שם: קנדלשטיין אליעזר (לייזר)
תאריך נפילה: 1.5.1969
בן יהושע ובוניה. נולד ביום כ"ג באלול תש"ח (27.9.1948) בקיבוץ מחניים, בעיצומה של מלחמת השחרור,
ופונה עם ילדי-הקיבוץ ומספר אמהות לחיפה.
אליעזר הגיע לגבעת-השלושה בשנת 1952 ולמד שם בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון.
הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" והיה שחקן מעולה בכדורסל.
הוא אהב את הטבע והיה מתפעל מן הנוף, מן החי ומן הצומח.
הוא אהב לערוך טיולים בחיק-הטבע ובכלל אהב את הטוב והיפה שבחיים ונהנה מקריאת שירה ומהאזנה למוסיקה.
הוא היה טוב לב ואמין שהאדם ביסודו הוא טוב לכן היה נחלץ תמיד ללמד סנגוריה על חבר שחטא.
הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן ועשה כל מה שהוטל עליו ברצינות ובאחריות.
הוא היה אחראי בתכלית וללא פשרות - בלימודים, בעבודה ואף בשירותו הצבאי.
אליעזר גויס לצה"ל במאי 1967 .
בשירותו בצבא הצטיין באומץ-לבו ובמסירותו.
לדעתו חייל טוב הוא רק חייל החושב על מהות-הפקודה וממלא אותה ללא ביקורת.
הוא ראה בצבא הכרח והיה חדור הכרה שיש לבצע פקודות לא משום שהן פקודות אלא משום שיש צורך לבצען.
כך עבר בהצלחה קורס-צניחה ובקורס מ"כים היה חניך מצטיין.
בתום הקורס קיבל כל אחד מהבוגרים כיתה להדרכה.
כמפקד דאג לחייליו והשתדל לטפח בהם ערכים ולהחדיר בהם רוח לחימה ותמיד שאף שכיתתו תהיה ראשונה בהישגיה.
גם חייליו הרגישו בגדולתו של מפקדם וקראו לעצמם בשם "ליזרים".
בפרק אימון הלוחם הקפיד להקנות לחניכיו יחס רציני לחובתם וידע לשמש דוגמא נהדרת של
משמעת עצמית.
הוא דרש מהם הקפדה מדוקדקת בכל פרט ופרט והוכיח שהוא עצמו נוהג כך.
לאחר סיום הקורס נשלח גם לקורס קצינים.
אף-על-פי שמצא את מקומו בצבא והתאקלם בשורותיו חלם על יום השחרור, כדי לחזור לעבודה בשדה.
הוא השתתף בעשרות פעולות בחייו בצבא, נלחם באומץ והצליח בכולן.
ביום י"ג באייר תשכ"ט ,(1.5.1969) כשתים-עשרה שעות אחרי שנפצע בראשו בהפגזת אויב באזור תעלת-סואץ,מת מפצעיו.
הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בגבעת-השלושה.
לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן.
מפקד-יחידתו כתב עליו במכתב-תנחומים להוריו,
כי בשעה שהעביר אותו מהמוצב למסוק היה בהכרה מלאה ואמר: "אני חזק, אני חזק",ולמרות הכאבים הבטיח להחזיק מעמד ולחזור.
הוא מספר שהכיר באישיותו המיוחדת של אליעזר ובסגולותיו הנפלאות,
וכי נכנס ליחידתו במלוא המרץ,מלא יזמה ומוכן להתנדב לכל משימה.
בתקופת הכשרתו באימון הלוחם התגלו בו תכונות מצוינות,
והוא התבלט במנהיגותו ובהשקפותיו המיוחדות כיצד לשפר את איכות הלוחם שבו.
המפקד כתב כי הייתה בו רוח מיוחדת של הקרבה, של תחושה שצבאנו חייב להיות טוב וחזק –
וכך פעל הוא עצמו וכך חיזק את חייליו.
ועוד כתב המפקד: "הייתה בי הערצה לבחור צעיר זה - - - כל תקופת שירותו רק חיפש
מהלתת עוד ועוד ועוד- - - בנכם ליזר מת מות גיבורים;
שרשרת-חייו ביחידה הייתה שרשרת ארוכה של מעשי-גבורה אלמוניים,
שרק אנחנו יודעים להוקירם ולהעריכם - - - ליזר שלכם ושלנו נפל ואיננו.
