בן אברהם ואנטה. נולד ביום י' בכסלו תש"י (19.11.1950), בעיר באקו שברומניה. בשנת 1962 עלתה משפחתו ארצה.
למד בבית הספר היסודי על שם ארלוזורוב באשקלון, המשיך לימודיו בבית הספר המקצועי "אורט" באשקלון וסיים את לימודיו המקצועיים ב"אורט" בנתניה. בזמן החופש הגדול נטה תמיד לעסוק בענייני ציבור. הוא עסק בספורט, והתעודות שהשאיר אחריו מעידות על השתתפותו בפעולות ספורטיביות, ובהן השתתפות בצעדת הנגב של אשקלון בשנת תשכ"ו.
בשנה שבה פרצה מלחמת ששת הימים למד ב"אורט" באשקלון, ואז התנדב לשירות הלאומי המיוחד ועסק בפינוי פצועים. בתום ארבע שנות לימוד ב"אורט" נתניה, קיבל תעודת גמר המקנה לו סיווג מקצועי לפי התקנון הרשמי וזכות להתקבל לטכניון.
בראשית אוגוסט 1969 גיוס לצה"ל. ביום ט' בניסן תש"ל (15.4.1970) נפל בעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות באשקלון.
במכתב תנחומים להוריו כתב מפקד היחידה: "היכרתיו מיומו הראשון ביחידה, כנער שידע מה עומד לפניו. הוא ידע את משמעות התנדבותו אלינו והיה מוכן לכך. הישגיו באימונים הלכו ורבו מיום ליום, ובסוף הכשרתו נשלח לאחת הפלוגות המבצעיות, שבה נשאר עד יומו האחרון.
הוא התגלה כלוחם בעל יוזמה, אחריות ומרץ, בעל כושר בלתי רגיל, ותושייתו ואומץ לבו בלתי רגילים רק הוסיפו רובד נוסף וייחדו את עמדתו כלוחם וכמפקד בעתיד. משה אהב את היחידה והיה קשור אליה בכל נימי נפשו. אך לצערנו הרב היה זה לזמן קצר בלבד. - - - כי דרכו בחיים תמה עוד בתחילתה".
אבינועם (יגנס) גל חיים
שם: אבינועם (יגנס) גל חיים
תאריך נפילה: 17.12.1971
בן יצחק ואורה. מצד אביו - דור שישי בארץ. נכדם של חיים ואסתר יגנס, מראשוני פתח-תקווה ובוניה, ושל שכנא ובלהה אחיאסף, מייסד הוצאת הספרים "אחיאסף" ובעליה.
נולד ביום זכ"ח בניסן תשי"ב (23.4.1952) בירושלים, גר בתל אביב ולמד בבית הספר היסודי "בר-גיורא". עבר ל"היובל" וסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "אלחריזי". עד גיל שתים-עשרה היה חבר בתנועת "הצופים". לאחר סיום לימודיו היסודיים עבר לבית-הספר העל יסודי "תיכון חדש" וסיים בו את לימודיו.
יצחק, אביו של גל, היה מפקד אצ"ל בירושלים בשנים 1945 - 1947, בעת תקיפת מבצרי השלטון הבריטי, כגון: מרכז הבולשת, מועדון הקצינים, מחנה שנלר ומלון "המלך דוד". כינויו של קצין המבצעים שלו היה גל (יהושוע גולדשמיד, שנפל בקרבות בבית הספר לשוטרים בשנת 1948).
באותם ימים ישב יצחק, מפקד אצ"ל בירושלים, במחנה העצורים בקניה. ביוני 1948 הוחזרו העצורים מקניה ובתוכם גם יצחק אבינועם. כעבור שנתיים נשא לו אישה, וכשנולד בנו בכורו נקרא שמו בישראל גל - על שמו של קצין המבצעים שנפל.
בבית-הספר התיכון גמר גל קורס מפקדי כיתות בגדנ"ע. בגיל שש-עשרה היה יושב-ראש מועצת התלמידים המרכזית לאזור תל-אביב, הראשון שמילא תפקיד זה בגיל כה צעיר. הוא האציל על כל שומעיו מן הרוח הגדולה שלו, מרוחו של האדם השלם. בימי שירותו הגיע לדרגת רב"ט ועמד לצאת לקורס קצינים.
ביום כ"ט בכסלו תשל"ב (17.12.1971), נפל גל בקרב במרדף אחר מחבלים בעזה.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקריית שאול.
זכרו הועלה בביטאון של תלמידי בית הספר תיכון חדש ("יובל"); ב"ימים ולילות" של "מעריב" נדפסה, חודש לאחר נפלו, רשימה לזכרו: "דיוקנו של חייל צעיר".
כן היה פעיל באירגון "נוער לנוער", נתן שיעורים פרטיים ועסק בעזרה לנוער הפרברים. הוא אהב לשחק כדורגל והרבה לקרוא ספרים. היה קרוב לענייני תיאטרון ומוזיקה קלה והשתתף בתוכניות ברדיו ובטלוויזיה על נושאי חינוך וחברה.
היה ברוך-כישרונות, חייכני ופעיל בכל חברה בה נמצא ומילא בה תפקידים מרכזיים, בלי להתנשא מעל חבריו או לעורר בלבות מכריו קנאה. מאז החל בלימודיו בבית-הספר התיכון התבלט בכיתה, הצטיין בלימודיו וידע לנצל את כישוריו הטבעיים, בלי להפוך ל"תולעת ספרים". תחומי התעניינותו ופעילותו היו רחבים מאוד. הוא השכיל להפוך את מועצת התלמידים, אשר בה ישב-ראש, לפעילה ולבעלת יוזמה.
גל יזם פעולות ואירועים רבים, שנעשו בין כותלי בית-הספר. תלמידים היו פונים אליו בעניינים ובדאגות הפעוטים המתעוררים כרגיל אצל תלמידים. כך נתחבב על הכול. לאישיותו היתה השפעה מרגיעה על כל הסובבים אותו. לעתים קרובות היתה השיחה אתו גולשת לשטחים שונים, ולא לאלה שלהם התכוון מלכתחילה.
מנהל בית-הספר כתב עליו, ברשימה לאחר נפילתו, כי קשריו של גל למוסד לא נפסקו עם סיום לימודיו ועם האחרונה בבחינות הבגרות. גל גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1970, ומנהל בית-הספר מציין כי לא היתה חופשה אחת אשר בה לא "קפץ" לבית-הספר לחטוף שיחה. "הוא ראה בבניין, על כל הסובב אותו והפעולות שבו כעין בית שני, בו אפשר גם להתחמם."
מחנכתו בכיתה השישית כתבה ברשימתה אחרי נפלו, על פגישותיה אתו בבית-הספר או ליד האוטובוס לרמת אביב. בפגישות אלו של מורה ותלמיד מתגלה היחס של אדם לאדם.
גל היה ידידי וכשם שהתעניינתי אני במעשיו ובתוכניותיו התעניין הוא במעשי ובהרגשותיי. דעותינו הפוליטיות היו שונות ואפילו מנוגדות, אבל נדמה לי שהרגשנו זהות בערכי-חיים יסודיים ביחס לאחריות, לחברות ולחובות האדם לזולתו. תוך כדי שירותו הצבאי החל לארגן צעירים כדי להקים נקודת התיישבות בנואבה, כדי לפתח את הנקודה כעיר תיירות בסיני. הוא גם הגיש הצעות שונות למפקדיו בצבא לשיפורים בתחומי התרבות, המורל והחינוך.
בשעה ששירת ברצועת עזה התגלה האדם אשר בו, בלב מחנה פליטים רעוע.
כי מה היה הבסיס של החייל ברצועה? בית ערבי ישן ונטוש ברצועה בו היה החייל חשוף לכל כיוון. שם היה קיים סבך של בעיות, והאדם שבחייל עמד בפני מבחן אישי ואולי אנושי - ובפני גל עמדה השאלה: כיצד לפעול?
ידוע היה שהמחבלים מפעילים ילדים קטנים לשם הטלת רימון - והרימון דרכו להרוג נפש, וגל היה שואל את עצמו: האם מותר לחייל ישראלי להרוג ילד? זהו מבחן עליון לכל הערכים האנושיים שבו. הוא גילם בצורה מושלמת את כל הטוב האנושי: אין לפגוע בחפים מפשע. אין לירות במי שרק הזדמן במקרה למקום! יש לחפש רק את האשמים! וכדרכו לא נתן מנוח לעצמו ותמיד היה טוען: "אנחנו לא באנו לשבור אותם. אנחנו כבר ניצחנו אותם. אנחנו פה כדי לנסות לבנות עם הערבים חיים חדשים. הם אינם אויבים. רק המחבלים הם אויבינו. האוכלוסייה היא שלנו ונצטרך לחיות אתם כל השנים. אל תשפילו אותם! אל תשניאו את עצמכם!.
הוא נהג לפי סולם-הערכים שלו. הוא האמין בדברים, ופעם אף התנפל בגערות על מ"כ ותבע לחפש בדקדקנות, אך לא לשבור ולא להרוס. הוא שנא כל צורה של פיתוי קל והיה לופת את הנשק שלו בכוח עד כאב וכל יישותו אמרה: "אין לירות, אין לירות! יש שם ילד בתוך חברת האנשים. ואני רואה גם נשים וזקנים. אין לירות!".
לא תמיד היה הדבר מובן ולא תמיד הסכימו לו. היו ויכוחים וניסיונות לשכנע אותו, שהשמירה על החיים של החייל הישראלי היא ערך לא פחות חשוב מהשמירה על חיי הזולת. הוא נלחם וטען שדווקא במלחמה כזאת עומד האדם שבנו במבחן עליון.
