שם: כהן דוד
תאריך נפילה: 11.6.1982
בן סימי ומרדכי, נולד בחודש יוני 1956 בעיר רבט שבמרוקו,
למשפחה ציונית שנאבקה שנים ארוכות על זכותה לעלות לארץ-ישראל.
בהיות דוד בן 6 שנים, הגשימה המשפחה את חלומה, עלתה לארץ והשתקעה בעיירת העולים דימונה.
דוד סיים את בית הספר היסודי "רתמים" בדימונה, ובשל היותו תלמיד מצטיין המליצו מחנכיו
ומנהל בית-ספרו שימשיך את לימודיו בבית-הספר למחוננים "בוייאר" בירושלים.
כל בני המשפחה, שבעה במספר,סיימו את לימודיהם התיכוניים בדימונה, חוץ מדוד שגילה שקדנות, צניעות, כוח רצון וכוח סבל.
המעבר מהחממה שבבית ההורים לבית-ספר רחוק בירושלים לא היה קל לא לדוד, ולא למשפחתו.
תחילה התקשה דוד בלימודים, המעמסה הכספית שהייתה כרוכה בשיעורים פרטיים לאנגלית העיקה על המשפחה אך היא עמדה בזה.
דוד עמד בכל הקשיים, התאקלם מבחינה חברתית, ציוניו השתפרו משנה לשנה וציוני הבגרות שלו היו מהגבוהים במחזור.
בכל חופשותיו הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, ולא בחל בכל עבודה קשה.
כל זאת, כדי להקל על הוריו ולחסוך כספים לקראת המשך לימודיו.
דוד היה גאה מאוד במוצאו ובעיירת מגוריו. הוא נהג לומר:
"יש שני דברים, שבהם אני לא צריך להתבייש א. שאני מרוקאי ו-ב. שאני תושב דימונה".
הוא סלד מדברי הזלזול ששמע בעיירתו, והיה מסביר לכל אחד את מעלותיה של דימונה.
הוא החזיר את אשתו ובתו לביתם, והתארגן לביצוע הנחיתה באיזור האוואלי.
אחר-כך הוא קיבל מינוי מפקד "כוח דודו".
ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל סרן דוד בקרב בלבנון, והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בדימונה.
לאחר מותו, הוא הועלה לדרגת רב-סרן.
דוד השאיר אחריו אישה ובת, הורים, שלש אחיות ושלושה אחים.
ראש עיריית דימונה הספידו, ואמר: "נפל היום אחד מבניה המפוארים של דימונה.
צעיר רגיש, רציני, אכפתי, אדם שחיי העיר היו חשובים לו ביותר".
חבריו בבית-הספר "בוייאר" זוכרים אותו כחבר למופת, תלמיד מצוין וספורטאי מעולה, שהרבה לשחק כדורגל.
לא היה ענף ספורט שלדוד לא הייתה נגיעה בו.
הוא השתתף בכל האליפויות הן הפנימיות והן החיצוניות וייצג בהן בכבוד את בית-ספרו.
דוד היה ספורטאי הוגן, וידע לקבל הפסד בכבוד. הוא היה דמות נערצת:
כושרו הגופני, רצונו העז, מסירותו ונאמנותו שימשו דוגמה ומופת לכול.
דוד היה מנהיג בכל רמ"ח אבריו.
דוד גויס לצה"ל במחצית אוגוסט .1974 תחילה חשב להתנדב לנח"ל.
אולם אחר-כך הוא החליט, שהנח"ל אינו מספיק קרבי עבורו, ולכן התנדב ל"סיירת שקד"
וחבש בגאווה את הכומתה השחורה. לאחר סדרה של אימונים מפרכים בטירונות ובקורס סיור,
שכללו ניווטים, אימון מתקדם וקורסי צניחה וסיור, הוא נשלח לקורס מ"כים וסיימו בהצטיינות יתרה.
בהמלצת מפקדיו, ובשל כושרו הגופני המעולה, הוא נשלח לקורס מדריכי אימון גופני, וסיים
גם אותו בהצלחה. משם הייתה דרכו סלולה לפניו.