אך האמנם איננו? האמנם אותו עלם גבוה ותמים, שחי בצל השליחות במשך כל תקופת שירותו ומתעל ברכיה,
איננו? האם אותו איש שההכרה הוליכה והדריכה את כל מעשיו בכל שירותו,
הלך ואיננו?לא ולא! הוא חי בינינו ומדריך אותנו. הוא נמצא אתנו יומם ולילה,
הוא ושכמותו – הגיבורים האלמונים של יחידתנו, מאירים את דרכינו יומם ולילה".
ב"שלושים" לנפילתו הוציאה לאור גבעת-השלושה - הקיבוץ המאוחד את "עלון הגבעה" כנר לזכרו.
בניסן תש"ל יצא לאור הספר "בפרוח השושן", להנצחת שמו.
חברים לנשק מחזור מאי 67 של ליזר(אליעזר)
קנדלשטיין עם אחותו וגיסו פקדנו היום את קברו. יהיה זכרו ברוך.
ר
רדבינוביץ דב (דובלה)
שם: רדבינוביץ דב (דובלה)
תאריך נפילה: 7.10.1973
דב (דבל'ה), בן רבקה ושלמה, נולד ביום י"ח בטבת תשי" (16.1.1952) ברמת-גן.
את לימודיו היסודיים סיים בבית-ספר יסודי ברמת-גן.
אחרי-כן למד במשך שנתיים בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה,
עבר ללמוד בבית-הספר התיכון "דביר" ברמת-גן וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "אנקורי" בתל-אביב.
דבל'ה,כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו, היה בן זקונים במשפחה, ולכן הוריו ואחיו הגדולים
פנקו אותו בהיותו ילד.
הוא היה אהוב לא רק על בני המשפחה, כי אם על כל אדם שהכירו.
אולם הפינוק, האהבה היתרה והיחס המיוחד לא השפיעו על אופיו, והוא נשאר צנוע, סגור בתוך עצמו ושתקן.
מעולם לא התרברב, לא ניסה להתבלט, ואפילו סירב לשמוע דברי שבח מפי זולתו.
אך הוא גמל לבני משפחתו באהבה על היחס המיוחד שהעניקו לו.
הוא ניחן בלב טוב, היה מוכן תמיד לעזור לזולת בלי לצפות לתמורה.
דבל'ה אהב את החיים, ביקש ליהנות מכל רגע וידע להפיק את המירב מכל חוויה ומאורע.
יחד עם זאת ניחן במידה של הקרבה, שהתבטאה ביחסו לחברים וכעבור זמן, בנכונותו להקרבה עצמית במלחמה.
הוא היה חובב ספורט, בעיקר אהב משחקי כדור, ושיחק בקבוצת הנוער של "מכבי" רמת-גן.
מלבד אהבתו למשחקי כדור אהב גם את הים, ובכל הזדמנות היה מבלה על חוף הים, משחק ושוחה הרבה.
במשך הזמן החליט לבחור בספורט כמקצוע לחיים, ותכנן ללמוד חינוך גופני ב"מכון וינגייט"
ולעסוק בהכשרת צעירים ספורטאים ואוהבי ספורט.
נוסף לספורט עסק בשעות הפנאי במוסיקה ובציור, שכן בתחום זה ניחן בכשרון מיוחד.
דב גויס לצה"ל בראשית מאי 1971 והוצב לחיל הרגלים.
הוא בחר בדרך הקשה, והתנדב לשרת בסיירת "שקד".
לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס סיירים ובקורס מ"כים חי"ר, הוצב
ביחידה בתפקיד מש"ק סיירים.
הגיוס לצה"ל והשירות ביחידה שבחר היו לגביו הישג מספק, שכן הגשים את חלומו, והצליח
להוכיח לעצמו שאין הוא נופל מאחרים, מבחינת כושרו ויכולתו.
הוריו לא שמחו על ההתנדבות לסיירת, ושאלו אותו פעמים רבות למה בחר דווקא ביחידה זו.
אולם הוא הכיר בחשיבות השירות בכלל והשירות הקרבי בפרט, וראה בהצטרפותו לסיירת
חובה ואתגר.
לגביו לא היה השירות הצבאי בגדר כפייה, עם כל הקשיים שבו.