אבן-פז אברהם
שם: אבן-פז אברהם
תאריך נפילה: 25.9.1984
אברהם (אברמיק) אבן פז
אברהם, נולד ביום י"ג בטבת תשי"א (22.12.1950) בטבריה לטובה מבית פיקר ולזלמן אבן פז (גולדשטיין לשעבר). קיבל את כינוי החיבה אברמיק. בהיות אברהם בן 6 עברה משפחתו לגור בשכונת בית אליעזר בחדרה שם עלה לכיתה א׳ בבית-ספר יסודי על-שם קפלן, את לימודי התיכון עשה בבית הספר ״עמל״, במקביל עבד בעבודות לנוער ועזר בפרנסת המשפחה. היה פעיל ומדריך בתנועת "הנוער העובד" לאחר מלחמת ששת הימים שהשפיעה עליו עמוקות, פעל במסגרת התנועה לעידוד גרעינים שיעלו להתיישב ברמת הגולן. בבית הוריו ספג את אווירת ההתנדבות והנכונות לעזור לזולת. אברמיק לא עשה דבר שלא עלה בקנה אחד עם האמת הפנימית שלו. הוא שנא צביעות והעמדת פנים בחייו הפרטיים ובחיי החברה. בפברואר 1969 גויס לצה״ל והתנדב לשרת בסיירת שקד בפיקודם של בנימין פואד בן אליעזר ואמציה פצי חן. הוא ניחן בכושר התמצאות בשטח בדומה לגששים הבדואים ביחידה ובתושייה רבה שניכרו בסיורים שהשתתף בהם כחייל וכמפקד, אבן פז היה דובר ערבית רהוטה והיה בקיא באסלם ובאופן טבעי בהמשך לשירותו בסיירת שקד הצטרף יחד עם חיילים נוספים לסיירת גמלים שפעלה באזור סיני ובהמשך בפיקוד מרחב שלמה שבסיסו היה בצמוד למנזר סנטה קטרינה, בתפקידו שם לימד חיילים צעירים את נסתרות המדבר וטיפח את הקשר עם האוכלוסייה הבדואית, שהערבית השגורה בפיו יחד עם יכולותיו המדבריות ומראהו הג׳ינג׳י עם השפם המרשים, התלו בהם לחשוב שהוא צ׳רקסי, הערכתם אליו רק התעצמה כאשר גילו כי הוא יהודי בן לניצולי שואה. הקשר עימם נמשך שנים רבות גם אחר כך עד לפינוי סיני עם הסכם השלום. דרישותיו מעצמו היו גדולות, וההחלטה לצאת לקורס קצינים והצטיינותו בו היה טבעית. במהלך שירותו בסיני פגש את גילה לוי תלמידת י״ב מתל אביב עת הייתה בטיול שנתי עם בית הספר שלנו בבסיס הצבאי, לאות תודה על דאגתו לתלמידים שלחה לו חבילת שי ומשם הקשר המשיך לסיפור אהבה, אותו ניהלו במברקים צבאיים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים שלאחריה נישאו. במהלך שירותו הוא נפצע ואושפז בבי״ח קפלן, במהלך שיקומו בבית לוינשטיין עבד קשה על מנת שלא ירד לו הפרופיל הצבאי וכבר תיכנן את תפקידו הבא, אבן פז פנה לחינוך והדרכה, במסגרת פיקוד הנח״ל ופיקד על הקמתן של היאחזויות נח״ל מגרעינים שקלטו אליהם חיילים מפרויקט ׳נערי רפול׳, הוא ראה בכך שליחות לתת להם הזדמנות נוספת לחיים והם היו בני בית אצלו ואצל גילה בחדרה. רבות מן ההיאחזויות שהקים ופיקד הפכו ליישובי קבע משגשגים, במיוחד העיר חריש. בשל מסירותו, היה אבן פז לאיש אמונם של חבריו ופקודיו. מסירותו לעבודה לא ידעה גבול. "העבודה ואבן פז הלכו יד ביד״, כך נאמר עליו מכל מי שהכירו. הממונים עליו למדו להעריך את חריצותו, והוא נקרא לבצע עבודות קשות שנדרשה בהן מסירות והתמדה. לאחר שביצע את המוטל עליו, עזר לאחרים להשלים את עבודותיהם. "בכל מקום שהייתה דרושה בו עזרה שם אבן פז נמצא". הוא היה אהוד על ככולם ושותף בכל האירועים החברתיים. עם שוך הקרבות במלחמת שלום הגליל וההחלטה להקים את המפח״ש, הוא נקרא ע״י הרמטכ״ל רפאל (רפול) איתן, להוביל את המשימה ושימש כראש מדורת המבצעיים הראשון של המפח״ש, תוך כדי הוטלה עליו משימה נוספת בעזרה בהקמת צד״ל ואמון הלוחמים בהתאם לדרכי הפעולה של צה״ל, בתפקידו זה כל כישוריו כסייר, מפקד ומחנך דובר ערבית הגיעו למיצוי מקסימלי והוא זכה להערכה והכרה רבה ע״י צמרת צה״ל כולו בכל ישיבת מטה שבועית, שהמליצה על העלאתו בדרגה.
במהלך השנים ומאז שנשא את גילה לאישה, הם הקימו בית ומשפחה בחדרה בסמוך לבית הוריו. נולדו להם ארבע בנות, נטע, לילך, נעמה וזיוה שהסבו לו גאווה רבה בהיותן פעלתניות, סקרניות ונבונות. במעט השנים והזמן שחלק בין חייליו למשפחתו הוא העניק להן ילדות מאושרת ומלאת חוויות ייחודיות כיאה למשפחה שמבלה רבות בבסיסי צה״ל וביתה פתוח לחיילים.
ביום כ"ח באלול תשמ"ד (25.9.1984) נפל אברמיק.
הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבחדרה בערב ראש השנה ובשל כך המשפחה לא ישבה שבעה. הוא השאיר אחריו אשה וארבע בנות, אם ואח.
מ.א. 2081447
שם: אדלר כרמי
תאריך נפילה: 24.10.1973
כרמי,בן צפורה ונתן, נולד ביום י' בשבט תשי"א (17.1.1951) בנתניה ונקרא על שם דודו,
שנפ לבמלחמת העצמאות, בעמדו מול הסורים הפולשים במשמר-הירדן.
הוא למד בבית-הספר היסודי "אלומות" ואחרי כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון
"טשרניחובסקי" במגמה הספרותית. כרמי ספג בביתו אהבה עזה לארץ ולנופיה.
הוריו,מוותיקי הישוב בארץ, הטביעו בו את הרצון לטייל בארץ, להכיר את המקומות היפים
שבה ולאהוב את החי והצומח.
הוא גדל וחונך ברוח הציונות, שטפחה בו את התחושה כי עליו להקדיש למדינה את כל
מרצו ואונו.
כרמי היה צנוע ונעים הליכות, בעל קסם אישי רב, שבזכותו היה מקובל ואהוד בחברה.
הוא קנה לעצמו חוג נרחב של ידידות וידידים, שהיה נפגש עמם ומבלה בחברתם את זמנו.
הוא נהג להזמין את חבריו למסיבות ששמן יצא למרחוק, בזכות הכנסת האורחים החמה
והאווירה הטובה ששרתה בביתו.
עוד לפני גיוסו לשירות הסדיר חישל את עצמו והתאמן בריצות לטווחים ארוכים ובהרמת
משקולות,כדי שיוכל לעמוד בתנאי האימונים הקשים.
כרמי גויס לצה"ל במחצית אוגוסט .1968 הוא התנדב לשרת ביחידה קרבית וצורף לאחת
הסיירות המובחרות של צה"ל. בסיירת עבר קורס צניחה, קורס סיור וקורס מש"קי מודיעין.
הוא הרבה להשתתף בפעילות מבצעית ואף נפצע באחת מהפעולות ואושפז בבית-חולים
לתקופה ארוכה. לאחר שהחלים שב ליחידתו והמשיך למלא בדבקות ובמסירות את
המשימות שהוטלו עליו.
בסוף אוגוסט 1971 שוחרר כרמי מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל המודיעין
ושרת כמש"ק מודיעין במפקדת חטיבת טנקים. לאחר השחרור החל ללמוד במכינה
קדם-אקדמית והתכונן ללמוד כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
הוא עבר להתגורר בירושלים והעיר שבתה את לבו. הוא סייר בכל שכונותיה,
חקר את מבואותיה וגילה נופים חדשים ומרתקים ביופיים.
בתקופת החופשות מהלימודים עסק כרמי בהדרכת בני נוער.
הוא היה מדריך גדנ"ע בבית-ספר תיכון בתל-אביב, הדריך בני נוער מחוץ-לארץ
והשתתף בפעולות הדרכה באכסניית הנוער בקרית-ענבים.
בערב ראש השנה תשל"ד נתמנה להיות מנהל אכסניית כרי-דשא שלחוף הכנרת.
חניכיו העריצוהו בזכות קסמו הרב ואישיותו הקורנת חביבות וטוב-לבו. לביתו הגיעו מכתבים
רבים מבני נוער שהיו חניכיו, ובהם דברי הערכה על פועלו.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה באכסניית הנוער כרי-דשא.
הוא מיהר להצטרף ליחידתו, שהשתתפה בקרבות הבלימה וההבקעה מול האויב המצרי בסיני.
ביום כ"ח בתשרי תשל"ד ,(24.10.1973) נהרג בקרבות לכיבוש העיר סואץ שממערב לתעלה.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות.
דברים על דמותו פורסמו בספר, שהוציאה לאור האוניברסיטה העברית בירושלים
לזכר מוריה ותלמידיה שנפלו במלחמת יום-הכיפורים.
אטקין עמרם ז"ל
בן שושנה וצביבן 22 בנפלו
נולד בחצור-אשדוד בכ' בשבט תשי"א , 27/1/1951 התגורר בחצור (קיבוץ) התגייס באוקטובר 69 נפל בעת מילוי תפקידו בג' באדר ב' תשל"ג , 7/3/1973 מקום נפילה: עין יהב באזור השפלה הדרומית והנגב
קורות חיים:
בן צבי ושושנה.
נולד בכ' בשבט תשי"א (27.1.1951) בקיבוץ חצור, שם סיים את בית הספר התיכון.התגייס באוקטובר 1969, והתנדב לשקד.סיים קורס קצינים. תחביבו היה פיסול ברזל. לקראת סיום קורס הקצינים פיסל מחלקי כלי נשק יונה בכלוב, הנושאת עלי זית בפיה.נהרג בתאונה בעין יהב בג' באדר ב' תשל"ג (7.3.1973)
אליאב רן-חיים
שם: אליאב רן-חיים
תאריך נפילה: 22.10.1973
רן,בן זהרה ועזרא, נולד ביום י"ב בחשוון תשט"ו ,(8.11.1954) בקיבוץ מחניים.
כשהיה רן בן שנה עברה משפחתו לחיפה ולאחר שנתיים עקרה לירושלים.
בשנת1960 חזרה המשפחה לחיפה ורן למד בבית-הספר "הריאלי".
בשנת1968 עברה המשפחה לבאר-שבע ורן המשיך לימודיו התיכוניים בבית-הספר המקיף ג' על-שם הימלפרב בבאר-שבע.
בכל מקום נקלט רן מהר בחברה החדשה והתקבל בה בשמחה.
בבית-הספר היה תלמיד טוב ומהיר תפיסה, אך למד על-פי דרכו: מתעניין ומצטיין במקצועות
המעניינים אותו, ופשוט לא מתייחס למקצועות שאין לו עניין בהם.
מעולם לא היה מן השקדנים, אך לדברי חבריו הייתה בו פתיחות אינטלקטואלית רבה ובלט בהשכלתו הרחבה.
