דניאל-דוד (דודיש), בן רוזליה וטוביה (טובייש), נולד ביום י"ז בחשון תשי"ב (16.11.1951) בובזיק שבפולין, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1957. הוא למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ ניצנים ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בכפר סילבר. בן חמש היה כשעקרה משפחתו משיכון העולים באשקלון והתיישבה במושב ניר ישראל. מימי נעוריו סייע לאביו בעבודות המשק הקשות. כתב עליו מורהו: "בלימודים לא הקפדנו עמו, משום שידענו שעל כתפיו הצעירות הוטל משא כבד, עול של משק מתפתח. תמיד נאבק כדי להוציא את צדקת חבריו התלמידים לאור. אך בעיקר נתגלה ייחודו בטיולים ובמסעות. שם נחשף דניאל האמיתי - החביב, המסייע והמתנדב". דניאל היה חובב ספורט נלהב, אהב מאוד משחקי כדורגל והיה חבר בנבחרת הנוער של "הפועל" אשקלון. מטבעו היה פעלתן, חסר מנוחה ומלא מרץ של עשייה. היו לו "ידי זהב" והוא ידע לעשות כל מלאכה שנזדמנה לו, ובכך סייע הרבה להוריו בעבודת האדמה במושב. דניאל היה מוכן תמיד לעזור לזולת ומעולם לא רדף דברים שבחומר. תמיד טען שאין לו צורך בכלום, האיר פנים לכל אדם ורחש חיבה רבה לידידיו. היה לו חוש הומור והוא הרבה להתלוצץ ולהשתובב, אך ידע היטב להיות רציני ושקול כשהיה צורך בכך.

דניאל גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1970 והתנדב לסיירת "שקד". הוריו דיברו על לבו וביקשו למנוע אותו מכך, אך הוא מיאן לשמוע להם. לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה ובקורס מ"כים חי"ר והוצב ביחידתו. הכל הכירוהו כחייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו, שעשה כל מה שהוטל עליו בדייקנות ובמסירות. כל ימי שירותו בצבא השתדל שלא להדאיג את הוריו, ולעתים היה נוסע שעות רבות כדי להיות שעה קלה בביתו.

לאחר שהשתחרר מן השירות הסדיר נרתם במלוא כוחו ומרצו לפיתוח המשק של אביו ואף החל לבנות לו בית שם. הוא היה אמור לחנוך את הבית שבועות אחדים אחרי שפרצה המלחמה. במלחמת יום הכיפורים לחם עם יחידתו בסיני והשתתף בקרבות נגד המצרים, שחדרו לתחום כוחותינו. בקרב שנערך ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) מצפון לקנטרה, נפגע הנגמ"ש שלו בשני טילי-כתף והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר, אחרי-כן הוכרז חלל שמקום קבורתו לא נודע. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין באשקלון. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

המועצה האזורית "חוף אשקלון" הוציאה לאור חוברת לזכר בני המקום שנפלו במלחמה, ודניאל בתוכם.

 
פישר צבי

 

שם:   פישר צבי

תאריך נפילה: 28.11.1971

 

בן זאב וחיה. נולד בי"א באייר תשי"א (17.5.1951) בפתח תקווה.

למד בבית הספר התיכון החקלאי עירון בחדרה. בגדנ"ע עבר קורס מ"כים.

היה פעיל במועדון הקליעה וזכה במקום ראשון בתחרות קליעה.

התגייס באוגוסט ,1970 והתנדב לשקד.

נפצע במילוי תפקידו ליד עזה, ומת מפצעיו בי' בכסלו תשל"ב (28.11.1971)

לוח שיש הוצב לזכרו בבית-הכנסת בנווה-עוז.

 

פרומרמן שרגא

 

שם:   פרומרמן שרגא

תאריך נפילה: 29.8.1972

 

בן שמואל ואסתר. נולד ביום י"א בשבט תש"ט (10.2.1949) בתל-אביב.