הוא נשלח לבית-הספר לקצינים.
בפלוגתו כונה דוד בשם "המשקיע", כי ידע להשקיע את כל כוחו ומרצו על מנת להשיג מקומות ראשונים.
את קורס הקצינים סיים דוד בציון א-ב, ובהמלצת מפקד בית-הספר נשאר להדריך מחזור צוערים כמפקד כיתה.
מכאן הוא עובר לחטיבת הצנחנים, כסגן מפקד יחידה מובחרת.
הכומתה שלראשו החליפה צבע הפעם לאדום.
מפקדיו העריכוהו מאוד, וציינוהו כ"קצין מקצועי מאוד, בעל מנהיגות, ממושמע ומסודר, בעל מרץ רב".
הוא מונה לתפקיד ראש מדור חי"ר בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים, והועלה לדרגת סרן ב"נוהל קצין מצטיין".
הגיע מועד השחרור, ודוד נרשם לאוניברסיטת בן-גוריון לפקולטה למדעי החברה.
הוא חשב להקדיש עצמו לאחר תום הלימודים לעבודה עם בני הנוער בדימונה,
לשכנעם להמשיך ללמוד ובבוא הזמן להתגייס ליחידות מובחרות.
אך מפקדיו מיאנו להשלים עם לכתו, ובדברי ציונות והטפת מוסר שכנעוהו להמשיך ולשרת.
הוא נתמנה למפקד פלוגת טירונים בצנחנים, פלוגה בעייתית.
ובטיפול אישי צמוד שנתן כמעט לכל אחד מהחיילים, הפכה הפלוגה למלוכדת ומגובשת.
ואכן במבצע ליטני מילאה פלוגה זו את כל משימותיה.
דוד נשלח בשנית לבית-הספר לקצינים לתפקיד הדרכה, והפעם כמפקד מחלקת צוערים.
בשנת,1979 נשלח דוד לארצות-הברית לקורס נחתים בצפון קרוליינה.
כרגיל,סיים דוד את הקורס בהצטיינות והכומתה שעל ראשו החליפה צבע פעם נוספת, הפעם לצבע ירוק.
בשובו לארץ הוא נשא לאשה את חברתו אורית, והקים את ביתו בדימונה.
דוד נתמנה לסגן מפקד גדוד, והיה מועמד לקידום לקצין אג"ם חטיבתי.
מפקדיו בחטיבה ציינוהו כ"קצין מצטיין בעל כושר מנהיגות וארגון,
יוזם ואחראי שנתן דוגמה אישית לחייליו,היה ישר ובעל יכולת גבוהה. גילה רגישות לבני אדם".
וחבריו אמרו, כי הוא נוצר מהחומר שממנו קורצו אלופים.
בשנת 1982 נולדה בתו, דגנית.
באותה שנה הוחלט לפנות את ימית מתושביה, ועל דוד ויחידתו הוטל לבצע זאת.
דוד היה חצוי בנשמתו. מצד אחד אהב את המקום והתנגד לנסיגה,
מצד אחר כחייל קיבל עליו את המרות המדינית וביצע את המוטל עליו בלא דופי.
להרגשתו האישית נתן ביטוי בכמה שירים שכתב על הפינוי. וכך כתב באחד מהם:
"סיפור פרידה עצוב/חממות בגוש עזוב/מראה החוף חטוב/הכל בחוזה השלום כתוב../.
רק קרן שמש בהירה/מבין האפור בהירה/שולחת זיק ותקוה /נא עצרו את הנסיגה".
לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל יצא דוד לחופשה ממושכת, שאותה כך קיווה יבלה עם אשתו ובתו.
אולם עוד בשבת בבוקר, תוך כדי נסיעה, הוא הבחין בתנועה צבאית ערה בכבישי הגליל.
הוא החליט לברר במטה החטיבה מה קורה, והתבשר על ההכנות למבצע.
הוא החזיר את אשתו ובתו לביתם, והתארגן לביצוע הנחיתה באיזור האוואלי.