רן גילה עניין ובקיאות בהיסטוריה של ישראל ובתחומים רבים של בעיות חברה, פוליטיקה, צבא ועוד.
בחיפה היה רן חבר בתנועת "הצופים" ובבאר-שבע היה פעיל ומדריך בשבט "ניצני הנגב".
גם כאן, כמו בכל פעילות אחרת בה עסק, התמסר לשבט בכל מאודו והתלהבותו.
רן אהב מוסיקה ובעיקר מוסיקה עממית וג'ז;
היה מקדיש שעות רבות להאזנה לתקליטים ואף כתב עבודה יפה בתולדות הג'ז במסגרת לימודי האמנות בבית-הספר.
כן היה חובב אמנות, כתב שירים והרבה לקרוא.
היה ספורטאי מצוין, אוהב חיות, בעיקר כלבים, והכיר את החי והצומח בארץ.
את הארץ אהב והרבה לארגן טיולים רגליים לו ולחבריו.
רן שאף להיות הטוב ביותר במה שעשה. תמיד עמד במרכז הפעילות ואהב למשוך תשומת-לב.
הוא היה יוזם פעולות ושותף לכל מעשה שובבות שנקרה בדרכו.
בכלל היה עלם עליז, ער ומלא שמחת-חיים. הוא לגלג על כל דבר וקטל "פרות קדושות" בבדיחות זוועה ובצחוק.
עם זאת היה רציני ורגיש ביותר. עיניו היו פקוחות לראות יופי והיה לו חוש צדק מפותח מאוד.
הוא היה טוב-לב, אוהב אדם, חבר טוב ונאמן לחבריו.
אף-על-פי שהיה פסימי, ידע למצוא את הטוב והיפה בחיים.
הייתה לו פילוסופיית-חיים משלו והוא הרבה להתווכח, שכן רצה לשנות דברים.
במשך תקופה מסוימת השתתף בפעולות תנועת "גשר" לקירוב דתיים וחילוניים.
הוא היה אדם חושב ומתלבט. אף-על-פי שרבים הכירוהו כבוטח בעצמו ללא פקפוקים, ואפילו כ"שחצן".
רן היה בן טוב להוריו, התגאה בהם מאוד והיה קשור קשר הדוק לאמו. הוא היה אח מסור לאחיו הצעיר,
וכשאביהם היה רחוק מהבית יעץ לאחיו בעניינים שונים והשתדל למלא את מקום האב.
רן גויס לצה"ל בפברואר 1973 והתנדב לשרת בסיירת מובחרת בחיל הרגלים.
ראשית דרכו בצבא במסגרת הטירונות הייתה קשה עליו והוא עבר משבר.
היה מאוכזב מן היחס לחיילים ובעיקר מתופעות שונות שלדעתו אין להם מקום בצבא.
בהמשך הטירונות הסתגל וכפי שהדבר התבטא במכתבים לחבריו ולהוריו נהנה מן השרות
ביחידה והתבלט שוב בין חבריו, וכשקיבל את סמל היחידה היה גאה מאוד.
לאחר הטירונות הוצב בסיני כרובאי ביחידה מיחידות הסיירת.
אחרי כן עבר קורס למפעילי ציוד מיוחד. תוך השרות חיכה והתכונן לחופשה בה יוכל לנסוע
ולבקר את הוריו אשר עשו אותה עת בשליחות באיטליה, ולאחר מכן חשב לעבור קורס קצינים.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, עשה רן עם יחידתו בסיני.
הוא השתתף בקרבות וביום כ"ב בתשרי תשל"ד ,(18.10.1973) בעת פעולה ב"חווה הסינית",
נפגע אנושות בבטנו, פונה ומת מפצעיו ביום כ"ו בתשרי תשל"ד .(22.10.1973)
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו הורים ואח.
לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
אמסטר אליהו
שם: אמסטר אליהו
תאריך נפילה: 12.10.1973
אליהו,בן רחל ואמיל, נולד ביום י"א בסיון תש"ט (8.6.1949) במזרע שבעמק יזרעאל.
הוא למד בקיבוץ, בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון.
לאחר שסיים את לימודיו נסע להשתלם בסמינר למזרחנות בגבעת חביבה.
הוא היה תלמיד מצטיין, בעל כושר ביטוי, בעל-פה ובכתב, ותשוקה עזה לדעת ולהגיע לעומקם של דברים.
מורה ומספר עליו, שהיה בו משהו מיוחד.
הוא היה תלמיד שכל מורה מאחל לעצמו:
ער,בעל אינטלקט חריף, ביקורתי ואינו מקבל על נקלה את סמכות מוריו.
הוא היה חרוץ, רציני ורב-כשרונות, ניחן בתרבות ובעדינות והיה מנהל את ויכוחיו בנחת,
ללא יצר של התנצחות ריקה.
בקיבוץ היה פעיל בתחומים רבים, הדריך נוער במוסד החינוכי במקום, השתתף במקהלה
של הקיבוץ וניגן בטרומבון בתזמורת.
אליהו היה "חבר שהוא אח", אדם היודע לחוש מה מעיק לרעהו ומה מציק לו.
בעל אופי קשוח היה, אך בעל כושר מנהיגות טבעית, שנתגלתה כאילו מאליה, בכל חברה.
הוא היה רגיש מאוד, בעיקר בשאלות מוסר וצדק, אך כאילו התבייש ברגשותיו וביקש
להסתירם.אליהו ניסה לחוש טעמם של חיים גם מחוץ לגבולות הקיבוץ.
הוא נסע לשלושה חודשים לתור את אירופה, "להכיר את העולם", ובמכתביו הביע התפעלות
רבה ממראה עיניו.
אליהו גויס לצה"ל בתחילת מאי .1968
לאחר סיום הטירונות הוצע לו לעסוק בתחום הקרוב ללבו המזרחנות, שכן שלט היטב בשפה
ועל כל אלה בקורס קומנדו מפרך. במלחמת ההתשה השתתף בראש אחד הכוחות שפשטו
אל מעבר לתעלה, לעומק מערכי האויב.
במכתב ההערכה שקיבל עם שחרורו מהשירות הסדיר נאמר, שהיה קצין טוב ונבון,
בעל יזמה, חרוץ, בעל מרץ ותושייה, המשקיע את מיטב כוחותיו בעבודה, ומבצע את
תפקידו במסירות ובהצלחה.
במלחמת יום הכיפורים גויס אליהו ונשלח לחזית סיני.
הוא צורף לאחת היחידות שהתארגנה בעת המלחמה, והוטל עליו להקים יחידת סיור גדודית.
בצהרי יום ט"ז בתשרי תשל"ד ,(12.10.1973) שעה שסייע בפינוי נפגעים, נפגע ונהרג
בהתקפת אוויר על המרפאה הגדודית בציר "מאדים".
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ מזרע.
השאיר אחריו אב, אם, אח ואחות.
מפקדו העיד עליו, שהיה קצין מעולה, אדם בעל שיעור קומה, שנהג באומץ-לב והשרה
ביטחון על סביבותיו.
שם: אפשטיין דן
תאריך נפילה: 14.3.1970
בן אורי ורות. נולד בי"א בתמוז תש"ט (8.7.1949) בקיבוץ אלונים.
היה חבר בתנועת הנוער העובד, ושיחק בקבוצת הכדורסל הפועל אלונים.
הצטרף לגרעין הנח"ל בנווה-אור, כעזרה למשק-ספר.
התגייס במאי ,1968 והצטרף לנח"ל.
לאחר תקופת הדרכה התנדב לשקד, והיה מועמד לקורס קצינים.
נהרג בו' באדר תש"ל ,(14.3.1970) במבצע סרג'נט, פשיטה על עמדות של הצבא המצרי
מעבר לתעלת סואץ.
אפשטיין רמי (ג'ינג'י)
שם: אפשטיין רמי (ג'ינג'י)
תאריך נפילה: 27.10.1971
בן יואל וחנה. נולד בב' באב תש"ט (28.7.1949) בקיבוץ המעפיל.
למד במוסד החינוכי מעיין בעין-החורש.
שיחק כדורעף בהפועל המעפיל, עבד בפלחה וניגן בכינור.
התגייס בינואר 1969 במסגרת הנח"ל ועבר קורס קצינים.
הצטרף לשקד ושירת בה כסמ"פ וכמ"פ.
נפל במילוי תפקידו בח' בחשוון תשל"ב (27.10.1971)
שלום.
עם פטירת ההורים של רמי אפשטיין ז"ל מצאנו בבויידם את הסרטון הזה.
העלינו אותו ב youtube ושלחנו למספר אנשים הקשורים לסיירת שקד שלא ממש חזרו אלינו.
אני חושב שנכון יהיה לפרסם אותו, לא מעט אנשים יזהו את עצמם.
שבת שלום
דורון צמח
(בעלה של שלומית אפשטיין שגם היא שרתה בשקד).
קישור לסרטון
אתגר (אהרנברג) יהושע
שם: אתגר (אהרנברג) יהושע
תאריך נפילה: 24.10.1973
יהושע (שוקי), בן רבקה ואברהם, נולד ביום י"ג בסיוון תשי"ב ,(6.6.1952) בתל-אביב.
הוא למד בבית-הספר היסודי "יהלום" ברמת-גן ובבית-הספר היסודי "נווה מגן" ברמת-השרון.
אחר-כך המשיך בלימודיו בפנימייה הצבאית שליד הגימנסיה העברית "הרצליה" שבתל-אביב.
כיוון שתנאי הפנימייה ואורח החיים לא תאמו את עקרונותיו, עזב אותה לאחר שנתיים ועבר
ללמוד בבית-הספר התיכון "השרון" ברמת-השרון.
יהושע היה תלמיד אהוב על מוריו ומקובל על חבריו. מורתו כתבה עליו: "שוקי היה אדם לוחם.
חוש הצדק וחוש הביקורת התרוצצו בקרבו ולא נתנו לו מנוח.
הוא נלחם תמיד, ללא פשרות, נגד כל מעשה עוול, נגד מעשים שנראו לו מעוותים, ועלולים לגרום נזק לחברה שנמצא בה".
יהושע היה טוב-לב ונדיב מאוד, אהב לעזור לחבריו ולסייע במעשה ובעצה לכל מי שפנה אליו.
אמיץ לב היה ונועז ולא ידע פחד. היה לו חוש הומור דק ומיוחד. בדיחותיו הצטיינו בפקחותן והיו בהן הרבה שעשועי לשון.
הוא ניחן בזיכרון מופלא ויש שהיה זוכר פרטי-פרטים של מאורע שנים לאחר שהתרחש.
אך מעל לכל היה שוקי בן נאמן ומסור להוריו, שרחש להם כבוד רב.