למד בבית-הספר על-שם גורדון שבגבעתיים, בבית-הספר "עליות" שברמת-גן

ובבית-הספר התיכון "אורט" שברמת-גן, שם רכש את מקצוע הנגרות.

לפני גיוסו לצבא התכונן שרגא לבחינות הבגרות ועמד בהן בהצלחה.

בגיל צעיר הצטרף שרגא לתנועת-הצופים, ואף הדריך בשבט שלו.

הוא אהב מאוד את הפעילות בתנועה, את ההווי המיוחד שלה ואת הטיולים בארץ ולא היה

מוכן לוותר על שום טיול מחנה.

הוא היה חובב ספורט ואהב במיוחד את משחקי הכדורסל.

הוא היה מתאמן ב"הפועל" רמת-גן והקדיש את רוב מרצו לענף זה.

הוא אהב גם ריקודי-עמים והיה מהמשתתפים הפעילים בחוג לריקודים אלה.

שרגא היה ידוע בין חבריו בכנותו וביושרו ומעולם לא היסס לומר לאדם בפניו מה

שחשב שראוי לומר.

 

הוא גויס לצה"ל במאי 1967 וימים אחדים לאחר גיוסו כבר מצא את עצמו כחייל מן השורה.

הוא עשה את שירותו באחת היחידות המובחרות של פיקוד הדרום.

לאחר שחרורו התכונן להמשיך וללמוד בטכניון. סגן שרגא נפל בעת מילוי תפקידו,

כאיש מילואים בסיירת שריון, ביום י"ט באלול תשל"ב .(29.8.1972) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.

 

 

פרידמן עמירם

 

שם:   פרידמן עמירם

תאריך נפילה: 16.10.1973

 

עמירם,בן רבקה ושמואל ז"ל, נולד ביום כ"ז בניסן תש"ז (17.4.1947) בקיבוץ שפיים.

הוא למד בבית-הספר היסודי במשק, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בקיבוצו.

עמי,כפי שכינוהו בני משפחתו וידידיו, השתלב יפה בחיי הקיבוץ.

הוא היה פעיל מאוד בחיי החברה של בני גילו ומאחר שהיה צנוע מטבעו, לא ניסה להתבלט ולא נטה לדבר על הצלחותיו.

מילדותו נטה לעבודת כפיים אמנותית, הרבה לעבוד בעץ ובמתכת

ולעתים קרובות הביע את רצונו לפתוח בית-מלאכה ובית-ממכר לעבודות מתכת דקורטיביות.

הוא היה פעיל גם בתנועת "הנוער העובד והלומד" והשתתף בקביעות באימוני הגדנ"ע.

אבל מכל עיסוקיו אהב במיוחד את הספורט ובעיקר אהב לשחק בכדורסל.

בקיבוץ היה חבר ב"הפועל", וכשעבד בקואופרטיב "אגד" כעבור שנים, שיחק בקבוצת הכדורסל שלה סניף.

אהבתו לספורט הייתה כה גדולה, עד שגם השעות הנוספות שעבד וגם הדאגה לאשתו ולבנו,

לא מנעו ממנו להשתתף בכל אימוני הקבוצה ובכל משחקיה.

חבריו למשחק הכדורסל מעידים עליו שהיה שחקן מצטיין ותרם רבות לרמתה הגבוהה של הקבוצה.

 

עמירם גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1965 והתנדב לסיירת "שקד".

הוא עבר קורס מפקדי כיתות חי"ר וקורס קציני חי"ר, שבסיומו הוענקה לו דרגת קצין.

 

למעשה השלים את הקורס הזה רק לאחר מלחמת ששת הימים, אשר בה השתתף כצוער.

לאחר סיום הקורס הוצב, לפי בקשתו, ליחידת סיור.

באותה תקופה העריכו אותו מפקדיו כאדם מצוין וכלוחם מעולה, כמפקד בעל סמכות טבעית וכפקוד ממושמע.

השתלבו בו יכולת מקצועית וכושר מנהיגות עם דאגה וקרבה אמיתית לחייליו.

בזכות צניעותו וכנותו היה חביב על כל מי שעבד במחיצתו יום יום.