אחר-כך הוא קיבל מינוי מפקד "כוח דודו".
ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל סרן דוד בקרב בלבנון, והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בדימונה.
לאחר מותו, הוא הועלה לדרגת רב-סרן.
דוד השאיר אחריו אשה ובת, הורים, שלש אחיות ושלושה אחים.
ראש עיריית דימונה הספידו, ואמר: "נפל היום אחד מבניה המפוארים של דימונה.
צעיר רגיש, רציני, אכפתי, אדם שחיי העיר היו חשובים לו ביותר".
משפחתו הציבה לזכרו תיבת תפילה בבית-הכנסת "שבת אחים" בדימונה,
והוציאה לאור ספר ושמו "דודו" המספר את תולדות חייו ודברי הערכה והספד.
כהן מאיר "מירו" (שלמה).
מ.א. 986153
בן ריקה ופנחס. נולד בשנת תש"ח (1947) בקזבלנקה שבמרוקו. עלה עם משפחתו לארץ בשנת תשי"ח והתגורר בטבריה. מאיר התחנך בבית-ספר יסודי ממלכתי-דתי בטבריה ובבית-הספר הממלכתי-דתי החקלאי 'חוות השומר' בפתח תקווה. הוא השלים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר 'עליה' בכפר אברהם. היה חבר בתנועת הנוער בני עקיבא ואף הדריך בתנועה. הוא הרבה לעסוק באתלטיקה קלה ובשחייה והשתתף בצעדות רבות. טרם גיוסו לצה"ל עקרה משפחתו לבאר שבע.
באמצע אוגוסט 1966 התגייס לצה"ל והתנדב לחטיבת הצנחנים. לאחר מסלול אימונים התקבל לסיירת 'שקד'. בשנת 1967 השתתף במלחמת ששת-הימים. עם סיום השירות הסדיר המשיך לשרת ביחידתו במסגרת צבא קבע. הוא השתתף במלחמת יום הכיפורים, הוא לחם בסיני, ובתעלת סואץ. בשנה זאת נשא לאישה את גילה, והקים משפחה ענפה.
לאחר הסכם השלום עם מצרים עברה יחידתו, בהמשך גבעתי, לקציעות. בשנת 1982 ביקש העברה למפקדת פיקוד הדרום על-מנת שיוכל ללמוד בערבים בישיבת 'המעיין'. מאיר היה אדם רגיש, אהב לעזור לזולת, תרם למשפחות נזקקות, לבתי-כנסת, לישיבות ולמוסדות. הצטיין במיוחד בכיבוד הוריו ובני משפחתו. אהבת הארץ היתה טבועה בו משחר ילדותו. בתחום ההוראה, עשה קורסים אקסטרניים בחינוך ובחופשות עסק בהוראה בבית-ספר. עיסוקו המקצועי בצבא הקבע היה תחום הגסטרונומיה. הוא הוכשר בקורסים צבאיים ובמלון תדמור וכן סיים קורסי צניחה ומ"כים.
כהן לירון
שם: כהן לירון
תאריך נפילה: 11.6.1982
בן ורדה ויצחק, נולד ביום כ"ז באדר תשכ"ג (28.3.1963) ברמת-אביב שבתל-אביב.
לירון החל ללמוד בבית-הספר "ניצנים" ברמת-אביב, וכאשר הוריו יצאו בשליחות המדינה לארגנטינה,
המשיך ללמוד בבית-הספר הישראלי בבואנוס-איירס.
עם שובה לארץ, השתקעה המשפחה ברעננה ולירון סיים בה את בית-הספר הממלכתי ב'.
הוא המשיך ללמוד בבית-הספר על-שם אוסטרובסקי ברעננה, ובתקופה זו היה חניך בתנועת "הצופים".
לירון היה בעל מודעות ביטחונית, וכשהיה בן 15 שנים בלבד הצטרף לשורות המשמר האזרחי והתמיד בשירות זה עד גיוסו לצה"ל.
לירון אהב מוסיקה, פרט על גיטרה וניגן על מערכת תופים.