הוא היה חייל טוב, צייתן וממושמע, אולם יחד עם זאת לא השלים עם דברים שנגדו
את השקפתו ומשנפגע מהתנהגות שפגעה בו היה מתלקח ומתפרץ על נקלה.
באחת הפעולות המבצעיות נפגם כושרו והוא יכול היה לעבור לשרת ביחידה שחייה קלים יותר,
אולם הוא התעקש לחזור לפעילות מבצעית ביחידתו על אף כושרו הלקוי.
במלחמת יום-הכיפורים השתתף דב בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני.
מלכתחילה היה אמור להישאר בעורף כאחראי, אולם הוא התמרד ודרש לצאת לקרב יחד עם יחידתו.
ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) לחמה יחידתו על גבעות החול בין רומני לבין בלוזה.
בקרב שניטש על גבעות החול נפגע מאש חיילי קומנדו מצרים ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול.
השאיר אחריו הורים ושלושה אחים.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו:
"במרוצת שירותו ביחידה הוכיח עצמו דב כחייל אחראי ודייקן, ובעקבות זאת מהימן ביותר.
המשימות שהוטלו עליו בוצעו בצורה יעילה ומסודרת, ותמיד קיבל דברים גם בעיתות לחץ ברוח טובה ושקטה.
לחבריו היה רע נאמן ואיש סוד, ושמר על קשר עימם לאורך כל השירות".
רוזנצוויג צבי (צביקה)
שם: רוזנצוויג צבי (צביקה)
תאריך נפילה: 5.2.1970
בן מרדכי ונחמה. נולד ביום ג' במרחשוון תש"ט (5.11.1948) בקיבוץ גן שמואל
וסיים את לימודיו בבית הספר היסודי והתיכון בקיבוץ.
הכל היה בו - החיוך, היופי והאהבה, הנעורים והצחוק, הפיקחות והשנינות, ההברקה והגמישות והוא היה בכל -
בחדר הלימודים ובמגרש הכדורסל, במסלול ההדרכה בתנועה (חניך ומדריך) ובמסלול האתלטיקה הקלה,
בהנהגת הקן ובהתנהגות בחדר המשפחה.
כמדריך אהב לצאת עם חניכיו למסעות, לטיולים ולמחנות ונטע בלב חניכיו את האהבה לטבע, לאמא אדמה.
הקשר האמיץ שנוצר בינו לבין חניכיו לא נותק גם לאחר שחדל מלהדריך.
הם ראו בו אדם שאפשר לשטוח לפניו בעיות ולקבל תשובה הולמת.
צביקה ידע לחוש את המתרחש בלב חניכיו ומשום כך הצליח בעבודתו.
הוא היה סמל הפשטות והיעילות וחניכיו למדו זאת ממנו.
נוסף על לימודיו ועבודתו בתנועת "השומר הצעיר" תרם את חלקו לעבודה בענפי החקלאות
השונים בקיבוץ ככל הנדרש ממנו, בייחוד בתקופת
מלחמת ששת הימים, כשרוב העובדים בקיבוץ גויסו.
למרות פעילות ענפה זו הרבה לעסוק במקצועות ריאליים - פיסיקה ומתמטיקה -
למד את תורת הגרעין ואת עבודת הגמר שלו בכיתה י"ב עשה על תורת הקוואנטים.
הוא היה קשור בכל נפשו לקיבוץ ולחברת בני גילו ויחד אתם תכנן לבנות את עתידו בקיבוץ.
צביקה גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1967 .
תחילה התנדב לקורס טיס, אולם אחר כך התנדב לשרת בחיל הצנחנים והוצב לסיירת.
כאן התגלה אחד הכשרונות הגדולים שלו - התמצאות בשטח.
"הוא היה לומד קצת את המפה וכבר לא היו לו בעיות בניווט", אמר אחד מחבריו.
בבטחה ובהתמדה עבר צביקה קורס אחר קורס, וכל קורס הוסיף עדות חדשה לכשרונו הרב-צדדי.
קורס מ"כים: אחד מחבריו-מפקדיו העיד עליו: "אצלנו הוא היה פשוט הטוב ביותר - - - אפילו
במסלול המכשולים, הנחשב למבחן הגופני הקשה ביותר בצה"ל כיום,חייב היה לקבוע את הזמן הטוב ביותר בפלוגה".