שוקי אהב ספרות, שירה מודרנית, ציור ומוסיקה, אך יותר מכל אהב את הקולנוע והתיאטרון.
הוא נמנה עם חברי אגודת "קולנוע לנוער", כתב שני תסריטים: "מותו של חוף" ו"כבלים" ,
ביים אותם והסריטם.
לאחר שהוקרנו סרטים אלה, פורסמה ב"ידיעות אחרונות", רשימת הערכה, שהוכתרה
בכותרת:"הצעדים הראשונים של במאי העתיד". הוא התכונן ללמוד באוניברסיטה קולנוע,
תיאטרון ומדעי התקשורת.
יהושע גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1970 והתנדב לסיירת "שקד".
לאחר הטירונות עבר קורס חבלה (כחניך מצטיין), קורס צניחה וקורס נהיגה.
מפקדיו אהבוהו ולחבריו היה דוגמה בסבילותו הרבה ובהתנהגותו החברית.
הוא השתדל שלא להדאיג את הוריו ובמכתבים שכתב הביתה, לא סיפר דבר על הקורות אותו,
על האימונים המפרכים ועל חיי השדה הקשים.
הוא היה נקי מאוד ומסודר והקפיד על זאת גם בתנאים הקשים של חיי-שדה.
הוא היה חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו ומפקדיו ציינו כל זאת לשבחו בתעודת השחרור מן
השירות הסדיר.
כשהשתחרר מן השירות הסדיר בדרגת סמל הוצב, במסגרת שירות-המילואים שלו, לחיל השריון.
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני, שם לחם בגזרה המרכזית.
ביום כ"ח בתשרי תשל"ד ,(24.10.1973) נכנס עם חבריו בזחל"ם אל העיר סואץ,
כדי לפנות משם פצועים.בדרכם נתקלו בטנק שחסם את נתיבם. כשביקשו לעקוף את הטנק הפגוע,
נורתה עליהם אש כבדה ויהושע נהרג במקום.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול.
השאיר אחריו אב, אם ושתי אחיות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו:
"יהושע היה איש מקצוע מעולה, אמיץ ומסור והיה מקובל ואהוד על חיילי היחידה".
המועצה המקומית רמת-השרון הוציאה לאור חוברת לזכר בניה שנפלו במלחמה, ויהושע בתוכם.
ב
בג'איו משה
שם: בג'איו משה
תאריך נפילה: 11.6.1970
בן רפאל וויקטוריה. נולד בכ"ה התמוז תש"י (10.7.1950) בתל-אביב.
למד בבית הספר התיכון בקיבוץ ברעם. התגייס במאי ,1968 והתנדב לשקד.
כחייל מצטיין הוזמן לבית נשיא המדינה ביום העצמאות תש"ל בעקבות הצטיינותו במבצע סרג'נט.
נהרג בח' בסיוון תש"ל ,(11.6.1970) כשהסתער על עמדה מצרית בגדה המערבית של התעלה במבצע ויקטוריה.
בורודצקי משה
בן טובה ושמעון, נולד ביום כ"ז בתשרי תשי"ד (6.10.1953) בקיבוץ דפנה, שם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי. הוא עשה שנתיים נוספות בבית-הספר התיכון האזורי "הר וגיא", וסיים את לימודיו בבית-הספר החקלאי "עירון" בחדרה. כילד היה חייכן ומלא שמחת-חיים. חבריו בקבוצה כינוהו "גוזל" והגדולים אהבו לחבק ולנשק אותו. בקיבוץ נודע כילד טוב-לב ועם זאת שובב גדול. הוא אהב לטייל ורכש בקיאות באורח החיים של הציפורים ובעלי-החיים למיניהם. הסבריו על עולם הטבע גרמו הנאה מרובה לחבריו. מדי פעם היו מושיק וחבריו אוספים גוזלים שנפלו מהקן או חתולים שנפצעו והיו מביאים אותם לקיבוץ ומטפלים בהם עד שהחלימו.
מושיק היה בחור שקט וממעט בדיבור, אך תמיד היה מוקף חברים וחברות, שכן ידע להקשיב לזולת, לעזור, לשמוח ולהשתובב בחבורה. כושר הארגון, השקט הנפשי והמסירות שאיפיינוהו היקנו לו ידידים רבים, שביקשו את עצתו ואת עזרתו. הוא ארגן מסיבות וטיולים ותמיד היה "בעניינים".
משה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1971 וביקש לשרת בחיל-הרגלים. לאחר שסיים טירונות ועבר קורס צניחה, הוצב כלוחם בסיירת של הצנחנים. במהלך שירותו בצה"ל השתלם בקורס מ"כים והומלץ לשלחו לקורס קציני חי"ר, אך מושיק העדיף להמשיך את שירותו כחייל מן השורה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף בקרבות בחזית הדרום. לאחר המלחמה ציין מפקדו בחוות-הדעת עליו שהוא מפקד מעולה, בעל גישה טובה לחייליו, מסור, דייקן ואחראי.
בשנת 1974 סיים את השירות הסדיר ובמסגרת שירות המילואים הוצב ליחידת מודיעין של חיל-השריון.
בשובו לקיבוץ דפנה השתלב בעבודה במטע ומדי פעם היה מסייע לעובדים בבית-החרושת שבקיבוץ. העבודה במטע גרמה לו סיפוק רב והוא התגאה מאוד בענף זה של המשק. אחד מחבריו סיפר: "כל צוות העובדים במטע היה תמיד סביבו. במפעל ידעו שאם מושיק אחראי למשמרת, הכל יהיה בסדר. בכל מקום שנמצא בו היה כמגנט שמשך אליו חברים".
בשעות הפנאי הירבה לצאת לציד בגליל ונודע כצייד מוכשר. כן עסק בספורט והתעניין בטבע, אך יותר מכל הצטיין בגישתו לילדים. מושיק נהג להדריך קבוצות של בני נוער מהקיבוץ והצטרף לכנסים, לטיולים, לקייטנות ולמחנות שלהם. חברים מאחת הכיתות שהדריך סיפרו עליו: "נשמה שאינה דומה לאחרת. כך הוא מושיק, יחיד ומיוחד. חיוך דק בין שתי גומות חן ועיניים צוחקות. חביבות וטוב-לב ממש שופעים ממנו ומיד אתה מרגיש בנוח בחברתו. מושיק אף פעם לא נלחץ, עושה הכל בשקט ובנחת. בחור שאוהב לצחוק, בעל תושייה ועוזר בכל הדרוש. נערץ על הבנים ואהוב על הבנות. היה כיף לצאת אתו לקייטנות. תמיד הסתדר עם כולם והיה חבר של כולם".
בשנת 1977 נשא לאשה את חברתו, מאיה. השניים אהבו לבלות ביחד וטיילו בארץ ומחוצה לה. הם טוו ביניהם מערכת יחסים מיוחדת, מלאה רגישות והתחשבות הדדית. מאיה למדה אמנות ומושיק החליט לדחות את יציאתו שלו ללימודים. לאחר חמש שנות נישואים נולד בנם דרור. מושיק היה אב מסור ואוהב, גאה בבנו ושמח להראותו לכל הנקרה בדרכו. גם עם הוריו היה לו קשר מצוין. כשנקרא להצטרף ליחידתו בלבנון, ביקש מהוריו שידאגו לאשתו ולבנו הקטן.
בתחילת יוני 1982, כשחצתה החטיבה את נהר הזהרני, נשלח למשימת תצפית ואבטחה, שבמהלכה נתקל בחוליית מחבלים.
ביום ט"ז בסיון תשמ"ב (7.6.1982) נפל משה בקרב בלבנון במבצע שלום הגליל והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בקיבוץ דפנה. השאיר אחריו אשה ובן בן חודש, הורים, אח ואחות.
במכתב תנחומים לאלמנה כתב מפקדו: "החיוך והשקט הנפשי שאפיינו את מושיק ליוו אותו גם בצבא. מושיק, או ברודי, כפי שכונה בגדוד, היה מהפייטרים, יוצא סיירת שקד, חייל מעולה. תמיד היה מהראשונים שנבחרו לביצוע משימות, כמו סריקות מעבר לגבול. את והמשפחה הייתם בראש מעייניו גם בתקופות המילואים. הוא דאג לך מאוד בעת ההריון וכשנולד דרור לא היה מאושר ממושיק. ביצועיו שימשו תמיד דוגמה לפלוגה כולה. זה היה בניגוד לאופיו, שלא אהב להתבלט. ובחיוך, שחציו ממזרי וחציו ציני, היה משיל מעליו את השבחים".
חבריו לקיבוץ ובני משפחתו הוציאו לאור חוברת לזכרו. רשימות על אישיותו ועל נסיבות מותו פורסמו בכמה עיתונים.
בושארי עזרא
שם: בושארי עזרא
תאריך נפילה: 6.10.1973
עזרא,בן מזל וסעדיה, נולד ביום ט"ו בתשרי תשי"ג ,(4.10.1952) בבאר שבע.
הוא למד בבית-הספר היסודי "אבות" ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון המקיף,
במגמה ההומניסטית ועמד בהצלחה בבחינות הבגרות.
עזרא גדל והתחנך ברוח המסורת היהודית. בביתו רכש את האמונה העזה באלוהי ישראל,
אמונה בה דבק גם בהיותו בבית-הספר.
הוא היה חבר בתנועת הנוער הדתי "עזרא".
הוא הציב לעצמו כמטרה לסיים את הלימודים בהצלחה ואכן, בביטחון ובאמונה בכוחו וביכולתו, ובזכות יחסו הרציני והבוגר ללימודים היה לתלמיד מצטיין.
הוא היה צנוע ונעים הליכות ובזכות תכונות אלה היה מקובל על מוריו.
חבריו אהבוהו, שכן היה מוכן לבוא תמיד לעזרת כל אדם שנזקק לסיועו.
עזרא עמד במרכזה של פעילות חברתית ענפה.
חבריו לספסל הלימודים היו נוהגים להיפגש בביתו, לצורך הכנת השיעורים ובילוי בחברה.
עזרא היה מקבל את פניהם בשמחה ונוהג בהם הכנסת אורחים לבבית, שכן ידע תמיד
להשרות סביבו אווירה של עליזות ושמחה.
הוא היה אדם בעל רגשות עזים וחמים וידע להביע אותם בכתיבת שירים יפים ומלאי-רגש.
כספורטאי מצטיין, היה חבר קבוע בסגל נבחרת הכדורסל של בית-הספר.
עזרא גויס לצה"ל בתחילת פברואר .1972
הוא החליט כי עליו להשקיע בשירותו הצבאי את מלוא יכולתו ולתרום לצה"ל את מיטב כישוריו ואת מרצו הרב. על-כן התנדב לשרת ביחידה קרבית והצטרף לאחת מיחידות הסיור
המפוארות של צה"ל.