הוא אהב מאוד לקרוא, והיה ממש "תולעת ספרים".
ביתו של לירון היה פתוח לרוחה, והיווה מוקד משיכה לחבריו הרבים.
לירון גויס לצה"ל בתחילת פברואר ,1981 והתנדב לשרת ביחידה מובחרת בחיל-הרגלים.
בתקופת שירותו הוא היה מסור לתפקידו, התגלה כאמיץ ואחראי תחת אש, חבר טוב ולוחם טוב.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל עלה לירון עם יחידתו ללבנון, ולמרות שלא היה בעל דרגה,
שימש כסמל מבצעים בחבורת הפיקוד של סגן מפקד היחידה.
כאשר נהרג הסגן, המשיך לירון ללחום.
ביום כ' בסיוון תשמ"ב ,(11.6.1982) נפל לירון בקרב בלבנון במלחמת שלום הגליל
הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות בקריית-שאול.
הוא השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.
במכתב התנחומים למשפחה, ציין מפקדו כי "הנער הצנום והשברירי התגלה כלוחם אמיץ ועשוי בלא חת...
והתגלה כחבר וכאדם מהסוג שקשה למצוא".
משפחתו הנציחה את שמו בבית-הכנסת ברעננה.
| |
כהן אביב
אביב, בן רבקה ויצחק, נולד ביום כ"ט באדר א' תשי"א (6.4.1951) בבת-ים. עד שנתו העשירית למד בבית-הספר "ראשונים" בבת-ים, וכשעברה המשפחה לחולון למד בבית-הספר הממלכתי על-שם גורדון. ילד חביב היה, עליז ויפה תואר. מנעוריו היה חניך בתנועת "השומר הצעיר" ונחשב שחיין מעולה. כשסיים את לימודיו בבית-הספר העממי, הוענקה לו מלגה ללימודים במוסד החינוכי בקיבוץ מזרע. שם התגלו כישרונותיו האמנותיים והוא עיצב עבודות-מתכת אמנותיות ועסק בגרפיקה, שהייתה שטח שרצה להתמחות בו וראה בו את ייעודו. בתקופת מלחמת ששת הימים היה אך נער ואחיו הבכור שירת בצה"ל. אז כתב אל אמו: "מלחמה כעת, כל החברים במשק מגויסים והפיקוד במשק עבר לנוער. אולם אם את מפחדת להישאר לבדך, אני טס הביתה לשמור עליך". על כך ענתה לו אמו: "בשומרך על המולדת אתה שומר גם עלי".
אביב גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1969 והוצב לנח"ל. אחרי שעבר את האימון הבסיסי בנח"ל, השתלם בקורס קשר וצורף לסיירת "שקד".
לאחר תקופה של שירות מסור ללא-רבב שוחרר אביב והוצב ביחידת מילואים. עם השחרור חזר אביב למשק ולעיסוקים האהובים עליו - מסגרות וגרפיקה. סיפרה עליו גיסתו, רותה: "אביב, אחיו הקטן והאהוב של בעלי, היה אחד האנשים התוססים שהכרתי. כשהיה פוקד את ביתנו היה הבית לובש רוח צעירה ועליזה... אביב היה נער יפהפה, תמיר ובעל עינים כחולות, חכם ומוכשר... הוא אך הגיע לגיל שכישרונותיו החלו לשאת פרי". אביב נשא את חברתו, אתי, ארבעה חודשים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים ועבר להתגורר עמה בירושלים. השנים תכננו לנסוע לארצות הברית, כדי ללמוד שם גרפיקה ועיצוב-פנים. בתקופה שעשה בירושלים התפרנס מעבודות שונות, והיה גם סבל ואח בבית חולים. כחודש לפני שיצאו לנסיעה המיוחלת עברו בני הזוג להתגורר עם האם בחולון. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים לא חיכה אביב לצו הקריאה. הוא השאיר על שולחנו פתק לאמו: "אמא, לא יכולתי לחכות שיבואו לקרוא לי והלכתי". הוא הצטרף ל"כוח נתי" ועלה עם אנשיו לרמת-הגולן כמש"ק קשר בנגמ"ש פיקוד. במהלך הקרב של הכוח ליד כפר נסג', ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפגע נגמ"ש הפיקוד ואביב נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
מפקד היחידה כתב למשפחה השכולה: ..."אביב ז"ל שירת ביחידת שריון ושימש מש"ק קשר בנגמ"ש פיקוד. בזמן אשר יקירכם שירת אצלנו הוכיח את עצמו כלוחם, כאדם וכבעל מקצוע. בשמי ובשם כל חיילי היחידה הנני מביע את צערנו העמוק והננו משתתפים באבלכם על מות יקירכם".