קורס קצינים; בענווה האופיינית לו,כתב צביקה לחברתו: "זה עתה גמרנו את הבוחן.
רוב הנוער מכין מסדר נוסף (למסדר ממ"ח) ויש כאלה שיכולים לכתוב מכתבים "...
לאחר קורס הקצינים חזר צביקה לסיירת שלו - והפעם כמפקד.
וכמפקד יצא בראש חייליו לסיור ראשון שלו, בנתיב הקשה, המסוכן והארוך ביותר של גדת תעלת סואץ-
הנתיב העולה מקנטרה למוצבי צפון התעלה.
צביקה תידרך את חייליו, הכין אותם למשימה הקשה והמסוכנת ובראשם יצא בזחל"ם הראשון,
כשאחריו שאר הכוח - זחל"מים וטנקים.
צביקה הצליח להחדיר בחייליו את הידע והיכולת לפעול בכל מצב
וכאשר נתקלו במארב של מצרים, היה די בשתי מלים מפי צביקה - "לפרוץ ולהסתער" כדי שהם ימלאו את המוטל עליהם.
שתי מלים - ובהן נתמצו כל עקרונותיו וערכיו האישיים אשר רכש מהוריו ומקיבוצו.
בהיתקלות זו, שאירעה ביום כ"ט בשבט תש"ל ,(5.2.1970) נפל צביקה עם עוד שלושה מפקודיו.
לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוצו גן-שמואל.
במכתב התנחומים למשפחה כתב מפקדו: "צביקה אהב את היחידה והיחידה אהבה את צביקה.
האמינו לי, הוא היה מאושר בינינו - - - הוא אהב את חבריו לעבודה והעריצם.
לא היה מאושר ממנו כשנודע לו שעם גמר סיום קורס קצינים הוא חוזר אלינו.
לא פעם ולא פעמיים שמעתיו אומר לחבריו:
'כשאתה נמצא בחבורה שכזו אין אתה יכול אלא לתת את כלכולך כדי להצדיק את עצם קיומך כאן'.
לדעתי הוא נתן את כל כולו לנו - - - צביקה אהב את החיים אך ידע מה המחיר שאנו משלמים יום יום ושעה שעה תמורת חיינו - - -
דמותו של צביקה תמשיך ותרחף בינינו והוא יהיה בינינו ויאיר את דרכנו".
מחנכו הספידו ואמר: "כולנו מרגישים חלל ריק זה בחיינו, ונרגיש אותו כל עוד לא יגדל בתוכנו נער צנום וגבוה,
בעל עיניים חודרות ושואלות, הרוצה לבנות לו עולם המקיף את הכל, ומכיל בתוכו הכל".
לאחר נפילתו הוציא קיבוץ גן שמואל לאור חוברת לזכרו, הנושאת את השם "צביקה".
רוזנשטריך יצחק
שם: רוזנשטריך יצחק
תאריך נפילה: 17.10.1973
יצחק,בן טובה ובנימין, נולד ביום כ"ה בניסן תשי"א (1.5.1951) בכפר סבא.
הוא למד בבית-הספר היסודי "נוה נאמן" בהוד-השרון וב"בית ברל" בצופית.
מגיל צעיר התמסר יצחק לפעילות חברתית וציבורית.
כשהיה בן עשר כבר הדריך בתנועת "הנוער העובד";
אחרי-כן היה חבר בקלוב התעופה, הצטיין בתחום הטיסנאות,
זכה בפרסים בתחרויות ארציות ואף בנה במו ידיו מטוס קטן בעל מנוע.
בחופשות התנדב לעבודה בקיבוץ עין-גב ואחרי מלחמת ששת הימים, בהיותו תלמיד,
עלה להר הצופים המשוחרר, כדי לסייע בשיקום המקום אחרי המלחמה.
יצחק אהב מאוד את הארץ ואת נופיה ועבר אותה ברגל וברכב, לאורכה ולרוחבה.
עם חבריו יצא לטיולים מהגליל ועד מרחבי סיני, והכיר את הארץ על בוריה.
כן היה חבר בבית-ספר שדה בעין-גדי.
מגיל צעיר התעניין בקליעה ובכלי נשק, ובצבא הצטיין בתחום זה.
