו ... אישיותו, סגולותיו ודרך חייו הם לנו
מורשת ומשען שעל פיהם אנו מחנכים דורות של לוחמים גאים..."
במלאת "שלושים" לנפלו הופיעה חוברת לזכרו בשם "מוטי" ובמלאת שנה לנפלו הוציאה
הקבוצה ספר הנקרא "מעבר לנהר" המוקדש לו.
|
|