דברים לזכרו של אביב כלולים בספר שהוציאה החטיבה לאור לזכר חלליה במלחמת יום-הכיפורים.
|
כהנא גד
שם: כהנא גד
תאריך נפילה: 15.10.1973
בן צפורה וברוך. נולד בכ"ב בטבת תשי"ג (9.1.1953) בחיפה.
למד בבית-הספר התיכון-העירוני ה' ובבית-הספר הריאלי.
הדריך בתנועת הצופים ובגדנ"ע.
תחביבו היה ריצה למרחקים ארוכים. התגייס באוגוסט ,1971 והתנדב לשקד.
סירב ללכת לקורס קצינים והעדיף קורס מדריכי אימון גופני.
נהרג בי"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) בפריצת הדרך לתעלת סואץ, מפגיעת פגז בזח"לם המ"פ.
אחרי מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
כץ אריה "מישמיש"
שם: כץ אריה "מישמיש"
תאריך נפילה: 21.7.1970
בן אשר ומרים. נולד ביום כ"ט באדר תש"ז (20.3.1947) בארגנטינה, עלה לארץ בשנת 1952 ובא למשמר הנגב.
מראשית ימיו בקיבוץ הכירוהו הכל כעלם נעים הליכות ושקט כלפי חוץ, אך תוסס, מלא חיות ומרץ פנימי.
הוא היה פעלתן ותמיד היה רץ לעשות, לעזור ולתת מכוחו ומיכולתו.
כל ישותו אמרה רצון, עקשנות, יושר, טוב לב, תום ואהבה לאדם, לפרח ולחיה.
אריה היה רגיש מאוד ויש שהיה נפגע מדברים שנאמרו, או משיבוש תכניות והבטחות שהסתמך עליהן.
הוא שאף תמיד להתקדם, ללמוד ולהתפתח.
הוא עבר קורס אחר קורס מתוך שאיפה להוסיף דעת והתחיל בלימודים לקראת מבחני הבגרות.
הוא אהב את העבודה בפרדס והקדיש את זמנו לעשות כל מה שהתחייב לעשות.
תמיד עשה הכל מתוך עקשנות והתמדה.
הוא היה בעל כוח רצון וחזון ואלה קבעו את דמותו ואישיותו.
אריה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1964 והתנדב לשרת ביחידה נבחרת
אולם בגלל מצב בריאותו לא יכול להמשיך ביחידה זו ואז הועבר לתפקיד מנהלתי ביחידה אחרת.
אך בזכות רצונו העז לשרת כחייל קרבי התגבר על המכשולים, ועקשנותו נשאה פרי והוא נשאר ביחידה.
קורס הצניחה שימש אתגר, שרצה לעמוד בו; אך בגלל "פרופיל" נמוך נדחתה בקשתו.
כדי לשכנע את המפקד עמד על כך שיספח אותו ליחידה קרבית ולבסוף ענד למדיו את כנפי הצניחה.
בספטמבר 1967 הצטרף לצבא הקבע.
במלחמת ששת הימים לחם בין הצנחנים, כמובן.
תחילה נלחם בגדה ולאחר מכן ברמת הגולן.
במלחמה היה מ"כ ומפעיל מרנ"ט.