יצחק היה צעיר נמרץ ופעיל שעסק בתחומי פעילות רבים ובכולם הגיע להישגים נכבדים.
כל תפקיד וכל משימה שנטל על עצמו, או שהוטלו עליו, מילא במסירות,בנאמנות, בשקדנות ומתוך ידע מקצועי ובקיאות רבה.
יצחק גויס לצה"ל במחצית יולי 1969 .
תחילה שירת מתוך התנדבות בסיירת הצנחנים ועבר שם קורס צניחה, קורס מ"כים וקורס סיירים.
אחרי-כן חזר להתעניין בתחביבו משכבר הימים הקליעה.
הוא השתלם בקורס צלפים והיה לאחד מטובי הצלפים בצה"ל.
מאחר שהצטיין במילוי כל תפקידיו המליצו מפקדיו לשולחו לקורס קצינים.
אחרי שהשלים קורס קציני חי"ר מונה לסגן מפקד קורס צלפים בבית-הספר לחי"ר של צה"ל והוענקה לו דרגת סגן.
הוא פעל רבות באימונם, בהכשרתם המקצועית ובקידומם של חיילי חי"ר והצטיין כמדריך, כקצין וכמפקד מעולה ובעל ידע.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים שירת יצחק בבית-הספר לחי"ר.
עם פרוץ הקרבות עשה מאמצים עצומים כדי להצטרף אל חבריו שלחמו בחזיתות השונות.
בזכות בקיאותו במקצועות החי"ר והקליעה, צורף לאחת היחידות המעולות של צה"ל ועמה לחם בחזית התעלה.
ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) נפגע ונהרג בקרבות ליד "החווה הסינית".
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול, השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואח.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין:
"יצחק היה קצין טוב, מסור, אחראי. הוא אהב את מקצועו והיה בקי בו.
היה בעל יזמה ואהוב על כל מי שהכירו".
| סמ"ר רחובי יגאל ז"ל |
| |
|
בן שפרה וניסים מ.א. 2046984
בן 44 בנפלו
נולד בקרית אתא
בכ"ו באלול תש"י , 8/9/1950
התגורר בירושלים
שרת בחיל הלוגיסטיקה, חטיבת גבעתי
יחידה: סיירת שקד
התגייס ב5.5.1968
נפל בעת מילוי תפקידו
בט' בשבט תשנ"ה , 10/1/1995
מקום נפילה: בית חורון
באזור ירושלים והסביבה
מקום קבורה: ירושלים - הר הרצל
הותיר: אשה - זהבה, שני בנים - אורן ותומר ובת - מיכל, הורים, שלושה אחים - חיים, יעקב, ויורם ושתי אחיות - זהבה ורחל
|
|
קורות חיים:
יגאל ז"ל נולד בקרית אתא ביום 8.9.1950, להוריו שפרה וניסים רחובי.
ימי ילדותו עברו עליו בחיפה ובהיותו בן 5 עקרו הוריו לקיבוץ "עין כרמל" ומשם ואילך גדל כקיבוצניק לכל דבר. בהיותו בן 17 סיים את לימודי התיכון במשק ויצא לשנת עזרה במסגרת גרעין בני קיבוצים, לקיבוץ "נווה אור", שם התגבש גרעין בני קיבוצים בני מחזורו שבאו אתו לשנת העזרה ויחד כגרעין התגייסו רובם כעבור שנה לסיירת "שקד". יגאל שרת בסיירת "שקד" בימי הזוהר שלה, ובמסגרת השירות בסיירת שהה תקופות ארוכות לאורך התעלה במלחמת ההתשה, והשתתף בפעולות מעבר לגבול ירדן שבערבה, שחלקן אסור בפירסום גם כיום.
בקיץ 1970 במהלך פעולה בגבול ירדן, נפצע יגאל. בעקבות הפציעה ותקופת ההחלמה הארוכה שבאה בעקבותיה, נאלץ יגאל לעזוב את הסיירת ועבר הסבה לחיל תחזוקה, שם גם עברה עליו מלחמת יום כיפור. עם סיום שרותו הצבאי עזב יגאל את הקיבוץ עבר לחיפה ושם למד וסיים בהצלחה קורס מורי נהיגה.