הוא התגבר על קשיי האימונים וסיים בהצלחה קורס צניחה וקורס סיור.
במלחמת יום הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה נגד המצרים.
ביום י' בתשרי תשל"ד ,(6.10.1973) נהרג עזרא בהתקפת מטוסי אויב באזור המיתלה.
הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע.
השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו:
"עזרא היה חייל שקט ומעט ביישן. אדם נעים הליכות, אשר השרה אווירה נעימה על הסובבים אותו ובזכות זאת היה אהוד על חבריו ועל מפקדיו.
בנכם היה חייל צייתן ותמיד מילא את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר.
עזרא ידע את אשר לפניו והכיר בסכנה אשר בהתנדבותו ליחידה.
כמו-כן הכיר בסכנה אשר ביציאה לקרב, אולם יצא ללא היסוס לקראת המציאות, תוך מודעות
לחיוניות ההתנדבות וההימצאות בין הטובים שבלוחמים".
הוריו תרמו לזכרו ספר תורה לבית-הכנסת בבאר-שבע, כן הוקם מועדון לנוער לזכרו, הפועל
מטעם אגודת בושרי עזרא ז"ל.
אזכרה לבושרי ז"ל פברואר 71
בושביץ גיל
שם: בושביץ גיל
תאריך נפילה: 26.10.1968
בן פרץ ואורזל. נולד ביום י"ט בטבת תשי"א (28.12.1949) בכפר ביאליק.
כאשר הגיע לגיל הלימודים למד בבית הספר היסודי אשר בקרית ביאליק.
אחרי שסיים את לימודיו היסודיים למד בבית הספר התיכון החקלאי בכפר גלים.
כבןחקלאים היה מסור לחקלאות בכל ענפיה - עיסוק שתפס את רוב שעותיו הפנויות.
הואגדל במשק חקלאי ומסורת העבודה והאהבה אליה היו טבועות בדמו, שכן ההורים
חינכוהולאהבת האדמה ועבודותיה. העבודה היתה קודש לו. משחר ילדותו אהב את הצומח
והחיואת כל שעות הפנאי שלו היה מבלה בטיפול ובעבודה במשק ובפינת החי שלו:
כלבעל חיים פצוע היה מוצא אצלו קן חם וגיל טיפל בו באהבה ובמסירות.
לאגברתן היה גיל בזכות שריריו, גם בלימודיו העיוניים לא היה משכמו ומעלה. אך מה שייחד
אותוהיה כוח שקידתו וחריצותו בעבודה - ומעל לכל יושרו.
אישיותוהיתה חביבה על כל הסובבים אותו והוא נטע בלב חבריו ובלב מחנכיו את האמונה
שאפשרלסמוך עליו בכל תפקיד.
בוהשקיע את מלוא מירצו כדי להקל על אביו בעבודה.
גילזכה בפרס העבודה והחברה הניתן מדי שנה מטעם בית הספר לתלמיד המצטיין.
יושרו וכנותו הפכו לשם דבר בקרב חבריו שעמהם ובחברתם אהב לטייל בהרי הכרמל
ואגבכך למד את הצמחים למיניהם וכשלא היה צמח פלוני מוכר לו היה מעיין במגדיר
הצמחיםושמח על ה"מציאה".
מלבדזה התמסר לפעולות חברתיות בקרב חבריו לכיתה בבית הספר החקלאי.
בגללמחלת אביו הפסיק את לימודיו אחרי השנה השלישית, חזר הביתה ועזר לבנות
משקגדול ומפותח, אשר במלחמת ששת הימים נבצר ממנו לשרת בצה"ל ולכן נטל על
עצמומשימות בטרם היקראו לגיוס.
הואהמשיך להפעיל את משק הוריו ואף זכה בפרס בטחון, אבל בפברואר 1968 גויס.
בשירותהוכיח את עצמו כבעל מרץ רב וכושר בלתי רגיל.
הואהשתדל למלא כל תפקיד שהוטל עליו בצורה הטובה ביותר ויחד עם זה הוא היה
היהבחור שקט והתהלך בענוותנות.
אבללא עברו אלא שמונה חודשים ובשעת סיור נפגע גיל מפגז בזוקה ממארב מחלקתי
שלהאויב אשר חצה את התעלה - וכתוצאה מפגיעה זו נפל זה היה אור
ליוםה' במרחשון תשכ"ט (26.10.1968)
הובאלמנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.
מפקדהיחידה, במכתב התנחומים למשפחה, כתב בין השאר את הדברים האלה:
"טרםמלאה לגיל שנה ביחידה, כאשר מירב זמן זה בילה באימונים קשים ומפרכים שהכינו
אותולרגע גורלי זה אשר בו קיפד את חייו.
אתגיל הכרתי באופן אישי בזכות העובדה שבמשך כל תקופת אימוניו התבלט כחייל למופת,
בעלמרץ ויזמה, כושר לחימה ומנהיגות בלתי רגילים שהבליטו אותו מעל רוב חבריו לפלוגה.
"חזיתילו עתיד גדול בצבא"
.אחרי נפלו הוציא בית הספר החקלאי התיכון בכפר הנוער גלים חוברת הנצחה לזכרו בשם "גיל".
בייסקי חיים-דב
שם: בייסקי חיים-דב
תאריך נפילה: 2.11.1973
חיים,בן ברוריה וישראל-דוב, נולד ביום א' בטבת תש"י (21.12.1949) בתל-אביב.
בהיותוילד עברה המשפחה להתגורר בגבעתיים, שם השלים את חוק לימודיו היסודיים והתיכוניים.
לגביהוריו, פליטי השואה, אשר שכלו את כל קרוביהם באירופה, נודעה חשיבות גדולה לטיפוח הקן
המשפחתיהחם, המבוסס על יסודות המסורת.
לפיכךספג חיים את תרבות עמו על כל ענפיה ושלוחותיה, ולא מכורח שכן מילדות התעניין מאוד
בתחומיההומניסטיקה, הרבה לקרוא וברבות השנים אף בחר לו מסלול לימודים התואם את נטיותיו
אלההטבעיות.
חיים גויס לצה"ל בראשית פברואר 1968 והתנדב לחיל הצנחנים.
הואהשלים קורס צניחה, קורס מ"כים וקורס קצינים.
יחדעם חבריו ליחידה השתתף במארבים, במרדפים אחר מחבלים ובפעולות קומנדו נועזות.
אםכי לא חסך מאמצים כדי לבצע בהצלחה את האימונים המפרכים, שנדרשו ממנו ביחידת
הצנחנים,הרי לא היה לוחם בטבעו, ואת מקומו המתאים מצא כמדריך בבית הספר לקצינים.
משםכתב פעם: "לאחר 14 חודשים חשובים בחיי, החל פרק של אינטלקטואליזציה, או הבה
נקראלו ליטוש המוח לאחר ליטוש הגוף והאישיות כאן אתה נמצא במבחן מתמיד מול עיניהם
שלצוערים ביקורתיים.
אתה צריך לרוץ הכי מהר, לקלוע הכי טוב ולחשוב הכי עמוק.
שובנאבקתי על עקרונות דרכי חינוך והדרכה הפגישה עם צוערים, עם מפקדים ועם מכלול היחסים
היחסיםשבין אנשים שונים שנזדמנו יחדיו, הולידה וגיבשה בלב חיים את ההחלטה, שהמקצוע שיבחר
לעתידיהיה הפסיכולוגיה.
לקראתסיום שירותו הסדיר, הזדמן לחיים תפקיד הדרכה בפנימייה הצבאית.
בדבבד החל את לימודי הפסיכולוגיה והפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, ועם זאת עסק בעבודה
מעשית,כגון מחקרי-דעת-הקהל וטיפול בנכי צה"ל.
תקופהזו בחייו, שהייתה עשירה בעיסוקים ומלאת סיפוק, זכתה גם להערכה מצד אלה שבא
אתםבמגע.
קשריושל חיים עם חניכיו בפנימייה התהדקו מעבר ליחסים הפורמליים המקובלים.
לאחרשהשתחרר מהשירות הסדיר המשיכו חניכיו לבקר אצלו בביתו ולהתכתב עמו.
גםבחוג לפסיכולוגיה השתלב חיים יפה והצטיין בלימודיו.
כתבהעליו מרכזת המגמה הקלינית: "חיים... בעל אינטליגנציה בלתי רגילה ואדם חם.
הרגשנוכי נועד להיות פסיכולוג מצטיין" לחיים היו תוכניות ברורות מאוד לשנת תשל"ד.
הואהתקבל ללימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, הצטרף לצוות העובדים ביחידה
הנוירופסיכולוגית,שהוקמה ע"י אוניברסיטת תל-אביב בעקבות המלצה חמה של מרציו בחוג,
חשובמכל לאביב הבא קבע חיים את מועד נישואיו עם חברתו משנים, אלא שכל תכניותיו
אלהנקטעו באיבן.
כאשרפרצה מלחמת יום הכיפורים לא נקרא חיים להתייצב, מאחר שבשירות המילואים האחרון
עברקורס קציני-תצפית קדמיים ועדיין לא שובץ ביחידה. הוא לא חיכה לצו-הקריאה, הגיע בכוחות
עצמווצורף ליחידה של חיל התותחנים.
בקרבשהתחולל ב"חווה הסינית", נפצע חיים פצעים אנושים,בהיותו בזחל"ם הפיקוד של סיירת שקד.
הואהועבר לבית החולים "בילינסון", ובמשך שבועיים לחמו הרופאים על חייו, אך לשווא.
ביוםז' בחשוון תשל"ד ,(2.11.1973) מת חיים מפצעיו.
הואהובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול.
השאיראחריו אב, אם ואח.
במכתב תנחומים למשפחה כתב שר-הביטחון דאז משה דיין:
"חייםהוגדר על-ידי מפקדיו כקצין בעל ידע רב,בעל כושר מנהיגות ויכולת השפעה רבה
עלפקודיו. אהוב היה על הכל יהא זכרו ברוך".
בירנבאוים יוסף (יוסי)מיכה
שם: בירנבאוים יוסף (יוסי)מיכה
תאריך נפילה: 14.3.1970
בןדן וחווה. נולד בט"ז בחשוון תש"י (8.11.1949) בקיבוץ מעוז-חיים.
למדשלוש שנים בבית הספר החקלאי עירון בחדרה ושנה בקיבוצו. עבד ברפת.
הצטרףלגרעין בנים בקיבוץ אייל, מול קלקיליה.
התגייס במאי ,1968 והתנדב לשקד. עבר קורס מ"כים והדריך טירונים.