אחריהמלחמה הוטלו על אריה תפקידי פיקוד והדרכה
ומפקדיו היו מלאי התפעלות מכושר הפיקוד שלו ומהדוגמה האישית ושלמות הביצוע שהראה.
הגיע זמנו ללכת לקורס קצינים אך לפי הנוהל הצבאי צריך היה עוד לעבור קורס מ"כים
והוא הצטרף לקורס,שהיו בו מפקדים צעירים ממנו בגיל, בידע ובנסיון.
אחרי קורס הקצינים חזר ליחידה ועסק בתפקידי פיקוד.
אחריכן הלך לקורס מ"פים וגם אותו השלים בהצלחה ובגאווה.
כאשר הגיע לדרגת סגן נפתחו לפניו אופקים חדשים ושטח פעולתו התרחב.
הוא הרגיש כי סומכים עליו ועצמאות יתירה זו הוסיפה לו סיפוק.
בתקופת שירותו בצבא הקבע נעשו דעותיו והשקפותיו יציבות.
לאט לאט בנה את עצמו ואת עולמו.
הוא אהב את אוירת הבית והקדיש לו זמן רב.
אור ליום י"ח בתמוז תש"ל ,(21.7.1970) נפל אריה בעת מילוי תפקידו.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות במשמר הנגב.
מפקדו כתב במכתב תנחומים לחברי משמר הנגב: "גידלתם בחברתכם בן מפואר,
אשר תפס בשירותו הפעיל את האפשרות לתת כל שביכלתו למען העם בתקופה גורלית זו.
היו גאים בבנים אלה". הקיבוץ הוציא חוברת זיכרון שנקראה על שמו.
כץ אריה (אריק)
שם: כץ אריה (אריק)
תאריך נפילה: 15.10.1973
אריה,בן בלה ומרדכי, נולד ביום כ"א בכסלו תשי"ד (28.11.1953) בתל-אביב
ולמד בבית-הספר היסודי על-שם יצחק בן-צבי ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון על-שם עמוס דה שליט ברחובות.
אריה היה תלמיד חרוץ ושקדן, אבל מצא עתות-פנאי גם לפעולות חברתיות
ארגן פגישות בין חבריו וביתו הפך למקום-מפגש קבוע לצעירים בני-גילו.
הוא היה חבר ב"מכבי הצעיר" וברבות-הימים הדריך בקן-התנועה ברחובות,
לאחר שסיים בהצלחה קורס ארצי למדריכים מטעם התנועה.
בזכות הצלחתו בתפקידי הדרכה ניתן שמו למגן, המוענק למחלקה המצטיינת בקורס-המדריכים הארצי.
הוא היה עלם יפה, גבוה וחזק, שקט וחייכן.
מטבעו היה חברותי, נכון לסייע לזולת תמיד וחבריו כינוהו בשם-חיבה "אריק".
אריה היה בן נאמן ומסור להוריו ודואג למשפחתו.
בתקופת שירותו בצבא לא חדל לחשוב על הבית ובתום כל חופשה, כבר החל להרהר בביקורו בבית בחופשה הבאה.
אריה גויס לצה"ל בסוף נובמבר 1971 והתנדב לחיל-הצנחנים.
לאחר סיום הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס לסיירים, השלים קורס צניחה וקורס מ"כים,
הוצב בסיירת "שקד" והוענקה לו דרגת רב-טוראי.
הוא היה חייל מצוין, מוכשר ומהימן, וברבות הימים שימש כרס"פ, על-אף גילו הצעיר.
חייליו ראו בו מפקד נוקשה, אך הוגן, שהקפדתו הייתה דרך להשגת המטרה שהציב לעצמו.
הוא הצליח גם בתפקידים מינהליים.
כשהוחלט ביחידתו להנציח את ההווי היומיומי, הופקד על המשימה אריק, שנתבקש לנהל ספר-פלוגה והוא עמד בכך בהצלחה:
הספר היה מסודר, ערוך בטוב טעם ומעוטר בצורה שנונה.
מפקדו כתב עליו: "בעל כושר-תפיסה, שנון, חריף ובעל חוש הומור מפותח ודק רוחו הטובה לא עזבתהו מעולם".