כעבור זמן הועלה לדרגת סגן ולפני תום שירות החובה שלו ביקש לעבור לחיל השריון.

בקשתו אושרה והוא נשלח לקורס קציני סיור של השריון, שבסיומו הוצב לסיירת שריון ובה גם עשה את שירות המילואים שלו.

בגמר שירותו הסדיר נשא אישה ועזב את המשק.

תחילה עבד במכרות הנחושת בתימנע ואחרי כן החל לעבוד בקואופרטיב "אגד".

הוא לא חסך כל מאמץ כדי להבטיח עתיד כלכלי איתן למשפחתו,

ואמנם זמן מה לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים,נתקבל כחבר בקואופרטיב.

גם חבריו לעבודה ציינו את צניעותו ואת יושרו כתכונות הבולטות ביותר באופיו.

מעולם לא סיפר על עברו הצבאי ולא התפאר בציונים-לשבח שהוענקו לו על שירותו.

כפיא שמילא את תפקידיו בצבא בשקט, כמעט בהיחבא,

כך גם בעבודתו מילא את כל המוטל עליו ללא דופי ומתוך תחושת אחריות.

במלחמת יום-הכיפורים היה עמי בין הראשונים שנקרא לקרב.

הוא לחם בסיני כמפקד מחלקת סיור והשתתף בקרבות הבלימה

ובקרבות ההבקעה להקמת ראש הגשר בגזרה המרכזית של תעלת סואץ.

בערב החמישה-עשר באוקטובר ,1973 נפגע עמי ואיבד את עינו.

הוא חבש את עצמו, החליף את הנגמ"ש שנפגע והמשיך להסתער בראש מחלקתו.

לפנות בוקר נפגע הנגמ"ש שלו שוב לאחר לחימה אכזרית, ורק אז הסכים להישלח לטיפול יחד עם פצועים אחרים.

בדרך לעורף ביום כ' בתשרי תשל"ד ,(16.10.1973) נפגע נגמ"ש הפינוי ליד "החווה הסינית"

וכל נוסעיו נהרגו.

עמירם הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ שפיים.

השאיר אחריו אישה ובן, אם ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

 

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מעשיו וכושר התמדתו במלחמה ארוכה זו שימשו לנו,חבריו, מקור לכוח.

עמירם ביצע את משימותיו באומץ לב ובתושייה רבה".

 

 

פרלמוטר אריה "פפי"

 

שם:   פרלמוטר אריה "פפי"

תאריך נפילה: 10.6.1971

 

בן יוסף וחנה, יוצאי פולין ומניצוליה, אשר ידעו בחייהם סבל רב .

אריה נולד ביום כ"ב באייר תש"ט (21.5.1949) בנהרייה.

הוא גדל ולמד במוסד "חוף השרון", בקיבוץ יקום. בילדותו טייל הרבה עם אביו.

באחד הטיולים עצר לרגע, כשאור נדלק בעיניו: "אבא, תראה את השדות שלנו".

בנעוריו נטל חלק בפעילות ענפה, אשר כללה בין היתר, הדרכת ילדים והשתתפות בענפי ספורט שונים.

הוא אהב לקרוא הרבה, בעיקר שירה. הא שלח ידו גם בכתיבה.

עזבונו הספרותי כולל שירים רבים, פזמונים ופרוזה. הוא חיבב מוסיקה, שדיברה אל

לבו ברגישותו הרבה.

ניגן באקורדיון וגילה פעם כי הדבר מאפשר לו לפרוט גם על פסנתר ולבטא בכך את

אהבתו המיוחדת לשופן.

בן17 היה כאשר עמד לקבל עם חבריו את סמל הבוגר של תנועת "השומר הצעיר".

קבלת הסמל נראתה בעיניו כעניין פורמאלי בלבד, לכן הוא התנגד יחד עם המיעוט בקבוצתו לקבלת האות.

בתקופה זו הושפע מהתנועה המשיחית, ממרטין בובר והתחיל לגלות עניין בפילוסופיה.