היהאמור לצאת לקורס קצינים. נהרג בל' באדר ב' תש"ל (14.3.1970) במבצע סרג'נט,
פשיטהעל עמדות הצבא המצרי מעבר לתעלת סואץ.
בן אליהו עמוס מנשה
שם: בן אליהו עמוס מנשה
תאריך נפילה: 12.12.1956
בן אליהו ובתיה. נולד בשנת תרצ"ו (1936) בבגדד, בירת-עירק.
בשנת,1942 כשהתחילו המאורעות ורדיפת היהודים בעירק, החליט האב, אשר מאז ומתמיד
היהנאמן לרעיון הציונות, כי הגיע הזמן לחסל עסקיו ולהעלות את כל בני-המשפחה לארץ
אחד-אחדהתחילו לעלות בני-המשפחה הענפה ובשנת 1947 הגיע גם עמוס לארץ כשהוא
מלווהעל-ידי מורה-דרך: הוא עבר את גבול-לבנון ופניו לכפר-גלעדי.
מיידהועבר על-ידי "עליית-הנוער" למוסד-ילדים בכפר-הרא"ה, אבל מפאת קשי-הסתגלות עזב
אתהמוסד כעבור כמה חדשים והצטרף למשפחתו אשר הספיקה להתישב בינתיים ברמת-גן.
מיידהוכנס לבית-הספר היסודי "יהלום",אחרי שלוש שנות-לימודים בבית-ספר של
"כלישראל חברים" בחוץ-לארץ עד סיימו את לימודיו בו. השתייך ל"הנוער העובד".
עםכל רצונו להצטרף לחבריו להמשך-לימודים בגמנסיה נבצר הדבר ממנו בגלל חוסר
אמצעיםכספיים לכן התחיל עובד בעבודות שונות ואף בלימוד מקצוע.
לבסוף נתקבל לעבודה בקואופרטיב "שלב" ובערבים למד בשעורי-ערב.
אךמשהגיע לגיל י"ז החליט, כי הגיעה השעה להתגייס וכן עשה.
סייםקורס מ"כ ונשלח למבחן-הכנה לקורס-קצינים, אולם מפני מערכת-סיני לא יכול היה
לסייםאת קורס-הקצינים, כי השתתף ברוב הפעולות.
שנסתיימוהקרבות המשיך עמוס את שירותו עד שהועבר ליחידה מיוחדת ולתפקיד מיוחד.
רקימים ספורים לאחר העברתו, ביום ח' בטבת תשי"ז ,(12.12.1956) נפצע קשה בשעת מילוי
תפקידוומת מפצעיו.
הובאלמנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.
בן דורי מיכאל
שם: בן דורי מיכאל
תאריך נפילה: 4.7.1971
בןראובן ויעל. נולד ביום י"ב בשבט תשי"א (19.1.1951) בחיפה.
בהיותובן שנה וחצי עברה המשפחה לפוריה ושם עברו על מיכאל שנות ילדותו ובגרותו.
מיכאלהחל את לימודיו בגיל צעיר מאוד.
שלוששנים למד בקיבוץ "אלומות", ולאחר מכן, יחד עם שאר בני פוריה, עבר לבית הספר ביבנאל.
עלאף גילו הצעיר, התבלט מיכאל בין ילדי כיתתו. הוא המשיך ללמוד בבית הספר התיכון בטבריה
והצטייןבעיקר בלימוד המקצועות הריאליים.
בתקופהזו הצטרף לגדנ"ע-אויר ובמשך שנתיים השתתף בפעולות ובמחנות של הגדנ"ע.
אחתהתכונות הבולטות אצל מיכאל מצעירותו, הייתה אהבת בעלי חיים.
מיכאלבן השנה וחצי וכלב הבוקסר הגדול שלו אכלו לא פעם מאותה צלחת.
כשגדלמעט גידל יונים על גג ביתו, בנה להן שובך והאכילן זרעונים מכף ידו.
במשךהזמן נוספו השפן, האוגר, החתולים וגן החיות הלך וגדל.
הואהיה מסור מאוד למשפחתו וכאשר שהו ההורים בחו"ל, אחת לשנה, בשל עבודתם,
נשארוהילדים הקטנים תחת השגחתו של מיכאל כאח הבוגר, נהג לבשל לאחיו הקטנים,
לדאוגלנקיונם ולכל מחסורם וההורים ידעו כי ניתן לבטוח בו.
הואהיה בעל "ידי זהב" תקן כל דבר שהתקלקל, תיקוני חשמל, או תיקוני ברזים דולפים.
כאשר רבו פעולות החבלה באיזור, בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים היה זה מיכאל שארגן
אתהשמירה בפוריה, על אף גילו הצעיר. לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון נותרה כמעט
שנהעד לגיוסו, לכן החל ללמוד בטכניון בחיפה בפקולטה להנדסה כימית.
הואלא הספיק לסיים את שנתו הראשונה לפני שנקרא לצבא.
הוא גויס לצה"ל במחצית פברואר .1969
תחילההיה חודשים אחדים בקורס טיס ואחר כך התנדב לסיירת.
הואסיים קורס קצינים וחזר לסיירת כקצין.
לפניגיוסו הוא אהב לצאת ולטייל בחיק הטבע עם בני המשפחה או עם חברים.
הואהמשיך בכך גם לאחר גיוסו לצבא. בבואו הביתה לחופשה, הקיפוהו מכל עבר כל
בניהמשפחה, ההורים,האחים והנכדים והוא נשא את הילדים הקטנים בזרועותיו.
הואסיפר מעט על ההווי הצבאי.
במסגרתתפקידו נפגש עם האוכלוסיה הערבית בעזה, וכאב את כאבם של החפים מפשע
מקרבהערבים שנפגעו שלא במתכוון במרדף אחרי מחבל מסתתר.
אתחופשותיו מהצבא נהג לחלק בין הבית, למתן עזרה בלימודים לאחים הצעירים ולתיקונים שונים
בבית,לבין ביקור אצל חבריו והתחייבויות אחרות כמו ביקור אצל משפחות הורים שכולים של חבר
מהיחידהשנפל או אצל חבר מהיחידה שנפצע.
ביוםי"א בתמוז תשל"א (4.7.1971) שנתיים וחמישה חודשים לאחר גיוסו, נפל סגן-משנה מיכאל
בעתשירותו והוא בן עשרים שנה.
הובאלמנוחת עולמים בבית הקברות בחיפה.
בן יעקב (בניה) יהודה
שם: בן יעקב (בניה) יהודה
תאריך נפילה: 10.10.1973
יהודה,בן שרה ואליהו, נולד ביום י"ח באדר תשי"ג (5.3.1953) ברמת-גן.
למד בבית-ספר יסודי באילת ובמעלות וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי בנהלל.
יהודה נדד עם הוריו לאורכה של הארץ, מאילת לבן-עמי ומשם למעלות.
הוא היה תלמיד טוב, נער חברותי, מלא מרץ ורב פעלים.
כן היה ספורטאי מצטיין, שיחק בכדורסל והתאגרף וייחס חשיבות רבה לאימון גופני ולשיפור הכושר.
הוא הקדיש מזמנו גם לציד, לדיג ולטיולים ברחבי הארץ.
נוף יפה היה מרגש אותו ומסעירו והוא הכיר היטב חלקים גדולים של הארץ.
יהודה ניחן גם בכשרון משחק. בבית הספר מילא את התפקידים הראשיים בכל המחזות שהעלה
החוג הדרמטי. יהודה, שחבריו כינוהו "בניה", היה חבר נאמן, שמח לעזור לזולת ועמד תמיד
במרכזה של כל פעילות חברתית.
עוד לפני שהתגייס נמשך לחיי הצבא והתעניין מאוד בבעיות ביטחון.
יהודה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971 והתנדב לסיירת "שקד".
במהלך שירותו עבר קורס מ"כים וקורס קציני-חי"ר, וכן קורס צניחה וקורס סיירים.
הוא היה חייל וקצין למופת, מדריך מעולה ומפקד נערץ על פקודיו.
כמפקד ייחס חשיבות רבה לכושר הקליעה ולכושר הגופני של חייליו בכל הדרגות והתפקידים.
הוא עצמו היה קלע מצוין והפליא לקלוע ברובה ובאקדח.
הוא תבע מחייליו להשקיע מאמץ רב בטיפוח הכושר הגופני, לא חדל לאמנם ולתרגלם, כשהוא
מוביל תמיד ראשון בכל מסע מפרך, בריצה ארוכה או בהסתערות על יעד.
בניה היה צעיר יפה תואר, מוצק ובריא ובעל חוש הומור.
הוא אהב לצחוק ולבלות, ויחד עם זאת היה רציני ושקול.
בתפקידו היה חרוץ ומסור, מילא כל משימה בהקפדה ותבע מאנשיו ביצוע מושלם ורמת ביצוע
גבוהה. כך תבע מאחרים ומעצמו.
כמפקד מסוגל היה להטיף, לכעוס ולהעניש חייל שסרח, אולם לא היה מסור ממנו לחייליו הוא דאג
לכל מחסורם והכינם כמיטב יכולתו ליום קרב.
במלחמת יום-הכיפורים לחמה יחידתו של יהודה בצפון סיני. היא עשתה את דרכה אל גזרת צפון
התעלה ובדרך, ליד רומאני, גברה על חיילי קומנדו מצריים שהציבו לה מארב.
היה זה קרב של מעטים מול רבים וליחידתו של יהודה היו נפגעים ראשונים במלחמה.
ביום י"ד בתשרי תשל"ד ,(10.10.1973) נשלחה היחידה, שהוא היה סגן-המפקד בה, לחבור עם
לוחמי מעוז "בודפשט", המעוז הצפוני ביותר בתעלה ולסייע להם.
הכוח של יהודה הסתער על מארב שהציבו אנשי קומנדו מצריים וחסמו בכך את דרך הגישה למעוז הנצור.
הכוח נתקל באש והתקדמותו נעצרה.
יהודה פיקד על חוליה של ארבעה לוחמים, שניסתה לעבור את השטח החשוף ולהגיע אל שוחות החיילים
המצריים.יהודה הסתער בראש אנשיו בקרב זה, נפגע ונהרג.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים, אחיות ואחים.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו, כי יהודה היה חייל
מצוין,קצין מעולה, חבר למופת ולוחם עז נפש, שהצטיין בכוח רצון וביסודיות.
דברים לזכרו ראו אור בחוברת לזכר חללי סיירת "שקד" שנפלו במלחמה
בן ישי(בנישו) עמנואל
שם: בן ישי(בנישו) עמנואל
תאריך נפילה: 13.10.1973
עמנואל,בן עדה ודוד, נולד ביום י"ב בסיוון תש"ח ,(19.6.1948) בעין-הנציב
למד בבית-הספר היסודי בניר-עציון ובבית-הספר התיכון בקבוצת יבנה.