מפקד-היחידה כתב עליו, כי "המחלקה בה שירת אריק הייתה מהאחראיות ביותר,
וחרף המתח והאחריות שבהם הייתה שרויה היא , הייתה גם המחלקה העליזה ביותר.
לשני היבטים אלה של המחלקה תרם אריה תרומה נכבדה, הן בעבודתו המסורה והן בעליצותו המתמדת".
במלחמת יום-הכיפורים השתתף אריה בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני.
ביום י"ט בתשרי תשל"ד ,(15.10.1973) לחם אריה עם יחידתו באזור "החווה הסינית", כמקלען בזחל"ם המ"פ.
הזחל"ם פרץ בראש הכוח לאזור-החצייה של תעלת סואץ ונפגע מטיל שנורה מן המארב.
אריה נהרג והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין האזרחי ברחובות.
מפקדו כתב על נפילתו: "הוא נלחם כאריה, תוך ירי מתמיד מהמקלע".
השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אריק היה מאלה המהווים את המסד הבריא, התשתית האיתנה לכל יחידה.
הוא היה אמין ומהימן על כל מפקדיו וביצע ביעילות כל מה שהוטל עליו.
לאחרונה נשלח להדריך ומילא את תפקידו בהצלחה וזכה לשבחים מפי מפקדיו ולהערכת חניכיו".
יחידתו הוציאה-לאור חוברת לזכר חייליה שנפלו במלחמה ובה כלול פרק המוקדש לאריה.
אחד ממפקדיו כתב עליו: "זכרו ישאר כמפקד החלטי, חייל מהימן ורע קרוב".
האזכרה לאריה כץ ז"ל נובמבר 71 ברחובות.
.jpg)
-1.jpg)
כץ ישעיהו-יהודה (יהושע, שוקה)
שם: כץ ישעיהו-יהודה (יהושע, שוקה)
תאריך נפילה: 16.10.1973
ישעיהו-יהודה (יהושע, שוקה), בן פרידה ומנדל, נולד ביום כ"ג בחשון תש"י (15.11.1949) בתל-אביב.
הוא למד בבית-הספר היסודי "נווה-ים" בחוף הכרמל ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי "גלים".
שוקה היה תלמיד טוב, חרוץ ומתמיד ואהוב על מוריו ועל חבריו.
הוא נמנה עם חברי תנועת הנוער העובד והלומד, היה חובב טיולים והרבה להשתתף בצעדות, אהב מוסיקה וניגן באקורדיון.
הוא היה חבר נאמן, טוב-לב ונדיב.
כשמוריו ביקשוהו ללמד תלמידים חלשים ולסייע להם בשיעורי עזר, תמיד היה מוכן לעזור.
הרבה שקד עמם עד שידעו את תלמודם ומוריו שיבחוהו על שידע לעשות את מלאכתו באמונה.
הוא היה צנוע וביישן מעט, עניו ואוהב את הפשטות.
עם כל אדם נהג בסבר פנים יפות והיה מכניס אורחים ברוחב לב.
תמיד ביקש לראות בכל את החיובי ואת הרצוי שבו.
ישעיהו גויס לצה"ל בראשית נובמבר ,1968 והתנדב לסיירת "שקד".
לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס סיירים ובקורס מ"כים חי"ר,
וברבות הימים השלים גם קורס קציני חי"ר וקורס מפקדי פלוגות חי"ר.
בקורס האחרון היה חניך מצטיין והוענק לו בו ציון גבוה .(95)
בתקופת שירותו הוערך כמפקד מצטיין, וכקצין מעולה ובעל יזמה.
תמיד היה אחראי ומסור לתפקידו, דאג לחייליו, והיה אהוב וחביב על מפקדיו ועל פקודיו.
לאחר תום שירות החובה שלו המשיך ושירת בצבא הקבע.
לאחר שהשתחרר נכנס לעבודה בחברת "אל על" כקצין ביטחון והתכונן ללמוד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.