כעבור כ- 3 שנים, בספטמבר 1976 נישאנו ויחד חזרנו למשק, שם עבד יגאל במטעי הבננות ובמקביל עבר קורס עובדי מוסך. חמש שנים עברו עלינו בקיבוץ במהלכן נולדו בנינו אורן ותומר.
כעבור 5 שנים עזבנו את המשק ועברנו לקרית אתא ומשם כעבור שנתיים עברנו לגבעת זאב שרק הוקמה, ואליה הגענו עם ראשית האיכלוס, שם גם נולדה לפני 6 שנים בתנו מיכל. יגאל עבד כמורה נהיגה ומאז ועד היום בו נהרג, כ- 15 שנה, עסק בהוראת הנהיגה והעמיד דורות רבים של נהגים זהירים. יגאל היה בעל קסם אישי מיוחד במינו ומשך סביבו חברים רבים, שמר על קשר חם עם בני הגרעין מנוה אור שהנהיגו מפגשים משפחתיים כמעט מידי שנה, וכן על קשר חם עם חבריו לסיירת.
יגאל היה בחור שקול ומחושב, בעל חוש הומור מופלא, רקדן מעולה ובמסיבות בין החברים היה תמיד במרכז המעגל, בין אם בריקודי עם ובין אם בריקודי שנות ה-60 ואחרים. השרה סביבו אוירת רוגע ושקט נפשי ונהיגתו השקולה והזהירה היתה שם דבר בקרב מכריו.
ב- 10 השנים האחרונות שירת כמדריך נהיגה בחיל התחזוקה בבה"ד 6, וכך במסגרת שירות מילואים שיגרתי מיני רבים, בבוקר ה - 10.1.95 בדרכו למילואים, נהרג בתאונת דרכים קטלנית בכביש גבעת זאב - בית-חורון, ביחד עם חברו הטוב ניסן זורבצ'י, שיחד עמו ועם שני חברים נוספים הקים שנתיים קודם לכן את בית הספר לנהיגה "רמות" שבשכונת רמות בירושלים.
נסיבות התאונה לא ברורות לנו עד היום, והיכו בהלם את כל מכריו, חבריו, בני משפחתו הקרובים ורבים מתושבי ירושלים, שהכירו הן אותו והן את ניסן מעצם מהות עבודתם, ומהיותם דמויות מוכרות להרבה מתושבי העיר.
קשה לדבר על יגאל בלשון עבר שכן מראהו שפע חוסן ובריאות, והתאונה נראית כל כך מיותרת ובלתי הגיונית. אך למרבה הכאב והצער הוא איננו עוד איתנו וכל שלנו נותר הוא להנציח דמותו האהובה כפי שהיכרנוהו וכפי שהכירוהו עשרות ומאות חברים וידידים, בתמונות, במילים ובסיפורים.
יהי זכרו ברוך
|
|
ריבלין נמרוד
שם: ריבלין נמרוד
תאריך נפילה: 11.6.1967
בן בן-עמי וחנה.
נולד ביום ג' בניסן תש"ד (27.3.1944) בקיבוץ גשר.
הקיבוץ שכן אז במקומו הארעי סמוך לירדן במבנים שחלקם צלבניים וחלקם ערביים.
בנייה מיוחדת זו עם בקמרונות האפלוליים השרו אווירה מיוחדת של סקרנות
ורצון ללימוד העבר.
גשרי-הירדן,וביניהם הגשר הרומאי העתיק, שהיוו את גבול ארץ-ישראל דאז,
ומפגש הרי הגלעד והגולן באופק פיתחו את סקרנותו של הילד הקטן להכיר נופים,
לסייר ולראות את שמעבר להרים.
דבר זה הטביע את חותמו על כל דרך-חייו של נמרוד בעתיד.
בשנת,1947 כאשר מלאו לנמרוד שלוש וחצי שנים, נסעו הוריו בשליחות אל ניצולי
השואה בהונגריה ונמרוד עמם.
מושגי החובה, השליחות והאחריות נוסכו אז בדמו מאליהם.
שליחות זו, על כל הנדודים שהיו כרוכים בה, השאירה את רישומה על נמרוד.
במלחמת-הקוממיות עמדה גשר במאבק והילדים פונו מן המשק, אך כתום המלחמה
עבר המשק לבנות את ביתו החדש והקבוע בסביבה.