לימים עברה משפחתו של עמנואל לשדה-אליהו ואחרי-כן לניר-עציון.
בביתו ובמוסדות החינוך שלמד בהם ספג את הרעיונות, את החינוך, את האווירה ואת הערכים
של ההתיישבות-העובדת הדתית. הוא היה תלמיד בעל מחשבה פורייה ובעל יוזמה וכושר מנהיגות
מלידה.
עמנואל התעניין במכונות חקלאיות, בעבודה בחקלאות במשק וכן במכונאותו בנושאים טכניים שונים
שכשרונו היה רב בהם.
אך שני תחומים עניינו אותו במיוחד:
היסטוריה כללית ותולדותיהן של תנועות מחתרת ושחרור.
עמנואל גויס לצה"ל במחצית יולי 1967 ושירת בסיירת "שקד" וביחידת צנחנים.
לאחר שהשלים קורס מ"כים, קורס צניחה, קורס קצינים וקורס מפקדי פלוגות הגיע לדרגת סגן.
הוא היה חייל וקצין מצטיין.
ובשירותו הצבאי מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד ביחידות קרביות:
היה מדריך, לוחם בסיירת, קצין-מבצעים, קצין מעוז בתעלת סואץ ומפקד פלוגה.
כן התמחה בחבלה מוצנחת. במארס 1970 נפצע בקרב בפעולה נגד מחבלים בסאפי שבירדן
והחלים.
עמנואל אהב להביע בכתב את מחשבותיו, את דעותיו ואת תכניותיו לעתיד.
הוא עשה זאת בעיקר ביומנים, שרשם במחברות רבות, תקופת לימודיו בבית-הספר התיכון
ובתקופת שירותו בצבא וכן בעשרות מכתבים, ששלח למשפחה, לחברים ולידידים.
באוהל-בשדה,בהפסקה בין סיורים ביחידת הסיור, או במעוז בתעלה, כתב עמנואל דפים רוויים
תיאורי-טבעמרהיבים, מחשבות והגיגים של צעיר, ששום נושא שבעולם לא היה זר לו.
הוא הביע דעות ומחשבות בענייני חברה ותרבות, כתב על עם ישראל ועל ארץ ישראל, על צה"ל
וחייליו,על תורת הפיקוד והמנהיגות, על היחסים שבין קצין לחייל ובין מפקד לפקודו.
השירים שכתב היו ליריים וספוגים נשמה יתרה. נשמה ספרותית ולירית זו שכנה בגופו של לוחם
מעולה העשוי ללא-חת, של מפקד וקצין וחבר למופת.
בדברי הערכה עליו, שכתב מפקדו זמן קצר לפני נפילתו, אמר המפקד, כי עמנואל הוא קצין
מוכשר,בעל מרץ, יוזמה ומחשבה מבריקה, אמיץ ביותר ושאפתן, מפקד הגון ומקובל על חבריו
ועל חייליו.
רגישותו המיוחדת נתגלתה ביחסו למשפחות, ששכלו את בניהן, חבריו לנשק.
הוא היה קשור מאוד למשק ניר-עציון, ורב היה כאבו וכאבם של חברי המשק,כשנאלץ לעזוב
את המשק, מסיבות משפחתיות, שלא היו תלויות בו.
עמנואל היה מאמין גדול בצה"ל והשקיע מאמץ ומחשבה רבים בפיתוחן של שיטות לחימה,
ושל אימון והדרכה.
הוא ראה בצה"ל כלי מלחמה למאבק למען המשך קיומו של עם-ישראל.
כמדריך וכמפקד היה קפדן ואף קשוח, דורש הרבה מעצמו ומחייליו, מקפיד על ביצוע
מושלם של המשימות, מגיב בחומרה על עבירות משמעת ועל רשלנות. אך כל אלה היו
לגביו אמצעים להגברת רוח הלחימה של החיילים ולשיפור רמתם המבצעית כלוחמים.
במלחמת יום-הכיפורים היה עמנואל מפקדה של פלוגת צנחנים, שלחמה נגד חיילי-קומנדו מצרים,
שנחתו ממסוקים ומספינות בחוף ים-סוף, בסביבות אבו-רודס.
במסוקים וברגל יצאו עמנואל וחייליו למרדפים אחרי חיילי הקומנדו, מדלגים מואדי לואדי, מחפשים
את האויב ופועלים נגדו, בטרם יפשוט על כוחותינו. עשרות חיילים מצריים נתגלו וחוסלו בקרבות-מגע
קשים שניהלו חייליו של עמנואל בנקיקי הסלעים ובואדיות של מערב סיני.
ביום י"ז בתשרי תשל"ד ,(13.10.1973) נפגע עמנואל ונהרג בעת מרדף, כאשר המצרים, שנרדפו
על-ידי יחידתו הסתתרו במערה.
עמנואל לקח מרנ"ט מאחד החיילים, חשף את עצמו לאש חיילי האויב, וירה לעברם בנסותו להגיע
להגיע למערה, עד שנפגע מאש האויב.
הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין שבניר עציון.
השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.
בעבור גבורתו ואומץ לבו זכה עמנואל ב"עיטור המופת". בגליון העיטור נאמר כי במהלך מרדפים אחרי
חיילי קומנדו מצרים בסיני, דאג סרן עמנואל לאנשיו ועשה את כל אשר לאל ידו למנוע את היפגעותם,
בהעמידו את חייו בסכנת מוות. מעשיו בקרב שימשו דוגמה ומופת לחייליו, באומץ לבו, בקור רוחו
ובדבקותו במשימה.
בן שושן רחמים (רחמו)
שם: בן שושן רחמים (רחמו)
תאריך נפילה: 15.10.1973
בן עליזה ואהרון. נולד בשנת תשי"ג (13.1.1953) בעכו.
למד בבית-הספר התיכון המקצועי דרסקי בעכו.
הדריך בתנועת הצופים, ושיחק כדורגל בהפועל עכו. היה מדריך ספורט ופיתוח הגוף בגדנ"ע.
התגייס באוגוסט ,1971 והתנדב לצנחנים. אחר כך התנדב לשקד בדרגת סמל.
נהרג בי"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) בפריצת הדרך לתעלת סואץ, מפגיעת פגז בזחל"ם
המ"פ בו. אחרי מותו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
הוריו תרמו ספר תורה לזכרו לבית-הכנסת תפילת דוד בעכו.
סרן בנדק בנימין בצלאל (בני) - ז"ל
בן מרים ויוסף
נולד ברחובות בן 31 בנפלו מ.א. 2075287
בי"ג באלול תשי"א , 14/9/1951
התגורר בראשון לציון
שרת בחיל השריון
יחידה: גד' 572, חט' 943
התגייס במאי 1969
נפל בקרב
בי"ט בסיון תשמ"ב , 10/6/1982
במלחמת שלום הגליל
מקום נפילה: לבנון
באזור לבנון
מקום קבורה: רחובות
הותיר: רעיה, בן, בת, הורים ואח
בן מרים ויוסף, נולד ביום י"ג באלול תשי"א (14.9.1951) ברחובות. בני היה בן למשפחה שעלתה מהונגריה והשתקעה ברחובות. את לימודיו הוא התחיל בבית-החינוך ברחובות, ולמד בו שלש שנים. אחר-כך הוא עבר לבית-הספר היסודי על-שם סמילנסקי, והשלים בו את לימודיו היסודיים. בני המשיך בבית-הספר התיכון על-שם דה-שליט, שם למד שלוש שנים במגמה הומנית. את שנת לימודיו האחרונה, לקראת בגרות, למד במכללה הפוליטכנית, במגמת אלקטרוניקה. במאי 1969, התגייס בני לצה"ל והתנדב לשרת בחיל רגלים, בסיירת "שקד". הוא היה חייל זריז, עשוי בלא חת והפתיע את מפקדיו בתעוזתו. בני השתלם בשורה של קורסים מתקדמים, ביניהם: צפן, סייר, קורס צניחה, ובמרס 1971 השלים בהצלחה קורס מ"כים והועלה לדרגת רב"ט. לאחר סיום קורס קצינים הוא נשלח לקורס קציני סיור ונתמנה לסמ"פ יחידת גששים, בדרגת סג"מ. בתקופת שירותו זו ציינו אותו מפקדיו: "קצין טוב, הממלא כל תפקיד המוטל עליו". במאי 1972 התחיל בני לשרת בצבא הקבע, ועלה לדרגת סגן ביחידת הגששים. הוא לחם במלחמת "יום הכיפורים" בחזית הדרום, והשתחרר מצה"ל במאי 1974. לקראת שחרורו הוא הועבר לפי בקשתו לחיל השריון, וגם בו שירת ביחידת סיירים. אחרי שהשתחרר מצה"ל, נסע בני לקנדה, ומפעם לפעם חזר לארץ למלא את חובתו בשירות מילואים ולהתאמן כקצין סיור. הוא נשא אישה, ובנה את ביתו בראשון לציון. בקיץ של שנת 1982 עמד בני להצטרף לשירות במשטרת ישראל כקצין. הוא התכונן לצאת להשתלמות, לקראת תפקידו החדש, אבל פרצה מלחמת "שלום הגליל" ובני התנדב לשירות מילואים. ביום 6.6.1982 עלה עם יחידתו לחזית בלבנון. הוא נפל בקרב בבקעת הלבנון, ביום י"ט בסיון תשמ"ב (10.6.1982). בן 31 שנים היה בני במותו. בני הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי ברחובות. לאחר שנפל הועלה לדרגת סרן. הוא השאיר אחריו רעיה, בן, בת, הורים ואח. שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו במכתב תנחומים למשפחתו: "בנימין נתן את חייו למען מולדתו. הוא נפל באיזור בקעת הלבנון בשירותו בגדוד שריון. הוא ביצע את תפקידיו באופן הטוב ביותר. הוא היה קצין חרוץ, מסור, החלטי ועצמאי ושימש דוגמה אישית לחיילים. היה אהוב על חבריו ומפקדיו". מפקד יחידתו כתב עליו למשפחתו: "בני היה מפקד מחלקת הסיור, והוביל את סיירת האספקה כאשר הג'יפ שבו נסע נפגע. הוא היה מפקד מעולה, קשור וקפדן, חרוץ ואחראי, דרש ביצוע מושלם ומשמעת בלא פשרות. עם זאת היה חבר אמיתי לפקודיו, והיה קשור לעצתם. תמיד הלך ראשון לפני המחנה, ונתן דוגמה אישית בכל. בתוך תקופה קצרה של אימונים מפרכים, הקים בני מחלקה לתפארת. הוא האמין ביכולתה המבצעית, ונכון היה לקבל כל משימה. הוא דיבר על משפחתו בחום ובאהבה, ובאימונים ניצל כל אפשרות להתקשר הביתה".