 

הוא גויס לצה"ל בראשית ינואר .1968 חבריו הקרובים, אשר הכירוהו כאינדיבידואליסט

מושבע,ניבאו כי יקשה עליו להתפשר עם השגרה הצבאית. אולם כך היה רק בתקופת

טירונותו.לאחר מכן ניתן היה להיווכח כי הצבא גיבש את אופיו והוסיף הרבה לביטחונו העצמי.

כשהיה בבית, במסיבת חג העצמאות, ביקשוהו המארגנים, באופן בלתי צפוי, לספר על צניחותיו בצבא.

הוא עמד, לבוש חולצת תכלת ומכנסיים לבנים, נוכח כל חברי הקיבוץ וסיפר בשפתו הקלילה,

להנאת כל המאזינים.

הוא היה בין הראשונים מקרב חבריו אשר זכה להגיע לדרגת סגן, היחיד שעוד בשירות סדיר

קיבל לידו פיקוד, וזכה שצוערים מקרב חניכיו ידברו בשבחו כמפקד.

כאשר עלתה על הפרק שאלת עתידו, התלבט אריה רבות:

האם לחזור הביתה או להיענות לצו השעה, ולהתגייס לצבא הקבע כי הצבא זקוק לו. זאת

הייתה תקופה קשה גם להוריו, כי הם רצו בשובו הביתה. הוא חש זאת כנראה, ובאחת

השיחות פלט לעבר אביו: "אבא, מה עם אהבת המולדת שלי?"... בא הקץ ללבטים.

אריה נשאר בצבא. ביום י"ז בסיוון תשל"א ,(10.6.1971) נפל בעת מילוי תפקידו והובא

למנוחת-עולמים בקיבוץ יקום. אחד מחבריו לקבוצה מצא בין רישומיו: "פחד טמיר מקנן

בי,כי אמות בטרם אספיק לומר את דברי", כמו חש את העתיד לקרות לו.

 

חברו לקורס הקצינים כתב למשפחתו: "למצוא אחד תמים כל-כך כאריה בקורס הקצינים

היה משום הפתעה נעימה. באותן שבתות ארוכות, כשלא יצאנו הביתה, היה בו וברוחו משום

עידודו הרחבת הנפש. היינו הולכים אז לאולם הריק, שרק הפסנתר ניצב בו ואריה היה יושב

חצי יום ו'משתולל' על-פני המנענעים. או שהיינו מבלים בשיחות על שירה ופילוסופיה,

נושאים שהיו נדלקים בנו לפתע גם בשיעורי הקצונה. היינו מחליפים אז דעות על-גבי פתק

נייר שהועבר מיד ליד. אריה חי חיי פיוט וביציאה הראשונה הביתה זכורני שהוא כיסה את

זכוכית חלון האוטובוס בדברי פיוט".

 

כשנה אחרי נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו, הנושאת את שמו.

 

         צ    

 

צולמן מאיר שמואל (מרק)

 

שם:   צולמן מאיר שמואל (מרק)

תאריך נפילה: 13.10.1973

 

מאיר-שמואל)מרק(, בן אסתר וחיים )הנריק(, מניצולי השואה.

נולד ביום כ"ו באב תש"ח ,(31.8.1948) בלודז' שבפולין ועלה ארצה בשנת .1951

הוא למד בבית-הספר בקיבוץ דפנה.

 

מאיר גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והוצב לחיל הרגלים.

לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס סיירים ובקורס מ"כים חי"ר,

ונתמנה למש"ק סיור ביחידת שריון. חבריו סיפרו שקשה היה לו להסתגל לאורח החיים

ולמשמעת הקפדנית שבמשטר הצבאי.

מפקדו אמר עליו:

"הוא ניסה לפעול בדרכו שלו, שלא תמיד חפפה את הדרך הרגילה, את המשמעת ואת

הסדר הצבאי. בכל נושא צבאי יכולתי לסמוך עליו. לא היה לי רגע אחד צל של ספק

ביכולתו האישית כלוחם וכמפקד. הוא היה חור מיוחד, המתלהב לקראת כל פעולה מבצעית,

וביקורתו ביקורת בונה: לשפר את הביצוע".