המרחב החדש, תנופת הבניין והפיתוח, ההתחלה מראשית אלה היו אתגרים
לילד בן השש, אשר התחיל אז את לימודיו בבית-הספר.
כעבור שנתיים-שלוש כבר השתלב נמרוד עם חבריו לפי כוחותיהם בעבודות המשק.
כך נפתח לפניו עולם-העשייה במשק ועולם-הידע בבית-הספר.
הגיע גיל תנועת-הנוער, הטיולים והמחנות.
נמרוד הדריך ילדים צעירים, עסק בידיעת-הארץ ופיתח את חיבתו הגדולה לארכיאולוגיה,
לאחר שבמו ידיו גילה באזור גשר מערות וקברים הגדושים כלי-חרס וטביעות-חותם.
הייתה זו יותר מחיבה;
"לחשוף שרידי תרבות אבות קדומים כמוהו כעיצוב דור חדש ונעורים", כתב פעם נמרוד.
לפני גיוסו לצבא התנדב נמרוד לשנת-הדרכה בתנועת "הנוער העובד".
אז התגבשו בו תכונותיו האופייניות: שלווה, בדיקת דברים ביסודיות.
הוא לא מיהר לחרוץ משפט בטרם יחשוב ויעמיק.
כמדריך מעולם לא היה נותן פקודות ולא העמיד עצמו במרכז.
תמיד חתר לפיתוח יזמתם העצמית של חניכיו.
בשל כך זכה ליחס כל כבוד והערכה מצדם.
באוגוסט1962 גויס לצה"ל לסיירת ובסיירת מצא מיזוג של מילוי תפקיד ומיצוי
שלאהבה גדולה לנוף ולסיורים.
כתום הקורס. אף כאן, כקצין, התגלה במלוא רצינותו, מוכן לוותר תמיד על פופולאריות כדי שהמשימה תבוצע כהלכה.
אחרי שחרורו לקח לו לאישה את בחירת-לבו והשתלב בענף המדגה במשק
עד שהתקבל צו-הקריאה לדגל במאי 1967 והוא הוצב לסיירת-מילואים צפונית.
ביום ג' בסיוון תשכ"ז (11.6.1967) הוא יומה האחרון של מלחמת ששת הימים,
עסק נמרוד בטיהור ציר הנסיגה של הסורים בדרום רמת-הגולן, ושם, לפנות ערב,
אל מול הכנרת והעמק שלו, עלה הג'יפ על מוקש ונמרוד מצא את מותו
על אבני הבזלת השחורות.
הניח אשה.
הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בנהרייה ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים
בבית-הקברות בקיבוצו.
אנדרטת-זכרון הוקמה וחורשה ניטעה לזכרו ולזכר חברו על-ידי חבריו לסיירת
והקיבוץ.
ב"כנרות" דו-ירחון של המועצה האזורית עמק-הירדן הונצח שמו.
ריטבלט שמואל (שמיל, שמואליק)
שם: ריטבלט שמואל (שמיל, שמואליק)
תאריך נפילה: 5.10.1969
בן שרגא ויהודית. נולד ביום י"ח בסיוון תש"ז ,(6.6.1947) בחיפה.
את לימודיו היסודיים התחיל בבית-הספר "תל-חי" שבחיפה וסיימם בבית-הספר "קישון" שבמקום.
לאחר-מכן למד בבית-הספר התיכון העירוני א' וגם בגימנסיה ההומאנית שבחיפה.
בנובמבר1965 גויס לצה"ל והוצב לחיל-הקשר.
מאז היותו ילד ידע שהוא עומד בפני עולם של אתגרים שהמוטיב המרכזי שלהם היה השליחות
ובכל שירותו הכיר בשליחותו של דורו וראה את עצמו בין חלוציה;
ובהיותו בצבא היה עובד ימים ולילות, בקור ובחום, מתוך שקט וצנעה.
הוא עבר שורה ארוכה ומסובכת של פעולות קשות ומסוכנות עד ערב המלחמה
ובמלחמה עצמה התגלה הלוחם המעולה שהסתתר מאחריו שמואל השקט והצנום.
הוא נלחם בזכות ההכרה באותה שליחות שהוטלה על דורנו.
וחיוך זה הישרה על כל סובביו שמחת-חיים.
מיד לאחר המלחמה נתמנה כסמל-קשר שידע להתגבר על עשרות הפגזות על תעלת-סואץ.