הוא הרבה בנסיעות, ובחודש מאי ,1973 נפצע באמסטרדם בקרב יריות עם שודדים.
הוא עמד עם אנשי צוות המטוס באולם ההמתנה של אחד מבתי המלון והתכונן לצאת לנמל התעופה.
לפתע נכנסו שודדים שלופי אקדחים וירו לכל עבר.
ישעיהו נפצע תוך כדי ניהול קרב עם היורים, כיוון שסבור היה שהם מחבלים.
הוא נפצע קשה מאוד, ומבחינה קלינית אף נחשב למת.
בטיפול נמרץ ובניתוחים הוא ניצל ממות ולאחר שהבריא חזר לעיסוקו בחברת התעופה.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נשלח עם יחידתו לחזית בסיני, והשתתף בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים.
בקרב שהתחולל ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) על גדות תעלת סואץ, נפגע ישעיהו ונפל.
מלכתחילה סירב צה"ל לצרפו לכוחות הלוחמים, משום שלא החלים לחלוטין מפצעיו ומשום שחברת "אלעל" הייתה זקוקה לו באותם ימים.
אך הוא התנדב להשתתף בלחימה ואף יצא לנווט את כוח הצליחה בראשותו של אלוף אריאל שרון.
בקרב נפגע הטנק שלו והוא החל לחלץ מתוכו את הפצועים.
כשחילץ את הפצוע הרביעי נפגע ונהרג במקום.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנווה-ים.
השאיר אחריו אם ושני אחים
לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "ישעיהו היה מהמעולים במפקדים שידעה היחידה.
הוא תרם רבות לבניין כוחה של היחידה במרצו הרב ובתבונתו השקולה.
פקודיו העריצו אותו וחבריו אהבוהו והעריכו אותו.
מפקדיו בטחו בו מעומק הלב, ועליו הייתה גאוותם.
חייכנותו וביטחונו נסכו ביטחון בלב כולם";
ומפקד אחר כתב: "במעשיו נתגלו אומץ לב, קור רוח ותושייה רבה".
כץ רפאל
שם: כץ רפאל
תאריך נפילה: 8.6.1967
בן אברהם וחביבה. נולד ביום י"ח בכסלו תש"ה (4.12.1944) בתל אביב.
בראשון לציון למד בבית הספר היסודי "סיני" ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית הספר "בילו" שבתל אביב.
היה מדריך נוער, נטה לעתונאות ולמשחק על הבמה.
חרוץו מוכשר היה אך היה מטה אוזן קשבת לכל עצה נאמנה שניתנה לו.
הקים את להקת פיקוד הדרום והשתתף בתיאטרון העירוני בחיפה.
גויס לצה"ל בשנת 1962 ונתן את שירותו בסיירת הנגב ובסוף בלהקה צבאית.
במילואים התנדב ליחידת סיור ושימש בה כחובש קרבי.
השתתף במלחמת ששת הימים אשר בה נפל צפונית למשק רוחמה ביום הרביעי לקרבותיה,
הוא כ"ט באייר תשכ"ז .(8.6.1967)
הניח אשה, אחרי ששה חודשי נישואים.
הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי
ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
מעשהו זה היה למעלה מן המוטל עליו ועל גילוי אומץ הלב במעשהו צוין לשבח.
זה היה כשהוא פעל במסגרת חוליה מיחידתו שעקבה אחרי יחידת קומנדו מצרית.
אז נפתחה אש על החוליה ואחד החיילים נפצע קשה ורפאל, בתוקף תפקידו,
נחפז אליו להגיש לו עזרה, אך תוך כדי מעשהו זה נפגע בצרור כדורי האויב.
כאשר המשיך בחבישת חברו על אף היותו פצוע נפגע שנית וכך מצא את מותו.
ב"ספר הגבורה" בהוצאת אגודת העתונאים בתל אביב וניצולי ברגן בלזן,
הובא סיפור המעשה של קרבו האחרון שעליו ציין אותו הרמטכ"ל לשבח.
גם בספר "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו כמה עמודים עליו ולזכרו