על חלקו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים".

לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר נתקבל לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב וסיים את הפקולטה

לפסיכולוגיה.מאיר היה אוהב אדם בכל מאודו.

 

הוא ידע לטפח עם הזולת יחסים קרובים, בלתי-אמצעיים, ללא גינונים.

הוא ידע להקשיב לזולת ולהבינו, להזדהות עמו במאווייו ובסבלותיו, ובנכונות רבה היה מסייע לכל אדם במעשה ובעצה.

כדי להבין היטב את נפש האדם ואת דרכי חשיבתו, למד פסיכולוגיה.

מכניס אורחים היה בחמימות רבה ובנדיבות-לב, וביתו היה פתוח לכל ידידיו, אשר כל אחד מהם חשבו כבביתו שלו.

הייתה בו תחושה עמוקה של יושר ושל צדק, ומעשה עוול קומם אותו והסעיר את רוחו.

מאיר שנא את הכפייה ואת המסגרת המגבילה. הוא היה עצמאי מאוד ובעל תושייה רבה.

ההתגברות על הקושי הייתה לו לאתגר. פעם אמר: "טעם החיים הוא בקושי ובמאבק".

הייתה לו אמביציה חזקה, והוא לא חשש להתמודד בכל מכשול ניצב בדרכו.

מאיר ניחן בנשמה פיוטית,בדמיון וכוח תיאור, וכן ידע לשתף את הזולת בעוצמה של חוויה שחרתה בו את רישומה.

הוא הרבה להתרשם מכל היפה, והגיע לידי התרוממות הנפש לנוכח יופיים של נופים או של מעשי אומנות.

מטבעו היה סקרן וביקש לרדת לעומקם של דברים, לחקור אותם ולהבינם.

תמיד חיפש את הבלתי-נודע, את החדשני, את הבלתי שגרתי.

הוא היה חדור רצון לפגוש באנשים חדשים ולנסוע למקומות רחוקים, לנשום אוויר מרחקים ומרחבים.

יצר הנדודים שלו הוליכו לדרום אמריקה, שם סייר וביקר באתרים נידחים ביותר,

ושב גדוש חוויות, שהיה חוזר ומספר עליהן בכל הזדמנות.

בכל פעם היה מתמלא התלהבות, כאילו היה מספרן לראשונה.

 

כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס מאיר ונשלח עם יחידתו לחזית

בסיני.

 

ביום י"ז בתשרי תשל"ד ,(13.10.1973) נפל בעת מילוי תפקידו, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ דפנה.

השאיר אחריו אישה, הורים ואחות.

לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

 

משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברי זיכרונות, מכתבים, דברי שיר ותצלומים.

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הוציאה לאור ספר לזכר תלמידיה שנפלו במלחמה, ומאיר בתוכם.

 

צור ארנון

 

שם:   צור ארנון

תאריך נפילה: 22.11.1969

 

בן אליעזר ואהובה. נולד ביו כ"א בתשרי תש"ט (24.10.1948) בשער הגולן, בעיצומה של מלחמת השחרור.

הוא למד בבקעת כנרות שבעמק-הירדן ובעודו נער התהלך בשבילי המוסד החינוכי

ועל כתפיו הצעירות נשא את עול ההדרכה של קן "השומר הצעיר" בטבריה.

 

היה לו כישרון לציור בעזבונו נותרו הרבה ציורי שמן ורישומים ובלבו להט של אמן יוצר,

אך יחד עם זאת ניחן בתבונה של אדם רב ניסיון ובעל תושייה.

 

ארנון גויס לצה"ל באוגוסט .1967 הוא הצטיין בקורס מ"כים ובקורס קצינים והתבלט כמפקד לדוגמא וכלוחם אמיץ.

בחיי יום-יום וברגעי חירום של פעולה הצטיין במסירות נפש ורעות למופת.

את תפקידיו היה ממלא בשלמות ובתושייה. 