בן שטרית אליהו
שם: בן שטרית אליהו
תאריך נפילה: 6.10.1973
בן מרים ואדר. נולד בכ"ט באדר תשי"ג (16.3.1953) בירושלים.
למד בבית הספר התיכון על-שם בויאר. היה חבר בחוג הדראמטי של בית-הספר.
התגייס באוגוסט 1971 לחטיבת גולני, ואחר כך התנדב לשקד.
ברבש אביגדור(ויקטור)
שם: ברבש אביגדור(ויקטור)
תאריך נפילה: 18.10.1973
אביגדור,בן בלומה ואלכסנדר, נולד בלבוב שבברית-המועצות ביום ו' חשוון תשי"ג .(25.10.1952)
כשהיה ילד הועברה המשפחה לסיביר, שם שירת האב כקצין בחיל החימוש של הצבא האדום
ולאחר שנפלה ההחלטה לעלות ארצה, חצתה המשפחה את הגבול לפולין.
להורים ולשני הבנים שמשה פולין כתחנת-ביניים בדרך לארץ, ובה התגוררו כשנתיים, שם גם סיים
אביגדור בן השבע את לימודיו בכיתה הראשונה.
בשנת 1960 הגיעה המשפחה לארץ, התיישבה תחילה בבאר-שבע, אחר-כך עברה לגבעת שמואל,
ולבסוף קבעה את מושבה בפתח-תקווה.
את לימודיו היסודיים סיים אביגדור בבית-הספר פיק"א" ואת לימודיו התיכוניים השלים בבית-הספר
"אחד-העם" בפתח-תקווה.
בבית-הספר היסודי הצטיין אביגדור בכל המקצועות, ורק לאחר שעבר לבית-הספר התיכון התגלה
כשרונו המיוחד ללימודי הביולוגיה.
לעתיד לבוא תכנן אביגדור להיות רופא מנתח.
אביגדור היה צמא-דעת מטבעו ולא הצטמצם בתחום הביולוגיה.
אהב לקרוא בספרי ילדים. הוא הרבה לקרוא ספרי מדע וספרות יפה. לדברי אחיו, גם כשהתגייס
לצבא והיה חוזר לחופשות קצרות הביתה, המשיך אביגדור לדפדף בספרים של אחותנו הקטנה.
הייתה בו חדווה ילדותית יסודית,שלא פגה גם משהתבגר.
אם כי אהב להתייחד עם ספריו שעות ארוכות לא היה אביגדור תולעת-ספרים להיפך: הוא היה
ספורטאי מצטיין באתלטיקה בכלל ובריצות למרחקים ארוכים בפרט, היה חבר בתנועת הצופים,
וכפי שמעידים חבריו "היה המנהיג של החבר'ה".
בית ברבש היה מרכז למפגשים החברתיים שם התאספו חבריו הפתח-תקוואים כדי להיות במחיצתו
של אביגדור. יצר המנהיגות שלו התבטא לעיתים קרובות גם במרדנות, ולא פעם התאוננו מוריו
שאביגדור מנהל את ענייני בית הספר. הוא אמר גלויות את אשר עם לבו וכשהאמין שהצדק אתו,
לא היסס לעודד את כל חבריו לפעול נגד מעשי עוול.
אביגדור עצמו נהג לומר: "איני רוצה לשחק את חיי. אני רוצה לחיות אותם. ולחיות פירושו להיות
אמיתי.פירושו להיות אני עצמי".
אביגדור גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971 והתנדב לסיירת "שקד".
במהלך שירותו הצבאי השתלם אביגדור בקורסים שונים: קורס רובאים, קורס סיירים, קורס מ"כים
וקורס מד"סים במכון וינגייט. סיפר עליו חברו ליחידה מוטי:
"אביגדור היה הרוח החיה בפלוגה. במחיצתו היינו שוכחים את העייפות ואת האימונים המפרכים,
יושבים היינו סביבו ומתבדחים.
לאביגדור היה כוח רצון כביר. כשהתקבל לקורס המד"סים הפסיק לעשן, ובאימונים הקשים לא נשבר מעולם".
לדברי אלי, אף הוא חבר פלוגה:
"אני זוכר את ריצת 20 הק"מ הראשונה שלנו.
היא הייתה קשה אפילו לאביגדור, שהיה לו כושר גופני מצוין.
אני זוכר איך אני התנשמתי מאחור, כשאביגדור רץ בין הראשונים ועוד גרר אחריו חבר נחשל "
כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים עשה אביגדור במכון וינגייט לצורך השתלמות.
יחד עם חבריו המד"סים שב מיד ליחידתו בחזית הדרום הצטרף לזחל"ם המ"פ.
ביום כ"ב בתשרי תשל"ד ,(18.10.1973) בציר "נחלה" שבקרבת תעלת סואץ, נפגע הזחל"ם פגיעה
ישירה,ואביגדור נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אביגדור היה ידוע בהתמדתו.
הייתה בו עקשנות של צעירים, אך אם הכיר בחיוניות של עניין, תרם את כל אשר יכול היה במסירות,
בלהט ובשקידה. אביגדור היה כן וישר בכל מצב, ובשל כך זכה להערכה הרבה של חבריו
ושל מפקדיו. כושרו הגופני היה מעולה, ולא בכדי נשלח לקורס מד"סים, אותו סיים בהצלחה".
בחוברת על חללי סיירת "שקד" ראו אור רשימות לזכרו של אביגדור ובהן דברי חברים על דמותו.
ברכות רפאל (רפי)
שם: ברכות רפאל (רפי)
תאריך נפילה: 13.10.1969
בן דניאל וליאנה. נולד ביום כ"ה בכסלו תשי"א (4.12.1950) בתל אביב ולמד בבית הספר היסודי
ברמת חן.
מגיל 10 עד 14 היה חבר בתנועת "הצופים".
הוא המשיך את לימודיו בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה.
בסוף שנת הלימודים השביעית עזב את הפנימייה, למד לבחינות אכסטרניות ועמד בהן.
הוא היה נער טוב לב, חייכן, אוהב חברה ואהוב על הבריות.
מטבע והיה עליז ומלא משובה, אך ככל שהתבגר נעשה רציני יותר ויותר. הוא התעניין בימאות
ובדיג תת-מימי.
למד נגינה בחליל והמשיך בכך עד גיוסו.
רפי גויס לצה"ל בסוף ינואר .1969 הוא הוצב לסיירת ושם הצטיין בתבונתו ובכישרונו בכל הנוגע
בפרטים הטכניים, גם להלכה וגם למעשה. בחיי היחידה התבלט כחבר המוכן לעזור תמיד
לנחשלים,לא רק בכוחו הפיזי כי אם גם בעידוד רוחני ומוסרי.
באימונים,כאשר נדרש אחד מהחבורה לפקד על כיתה, ניתן התפקיד לרפאל ללא היסוס וחבריו
רחשו לו אמון מלא. בחודשי שירותו המעטים הוכיח מה רבה יכולתו וגילה תכונות של מפקד.
ביום א' במרחשון תש"ל ,(13.10.1969) נפל בעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.
מפקד יחידתו כתב במכתב תנחומים להורי רפאל:
"רפי היה אחד המופלאים והמיוחדים שזכיתי אי פעם לראות: אדם וחבר שהתבלט ביזמה, במרץ
נוסטאלגיה ומחשבות לפני שנתיים הוזמנתי להשתתף כצופה, בכנס של אירגון יוצאי ההגנה. כצפוי, הזמן עושה את שלו ומספרם מצטמצם, לכן החליטו הרחיב את מאגרהמשתתפים גם ליוצאי חטיבות מלחמת השחרור ובהמשך גם את צאיצהם.
כך הוזמנתי עם רעייתי על ידי אשה מדהימה שהיתה מ"כ בפלוגה ג' גדוד 51 של גבעתי (אז היה הגדוד בגבעתי)
במלחמת השחרור, אלמנתו של אחד מגבורי המלחמה ההיא, הינה ציירת מוכשרת והוציאה סםר נפלא על קורות הגדוד.
הערב היה נוגע ללב, מרגש וסנטימנטאלי ואני מצדיע ליוזמים והמפיקים. חזרתי לערב נוסף השנה בחול המועד
סוכות (לפני כחודשיים) עם שמץ געגוע; חייכתי עם כולם, התפעלתי מהנגנים הצעירים של תזמורת צ.ה.ל. ומדברי
המפקדים הישישים (תא"ל פונדק על סף ה 100) המהמתי את הניגונים האהובים ומחיתי דמעה היכן שתיכננו עורכי
הסרטים הדוקומנטריים. השיא היה בסיום, אחר ששרו את הימנון פלוגות השדה של ווינגייט - הפו"ש, שאלו אם יש
יוצא פו"ש בקהל, ויהודי בודד הצביע! היתה לי תחושת התחברות עם דור ענקים שהולך ונעלם.
חברים יקרים, גם אנחנו דור הולך ונעלם, גם אנחנו נקודת החבור עם העבר ועם אירועים ומסורות המתפוגגים
כרסיסי לילה וכאיוושות ערפל נמוג בשמש הבקר. בנו תלוי הדבר אם נשכיל להעביר את מה שטמון בראשנו, ובלבנו,
לדור העתיד, לדורות רבים באים. אל נא נשב בחבוק ידים במחשבה שיש מישהו ערטילאי שיעשה הכל; אתם הייתם
בסיירת שקד
להקת פיקוד דרום מילים: דליה רביקוביץ' לחן: רפי בן משה בסיירת שקד, מדליקים בלילות מנורה חזקה,
בחדר המפקד.
וכל עין באור מבריקה.
ומי שאין לו בערב מה לעשות
נכנס ויושב לו,
עד אחרי חצות.
בגזרה הצפונית, בסיירת שקד,
פני נער צעיר וזה המפקד.
בסיירת שקד,
ישנו אוטו ישן שהפך מועדון,
עם אור שקט,
בכתום וירוק ואדום.
ומי שאין לו בלילה מה לעשות,
דופק מסמרים,
ומדביק תמונות.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים בכל יום שלושה סיורים,
אל צירי המוקד.
ובערב רואים אותם חוזרים,
ואין אחד שם שלא עלה על מוקש,
באחד הימים,
בדרכי האש.
בגזרה הצפונית...
בסיירת שקד,
יוצאים לסיור עוד לפני הזריחה,
כשהחול מרטט,
וחוזרים גם אחרי חשכה.
ואת הרעים שאבדו בדרכי העפר,
שומרים בלבם,
מכל משמר.