הןזרעו אימה ומוות אך על כולן ידע שמואל להתגבר.
כשהכל ישנו בבונקר הוא לא זנח את מכשיר-הקשר, וכאשר מפקדו העיר לו:
"מדוע לא נכנסת לבונקר? הרי כמעט נהרגת מרוב פגזים שנפלו לידך!"
ענה בחיוך: "תבין, מישהו הרי מוכרח לשבת ליד מכשיר-הקשר".
אך לקראת סוף שחרורו מן הצבא נפל כתוצאה מעלייה על מוקש ליד באר-מנוחה;
זה היה ביום י"ג בתשרי תשכ"ט (5.10.1969) הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.
במכתב-תנחומיו להוריו כתב מפקד-היחידה כי הוא עמד להיפרד ממנו למחרת היום בו יצא לפעולתו האחרונה,
"לפעולה שסיכמה את כל דרך-חייו בצה"ל, דרך גבורה, הקרבה ותהילה של לוחם שעשה הכל בזכות עצמו ורק בזכות עצמו.
אך הוא הקדים אותי ולא נתן לי שהות של יום נוסף בו אספיק להיפרד ממנו.
הוא הקדים אותי במזמור תהילה את השמים, כשעל פניו חיוך, חיוך של מנצח.
הוא לא דיבר, לא הספיק, אך הוא חייך כדרכו.
הוא חייך אל המוות חיוך של גבורה וניצחון, חיוך של אלה המוכנים להקריב את נפשם על מזבח תקומת ישראל.
ולכן לא מעט היה בדמותו.
בטוחני שמכם הוא שאב את כל מערכת עקרונותיו הסולם הרחב, אומץ-לבו ונאמנותו לעם ישראל ולצבא ההגנה לישראל.
הוא נפל אך הוא בינינו.
ביחידה הוא ראה את שליחות חייו וחתם אותה בערב שחרורו במותו.
ממנו אנו שואבים את העידוד להמשיך את קיומנו ומאבקנו והוא ושכמותו מאירים את דרכנו יומם ולילה כמשאות גבורה".
חוברת הופיעה לזכרו הנושאת את השם "שמואליק".
רייך יהושע
שם: רייך יהושע
תאריך נפילה: 12.12.1956
בן אברהם וטוסיה. נולד ביום ג' בטבת תרצ"ז (17.12.1936) בעיר רניז'יב אשר בפולין.
בן שלוש היה בפרוץ מלחמת-העולם השנייה ומאז ועד שהגיעה המשפחה לארץ טולטל ממקום למקום בסערת-המלחמה.
המשפחה עזבה את ביתה בברחה מפני האויב ולאחר נדודים ותלאות הגיעה לפולין,
אך לאחר שנה של סבל הועברה עם שאר הפליטים לסיביר, שם ישבו למעלה משנה.
רק אחרי שנחתם ההסכם בין ממשלת-פולין שבגולת-אנגליה לבין ממשלת ברית-המועצות
שוחררו בני-המשפחה כנתיני-פולין ואז המשיכו בנדודיהם והגיעו לאסיה המרכזית בקרבת הגבול הסיני,
שם התחיל הילד ללמוד בבית-ספר פולני שהוקם זמנית לפליטים.
כתום המלחמה חזרה המשפחה לפולין אך מחמת האנטישמיות יצאה משם לאחר חדשים מספר.
בדרך לגרמניה נעצרו על-ידי אנשי הצבא האדום, אבל לאחר שחרורם (כעבור שבועות מספר)
ולאחר החזרתם לפולין שוב יצאו לדרך ולבסוף, בשנת ,1950 אחרי מחלות וסבל, הגיעו לחופי-הארץ.
המשפחה התיישבה בירושלים ומתוך דבריו של יהושע בחיבור אחד קצר שלו,
אנו למדים מה רבו רחשי-התודה שבלבו למוריו הראשונים אשר לימדוהו מלים ראשונות בעברית
ולאלה שהראו לו "את הדרך לאור...". סיים את לימודיו בבית-החינוך התיכון.
לאחר-מכן עבד כפקיד באוניברסיטה העברית בירושלים.
ביום ח' בטבת תשי"ז ,(12.12.1956) בשעת מילוי תפקידו בעלותו על מוקש, נפל והובא
למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים.