בסוף חודש חשוון תש"ל נפצע ארנון בהיתקלות במארב גדול של חיילים מצריים באזור תעלת סואץ.

הוא צפה מראש את ההיתקלות הזאת והלך לקראתה בראש מורם וגאה ובאומץ לב.

ביום י"ב בכסלו תש"ל (22.11.1969) כעבור שבועיים בערך, מת סגן ארנון מפצעיו והובא

למנוחת-עולמים בבית-הקברות בשער-הגולן.

מפקד היחידה כתב במכתב תנחומים להוריו:

"ארנון יצא מוכן להיפגש פנים אל פנים עם האויב - - - בחילופי היריות היה ארנון עירני ובוטח,

הורה לפנותו אחרון ולחבוש קודם את יתר הפצועים. - - -

ידעתי שפצעיו אנושים אך האמנתי שהצור שבארנון יוכל להתגבר על הבלתי אפשרי -- -

מיומו הראשון עשה ונתן את כל יכולתו. מצאנו בו 'צבר' בן ההתיישבות העובדת,

שאת המלה 'שליחות' לא היה צורך להסביר לו. מהר הכרנוהו כאדם נמרץ, מלא אחריות ויזמה,

חייל בעל כושר בלתי רגיל.היה בו משהו מיוחד, שקשה אולי להגדירו: אולי זה היה חן,

אולי טוב-לב, או חביבות, ואולי כל אלה יחד חברו בו והיו לחיוך אין סופי.

חבריו העריצוהו - - - חזיתי לו עתיד גדול ביחידה - - -

כאשר ביקרתי אצלו אחרי תקופה של מספר ימים לרדת ולקו התעלה ומצאתיו מאושר,

נדמה לי שכאן עברה עליו התקופה המאושרת בחייו.

כאן ידע ארנון שהוא עלול להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר לקצין כמותו.

הוא הפליא לעשות הכול בתקופה הקצרה שבה זכה להיות קצין.

כאן התגלה ארנון המחנך, בעל שיעור הקומה, דוגמה ומופת של קצין, המוכן להתנדב לכל משימה

-- - רוח חיים חדשה נכנסה בפלוגה, מנהיגות צעירה, שהתעלתה מעל ומעבר לתחום חובותיה - - -

ארנון אהב את החיים, אך ידע מה מחירם וידע שאין חיים ללא תשלום מחיר - - -

דמותו של ארנון תישאר הדמות של הלוחם האגדי, שעל ברכיה נחנך דורות של לוחמים".

במכתב הערכה ששלח למשפחה, כתב אלוף פיקוד הדרום: "בבוקר ביום 6 בנובמבר ,1969

היה סגן ארנון מפקד סיור בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. תוך כדי הסיור,

כאשר ארנון בלווית סייר נעו ברגל קדימה לבדיקת הדרך, נתקלו לפתע במוקשים ובו באותו זמן גילו כוח אויב במארב על הסוללה.

כשנתגלה המארב קפץ ארנון לשוחה, פתח באש וזרק רימונים על חיילי האויב.

תוך כדי פתיחה באש הספיק אף להזהיר את אנשי הסיור, שהיו מאחוריו, שלא לעלות על מוקשים.

אומץ לבו, דבקותו במשימה, עד כדי סיכון חייו, ופעולתו המהירה מנעו קורבנות נוספים וסיכלו את תכניות מארב האויב".

חוברת בשם "ארנון" יצאה לאור ועיקרה מכתבים משלו ומבחר ציוריו; יותר מעשרים ציורי

שמן ועשרים רישומים מעשה ידיו הוצגו בתערוכות זיכרון, שערכו לשמו במקומות שונים:

בבית אורי ורמי נחושתן באשדות-יעקב מאוחד, בבית ישראל ווילפריד שבקיבוץ "הזורע",

בקבוצת דגניה ב', ב"בית ציוני אמריקה" בתל-אביב ובבית "יד לבנים" בפתח-תקווה;

בדו-הירחון של המועצה האזורית עמק-הירדן "כנרות", נכללו דברים לזכרו.